חולמים על הנהגת המדינה אבל מפוצלים פוליטית מאי פעם

להלן עיקרי הדברים:

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "הקומבינציה הזו, של רוב שחי בתודעת מיעוט, היא בעייתית ולעיתים מפחידה. צריך לעצב את המוסדות והמפלגות כך שייצרו את החיבורים הרבה יותר מוקדם. למשל, כבר בשלב מוסדות החינוך. לא יכול להיות שהפעם הראשונה שמגזרים שונים נפגשים תהיה רק בצבא".

פרופ' ידידיה שטרן, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה: "קיימת סתירה בין המעורבות של הדתיים בעולם המשפט הישראלי, שהיא גבוהה מאד, לעומת חלקם היחסי באוכלוסייה. למרות זאת, רמת האמון של הציבור הדתי בבית המשפט העליון ירדה ב-26% בשש השנים האחרונות (לעומת ירידה של 3% בציבור הכללי). הסבר אפשרי לכך: קשה למצוא פסיקות של דת ומדינה שבית המשפט פסק לטובת הדת על חשבון המדינה. לדעתי בית המשפט העליון צריך להשתחרר מהפנטזיה שהוא זה שמציל את החברה הישראלית ורק הוא יודע לכוון ולנווט את הספינה. חשוב להבין- הציונות הדתית היא לא פשרה. היא משקפת את היכולת לשלב פנים וחוץ".

ד"ר שוקי פרידמן, מנהל המרכז ללאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה: "לתפיסתי יש שתי גישות: ציונות דתית כאוהל – במישור אחד עם כלל החברה ופתוחה אליה, וגישת ציונות דתית כמבצר – מגן, שומר על החומות, גבוה מכולם. המגמות האלה באות לידי ביטוי בחינוך, בפוליטיקה ובישיבות. למאבק הפנימי יש השפעה על החברה הישראלית. לציונות הדתית יש יכולת לייצר את המרכז הישראלי מחדש. אחריות לאומית זה אומר לא לנצח, לא להתבצר, לא להגדיר את גבולות המגזר, אלא ההפך".

עו"ד תהילה פרידמן, מכון הרטמן: "אני מציעה ארבעה הסברים אפשריים לתחושת המיעוט של הציונות הדתית, למרות שעובדתית הם רוב חזק המחזיק בעמדות הכוח: 1) פוסט טראומה מההתנתקות; 2) מבוכה- אם באמת הציונות הדתית היא זו שמובילה ואוחזת בכל עמדות הכוח, איך זה שעדיין לא הגענו לאחרית הימים ולמה זה לא כמו שחלמנו; 3) ישנן פריבילגיות שצריך לוותר עליהם כשאתה האוחז בהגה. למבוגר האחראי יש זכויות יתר שצריך לוותר עליהן והציונות הדתית לא רוצה לוותר, ולכן משמרת עדיין את תודעת המיעוט; 4) נקמה על ההדרה של כל השנים. מה ששנוא  עליך – תעשה כשיגיע תורך. האתגר שלנו הוא להבין את הכוחות המתהלכים במחננו ואיך יוצרים ביניהם שותפות והקשבה ולא מלחמה. האתגר שלנו הוא לבנות את השותפות".

הרב עמיחי אליהו, יו"ר איגוד רבני קהילות: "אנשים רבים מהשמאל צמחו בציונות הדתית כי הלהט של האידאולוגיה קיים בנו. בציונות הדתית יש קבוצה אחת שאף אחד לא סופר אותה או מזכיר אותה: הציבור הספרדי המסורתי, שיודע לשלב ולחבר בין הציבור החילוני לדתי. לשם הציונות הדתית צריכה לצמוח. להיות מסורתיים יותר, לעזוב את האליטה. האם האנשים שמנהיגים היום ובאים מהציונות הדתית הם באמת מביאים את משנת הציונות הדתית? שי ניצן מביא את זה? המפכ"ל מביא את זה?"

הרב אבי גיסר, רב היישוב עפרה: "ברוב מוחלט של בתי הספר כבר לא שרים התקווה לבד, אלא את ההמנון הכפול- "אני מאמין" ואז התקווה. זה מעיד על כפל מחשבה בציבור: חלומות גבוהים אבל אוהבים את הממלכתיות. מה שמגדיר את הציבור הזה הוא הצורך לחלום ולייצר אידאולוגיה. ריבוי דתיים לא קשור לכך. ההגמוניה היא עדיין של בית המשפט העליון, והדתיים במשפט הם לא ההגמונים. בבית המשפט העליון ברור לאן מתמרנים ומה יהיה פסק הדין בתיקים מסוימים ולכן אין אמון בו. מיצר על כך שערכי הרווחה כבר לא במרכז סדר היום של הציונות הדתית והפכנו להיות סוג של בורגנות דתית, שמקדמת תפיסה כלכלית ליברטאנית. אני מלא חזון לברית אפשרית בין הציונות הדתית ובין הערבים בישראל. ההגמוניה החילונית בישראל פספסה את זה והדתיים יכולים להוביל את זה".

אלישיב רייכנר, "מקור ראשון": "נהוג לפלח את הציונות הדתית על שני צירים: ציר ימין שמאל מדיני, או ליברל-חרד"ל. אני רוצה להדגיש דווקא ציר שלישי - היחס לחלקי החברה הישראלית. הציבור הדתי מגיע לקטר ומוצא שם עוד נהגים, והשאלה אם הוא מתעלם מזה או מכיר בכך שיש שותפים להובלה. האם מייצרים שותפות פוליטית אמיתית או שהחילונים אורחים אצלנו ואנחנו קישוטים אצלם. האם אני מנהל שיח חברתי עם הערבים או רק שיח לאומי. הציונות הדתית מסוגרת במקומות בורגניים וזה משפיע על עמדותיה והתנהלותה".

פרופ' מני מאוטנר, אוניברסיטת תל אביב: "הגמוניה מתקיימת רק אם שולטים בשלושה מישורים: שליטה בשרים, בפקידות בכירה ובתרבות, ולכן אין הגמוניה בישראל כרגע. וזה טוב. אין מגזר ששולט בכל הרמות האלו".

מאיר קראוס, מכון הרטמן: "הדבר המרכזי שהציונות הדתית רוצה להוביל זה ארץ ישראל, הרבה אחר כך זה את נושא הזהות היהודית, ואחר כך יש שממה. אין שום ערכים נוספים".

פרופ' חביב פדיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב: "המסורת המיסטית בציונות הדתית פונה לשני כיוונים: הראשון הוא משיחי קשה שמנתק בין המושגים ארץ, מדינה ואדמה וככל שהוא מנתק יותר בין המושגים הללו הכוח המשיחי שלו משתחרר והופך לכוח שמסכן את החברה האזרחית. כיוון שני הוא הכוח המשיחי הרך שנמצא בקבוצות הלומדות. אנשים לומדים בצורה מעמיקה ומחפשים תורת חיים. כדי באמת להיות מכליל הזרם המשיחי הרך צריך לעבור שינוי נוסף של פלורליזם אמיתי ביחס לפריפריה, היהדות הספרדית ולימודי אתיקה, משפט הציבור והחברה".

ד"ר רות קלדרון, מכללת עלמא; מכון מנדל: "ראיתי בעבר את השאיפה של הציונות הדתית, בדור של אורי אורבך, להידמות – להשתלב בצבא, בתקשורת, בחברה. אני מרגישה שהדרך פנימה חטאה בהצלחה מהירה מדי וכוח שהפך להיות כוחנות. נכנסתי לכנסת עם "יש עתיד" ב-2013 והאמנתי "בברית האחים". האמנתי שהציונות הדתית אלו השותפים הטבעיים שלי, אבל כשניגשתי לשותפי לקואליציה בבית היהודי והצעתי להוביל מהלכים ביחד כגון ברית הזוגיות וחוק השבת מה שראיתי והרגשתי הייתה הפנית גב והפרת ברית. אני עדין מחכה שיקום דור בציונות הדתית שיוכל להקים ברית עם חילונים. יש תקווה גדולה בדת"לשים הם היו מי שהקים את המדינה במידה מרובה ואני מאמינה בדת"לשים של היום והתנועה של ההתחדשות יהודית כגורם מגשר".

הרב בצלאל כהן, ראש ישיבת חכמי לב: "העולם החרדי נמצא בעת של משבר ושינויים. יש תופעה של חרדיות חדשה ומודרנית ולעתים היא שואלת האם הציונות הדתית היא מודל ומה ניתן ללמוד ממנה. בעיני החלוקה בין ציונות דתית לבין חרדים היא חלוקה של אתמול. הציונות הדתית מתגוונת וגם העולם החרדי מתגוון וכל גוון יכול למצוא את זה הדומה לו בקבוצה השנייה".

הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר ברכה: הציונות הדתית רחוקה מלהגשים את החזון, אבל לפחות יש לה חזון. יש תהליך הדרגתי של חיבור ערכים אלוקיים עם המציאות האנושית. זה לוקח הרבה זמן אבל לשם שואפים. אנחנו בדרך".