בין תכנית ממשלתית למצב הפליטים בישראל
הדיון עסק במצב הפליטים בישראל, בתכנית הגירוש מרצון שמובילה כיום הממשלה ובתוצאות ובהשפעות האפשרויות של יישום תכנית זו. בדיון השתתפו גורמים רבים שמעורים במצב המשפטי של הפליטים בישראל לצד מעורבות בנעשה בחייהם בישראל. בנוסף, הועלו חלופות שונות לתכנית הממשלתית לגירוש הפליטים.
- רקע כללי
לפי נתוני משרד הפנים שפורסמו בינואר 2018 שוהים בישראל 37,288 פליטים. רוב רובם של הפליטים הוא מאריתריאה (71 אחוזים) והשאר מסודאן, ממדינות אפריקה אחרות ומשאר מדינות העולם.
במשך השנים חלו שינויים רבים בקצב הכניסה של הפליטים לישראל. הכניסה של הפליטים החלה להיות משמעותית החל מסוף שנת 2005 והשיא, לפי נתוני רשות ההגירה, הגיע בשנת 2011, אז נכנסו לישראל כ-17 אלף פליטים. מאז שנת 2013 ועד היום כניסת הפליטים נבלמה כאשר בשנה האחרונה אין כניסות מתועדות. ישנן מספר סיבות אפשרויות לבלימה של כניסת הפליטים לישראל. לצד מצבם הקשה של הפליטים במדינת ישראל וקיומה של הגדר בגבול ישראל-מצרים ישנה השפעה משמעותית לשינויים גלובליים רחבים יותר. השנים המשמעותיות של הכניסה של מבקשי המקלט לישראל היו שנים שבהן שער הכניסה לאירופה נסגר. מצב זה השתנה בעקבות פסק דין של בית המשפט האירופאי שהביא לפתיחת שערי הכניסה ליבשת דבר שהוביל לירידה בכניסה של פליטים לישראל.
במשך חמש השנים האחרונות הפליטים בישראל סבלו לחץ רב שהתבטא בכליאה ארוכת טווח, אף ללא ביקורת שיפוטית. בהמשך הופעל לחץ מסוג "החזרות חמות" דהיינו, דחיפה של אנשים מהמעגל שלהם, נושא שגם הוא הגיע לבג"ץ. בהמשך התקבלה החלטה שמונעת מהפליטים לשהות באזור שבין גדרה לחדרה, וכל מי שנשאר בתחום הזה, מסתכן במעצר. לאחר מכן, היה רצון למנוע מהפליטים להגיע לאילת, אולם החלטה זו בוטלה ע"י שר הפנים משום החשש שהגזירה הזאת תפגע בפריפריה.
אמצעי לחץ נוסף שהופעל על הפליטים מכונה חוק הפיקדון, שנכנס לתוקף במאי 2017, ולפיו 20 אחוז משכרו של כל מי שמתאים במינוח "מסתנן" יופקד בקרן עד בעצם לעזיבתו את ישראל. פעולה זו הוגדרה כתמריץ לעזיבה. היא חלה למעשה על כל אדם שמוגדר כמסתנן, ואין רלוונטיות לסטאטוס המשפחתי או הכלכלי של אותו אדם בין אם מדובר בהורה חד הורי ובין אם מדובר באדם שמתקשה לפרנס את עצמו. בהמשך הותקנו תקנות שמאפשרות, במקרים הומניטריים מיוחדים, לבקש בקשה מיוחדת לקבלת כספי הפיקדון הללו בחזרה. ישנו חשש בקרב פעילים למען הפליטים שחוק הפיקדון יביא להידרדרות המצב של האוכלוסייה. - הסטטוס החוקי של הפליטים
למדינת ישראל יש תיעוד מלא על הפליטים שחיים בה כיון שהם מחדשים את אשרות הישיבה שלהם בדרך כלל מדי חודשיים וכל אחד מהם מסר את כל פרטיו הביומטריים לרשות האוכלוסין וההגירה. בנוסף, הם נדרשים גם למסור העתק של תלושי השכר שלהם, ולאחרונה החלו לנהל גם רישום של הילדים. הסטטוס החוקי של הפליטים מוגדר ברישיון שניתן להם. הרישיון שניתן להם הוא רישיון שניתן על פי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל שניתן לאדם עד להרחקתו מישראל, ונרשם עליו שהוא אינו מהווה רישיון לעבודה. הדבר הזה מכביד מאד על תעסוקת הפליטים כיוון שלא כל המעסיקים מכירים את ההסדר שהתגבש בחסות בג"ץ, שלפיו למרות שהתעסוקה אסורה, המעסיק אינו מסתכן בקנסות. המדינה אף הודיעה שהיא לא תאכוף את איסור התעסוקה, ובמציאות יוצא שרוב הפליטים עובדים. בהקשר זה חשוב להדגיש שהאשרה שניתנת מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל אינה מקנה מעמד של תושב ארעי גם אם אדם מחזיק בה במשך עשור. בנוסף, אשרה מכוח סעיף זה לא מקנה את זכויות סוציאליות כלשהן מצד המדינה.
אם יפסיקו הפליטים לעבוד הם יהיו במחסור באמצעי קיום בסיסיים, כיוון שהמדינה אינה מספקת להם מדור או נגישות לטיפול רפואי, אלא במקרי חירום כאשר מדובר בטיפול דחוף מציל חיים. לפיכך, עליהם לפרנס את עצמם ובמקרים שבהם מדובר בנכים או חולים ישנה עזרה הדדית מצד אנשים אחרים בקהילה.
סוגיה מורכבת בעניינם של הפליטים היא סוגיית בקשות המקלט. בשנים הראשונות להגעת הפליטים לישראל, משנת 2005 ועד שנת 2009, האחריות לטיפול בפליטים הייתה בידיה של נציבות האו"ם לפליטים ונוהל הגשת בקשות מקלט קבע שיש צורך להגיש את הבקשות לנציבות. לפיכך, פליטים שנכנסו לישראל בין השנים 2009-2005 והגישו בקשה לנציבות, נרשמו כמבקשי מקלט. בשנת 2009 האחריות לטיפול בבקשות מקלט עברה לידיו של משרד הפנים. החל מנקודת זמן זו לא ניתן היה להגיש בקשה למקלט. מצב זה השתנה באמצע שנת 2012 כאז שנכנס תיקון מס' 3 לתוקף שאפשר הגשת בקשות מקלט. עם זאת, המדינה קבעה כי אם הוגשו לפני כן בקשות אצל נציבות האו"ם לפליטים הן אינן תופסות ויש צורך להגיש אותן מחדש. יתר על כן, מעולם לא היה פרסום אפקטיבי ע"י משרד הפנים של האפשרות להגיש בקשות מקלט. לכל אלה מצטרפים קשיים נוספים כפי שיפורטו להלן.
ישנו חוסר הבנה בקרב הפליטים בנוגע להליך הגשת הבקשה למקלט. למעטים יש נגישות לשירות משפטי, מעטים מבינים את השפה או קוראים את השפה ורבים חושבים שהם הגישו בקשת מקלט, למרות שמבחינת המדינה היא כבר אינה תופסת. ישנם אנשים שחושבים שכשהם היו אסורים בכלא הם הגישו בקשת מקלט או שכשהיו בנציבות הגישו בקשה שכזו. אחרים מניחים שהם מצויים באיזשהו הליך לקבלת מקלט בעצם זה שהם מתייצבים כל חודשיים במשרד הפנים והוויזה מחודשת. עם זאת, בכל מקרים אלה אין כך הדבר. אחוזי ההכרה בבקשות מקלט במשך שנים ארוכות עומדים על פחות מאחוז אחד. בעניין זה ראוי לציין שבעניין יוון, שם רק אחוז אחד מבקשות המקלט מתקבלות, קבע בית המשפט האירופאי שעסק בטיפול בבעיית מבקשי המקלט, ששעורי הכרה כאלה מעידים על מערכת שאינה הוגנת.
כאשר בוחנים את שיעורי ההיענות לבקשות מקלט של אריתראים וסודאנים ברחבי העולם מגיעים למסקנה שהם גבוהים הרבה יותר מאשר בישראל. אחד הגורמים לכך שבישראל אחוז ההכרה בבקשות מקלט הוא כה נמוך הוא דחייה של בקשות על הסף. בקשות אלה נדחות באופן סדרתי, וזאת על בסיס חוות דעת של משרד הפנים שבבסיסה נאמר שעצם העריקות מצבא אריתריאה אינה מהווה עילה למקלט. כלומר, אין די בהיותו של מבקש המקלט עריק, אלא יש להביא דבר מה נוסף כדי להוכיח שהוא אכן פליט. חוות הדעת זו נתקפה בבית הדין לעררים, אך הדיון בעניינה נמשך החל מיוני 2014 ועד היום. לאחר כמעט שנתיים של הדיינות בית הדין לעררים הוציא פסק דין שבו נאמר שחוות הדעת הזו היא בעייתית, והמדינה ערערה על החלטה זו. הדיון בעניין חוות הדעת חזר בינואר 2017 לבית הדין לעררים על ידי שופטת בית המשפט המחוזי נאוה בן אור שהורתה לבית הדין לעררים לדון בשאלות המשפטיות איך צריכה אמנת הפליטים להתפרש בהקשר של עריקה, מה עמדת האו"ם באשר למצב של הפליטים ומהי העמדה בעולם. בזמן שסוגיה זו ממתינה להכרעה, בקשות מקלט של פליטים מאריתריאה עודן נדחות על הסף על בסיס חוות דעת הקיימת.
בעניינם של הפליטים הסודנים, הוחלט בשנת 2008 לתת מעמד של תושב זמני ל-500 פליטים מדארפור. לפי סעיף 7(א) לנוהל הטיפול במבקשי מקלט שנכנס לתוקף ביום 2.1.2011, אם שר הפנים מחליט להכיר באדם כפליט, מוענק לו רישיון ישיבה מסוג א/5 לשנה אחת, שניתן להארכה. רישיון ישיבה מסוג א/5 מקנה להם גם זכויות בסיסיות. מעמד זה ניתן בצורה שרירותית בהתאם לכלל של הראשון שנכנס הוא זה שמקבל. בשנת 2017 הוחלט להיענות לעוד 300 בקשות מקלט של פליטים מדארפור, ולאחרונה דווח על עוד 200 שיקבלו מעמד של תושב ארעי, ובסה"כ מדובר על כאלף אנשים מדארפור. חשוב להדגיש שהרישיון של תושב ארעי מסוג א/5 אינו שווה לרישיון זמני שניתן מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל . - ההתדיינות המשפטית בעניין תכנית גירוש הפליטים
פסק הדין עע"מ 8101/15 צגטה נ' שר הפנים הוא שקובע את המסגרת המשפטית העדכנית ביותר לשאלת גירוש הפליטים. מדובר בערעור מנהלי שנידון בפני הרכב מורחב בבג"ץ בראשות הנשיאה נאור. המדינה נדרשה לספק אינפורמציה רבה באשר להליך הגירוש כיוון שהעותרים בתיק טענו טענות עובדתיות באשר לזהות המדינה השלישית ועל תהליך ההרחקה שחייבו את המדינה לספק את המידע.
לפי פסק הדין, מבחינת המשפט הבינלאומי אין מניעה להרחיק אדם, גם ללא הסכמתו, למדינה שלישית בטוחה. בנוסף, גם מבחינת המשפט הישראלי הפנימי, אין מניעה להרחיק אדם, גם ללא הסכמתו, למדינה שלישית בטוחה. עם זאת, מה שמונע ממדינת ישראל להרחיק את הפליטים בפועל, הוא העובדה שבהסכם של מדינת ישראל עם המדינה השלישית ישנה דרישה שההרחקה תיעשה רק בהסכמתו של המורחק. בהכרעתו קובע בית המשפט כי הסכמה שכזו לא יכולה להיות מושגת ע"י איום במאסר לתקופה ארוכה מאד. כלומר, סעיף ההסכמה בהסכם של מדינת ישראל עם המדינה השלישית הוא שמונע את האפשרות להרחיק אדם ללא הסכמתו. בנוסף, קובעת נאור כי על המדינה השלישית להיות מדינה בטוחה, צריכים להתקיים תנאים פרוצדורליים להבטחת קיומו של הסדר ההרחקה ויש לכונן מנגנוני ביקורת ופיקוח נאותים על ההסדר. בעקבות פסק הדין נראה שההסכם עם המדינה השלישית תוקן והוסרה ממנו הדרישה להסכמה מצד המורחקים. - מתווה ההרחקה
לפי נוהל ההרחקה, החל מה-1.2.2018 תימסר לפליטים המגיעים לחדש את רישיונם הודעה לפיה הממונה על ביקורת הגבולות רואה כי הם שייכים לקבוצת האוכלוסייה שמתווה ההרחקה רלוונטי בעבורה והם יזומנו לשימוע. בשימוע הפליט מוזמן להעלות את כל הטענות הרלוונטיות לעניין הגירוש: טענה באשר לחוקיות ההרחקה או טענה אינדיבידואלית לפליט, שגורמת לכך שההרחקה למדינה השלישית שעמה חתמה מדינת ישראל את ההסכם, מסוכנת עבורו, ולכן לא ניתן להרחיקו. הממונה על ביקורת הגבולות אמור לשמוע את הטענות ולקבל החלטה מנהלית על פי שיקול דעתו. במידה ומהממונה על ביקורת הגבולות מקבל החלטה לגרש את הפליט אזי ניתנים לו עוד 60 ימים להתארגנות על מנת לסדר את ענייניו. לאחר 60 יום, והחל מה-1.4 מתחיל השלב של אכיפה על הפליטים שניתנה בעניינם החלטה זו.
- קרן מיכאלי - הטיפול בבקשות ע"י הוועדה המייעצת לענייני פליטים
הבעיה בעניין הזה היא שההחלטות שמתקבלות בוועדה הן אינן החלטות פרטניות אלא החלטות של מדיניות ואז במקרה של אינדיבידואל אין יותר מדי שיקול דעת. בנוסף, מתוך משהו כמו חמישים עובדים רק 22 מראיינים. יש ראיונות מאד מורכבים ויוצא שכל מראיין יכול לעשות 2 ראיונות ביום כיוון שגם גם אחרי הריאיון הם צריכים לעשות סיכום ראיון ולעבד את המידע. - ענת בן דור - הערות לעניין פס"ד צגטה נ' שר הפנים
קשה מאד לנהל דיון כשהרבה מהחומרים בתיק חסויים. כאשר הובאו ראיות מצד העותרים המדינה הייתה משיבה בדלתיים סגורות על הראיות. זה מאד פגע ביכולת הטיעון. בנוסף, כל הדיון התנהל מתוך נקודת מוצא שכל שההגנה שיש לפליטים היא התנאי שהיועץ המשפטי לממשלה העמיד בזמנו והוא שהאנשים היחידים שיהיו חשופים להרחקה יהיו אנשים שלא הגישו בקשת מקלט או אנשים שהבקשה שלהם למקלט נדחתה. בפרשת צגטה לא דובר על העברת אנשים שהם מבקשי מקלט.
עם זאת, עמדת המדינה כיום היא שיש לגרש גם מבקשי מקלט ומתעלמת מהנחית היועץ המשפטי לממשלה. אכן ניתן להניח שהממשלה תגרש מבקשי מקלט רק אם הם הגישו את בקשת המקלט שלהם אחרי 1.1.2018. אבל יש סעיף מפורש בנוהל הגירוש לפיו המדינה תשקול לאחר מכן לגרש גם מבקשי מקלט שהגישו בקשות בעבר. סעיף 32 לאמנת הפליטים אינו מאפשר פעולה זו מצד המדינה. נורמטיבית אסור לגרש מבקש מקלט שהגיש בקשת מקלט, ששוהה כדין. אולם, עניין זה לא נבחן בפרשת צגטה. - עומרי בן צבי - חובת המדינה להמשיך לבחון כל העת את המדינה השלישית:
בעניין המדינה השלישית והשאלה האם היא מדינה בטוחה מבחינת אופק השהיה, המדינה לא מתכחשת לחובה שיש לה להמשיך ולבחון זאת באופן ממושך גם לאחר פסק הדין. חלק מהעדויות שקיימות בנוגע למצב במדינה השלישית הוצגו בפני בית המשפט, ובית המשפט התייחס אליהן בפסק הדין. לצד זאת, מתקבלות פניות חדשות וההתייחסות להן היא מאד רצינית. בתוך הממשלה יש פעילות אינטנסיבית בנושא זה. אף אחד לא חושב שברגע שניתן פסק הדין, יש פטור למדינה מהחובה להמשיך ולבדוק את המצב במדינה השלישית. - סיפורו של מבקש המקלט ברהנה הגוס
היה מהראשונים ממבקשי המקלט שהגיעו לארץ. לאחר שנכנס לישראל הוא אושפז בסורוקה וראש הממשלה שאז, אהוד אולמרט, הגיע לבית החולים, לחץ את ידו ואמר לו welcome to Israel. משם עבר לגור בתל אביב. כיום, 1800 אנשים מוכרים על ידי האו"ם כמבקשי מקלט בישראל מהשנים שבהן עוד זה היה בטיפול האו"ם (2006 עד 2008). הוא מסתובב עם ויזה של האו"ם, אותה הוא מחדש בהגירה. לאחר מכן, מדינת ישראל שינתה את הנוהל כלפי מסתננים ומבקשי מקלט, והיה צורך להתחיל להגיש בקשות. כאשר הגיע למשרד הפנים לרשות ההגירה על מנת לחדש את הוויזה עשו לו ראיון על ידי אנשים מחוסרי הכשרה מתאימה לתפקיד. בנוסף, לא היו בידיהם הכלים לבחון מיהו מבקש מקלט.
לגבי שירותו הצבאי מספר הגוס כי שירת בצבא אריתריאה מגיל 16 עד גיל 22. במהלך שירותו הוא השתמש גם בנשק מתוצרת ישראל שהופנה כלפי אתיופיה. הוא שירת בחיל הים, כשנציגות של חיל הים של מדינת ישראל הייתה קיימת באריתריאה. אחיו הגדול שרת בחיל האוויר כאשר נציגות של חיל האוויר של ישראל הייתה קיימת באריתריאה. הוא טוען שלמרות שיש למדינה אינטרסים צריך לזכור שבאריתראה ישנו דיקטטור שרוצח את העם שלו.
דוד שלו שחי במשך שבע שנים בישראל נשלח מחוץ למדינה עם הבטחה להגיע לרואנדה. בהגיעו לרואנדה, לקחו לו את כל הניירות, איימו עליו בנשק, ושלחו אותו ללוב. אחיו נשלח לרואנדה, ומרואנדה חטפו אותו מידית לדרום סודן ומשם נשלח ללוב. לפני שהדוד שלו נרצח בלוב הוא התקשר להגוס ואמר תפשו אותו הוא צריך לשלם 25 אלף דולר כדי שישוחרר.
המצב כיום באריתריאה, הוא שאין תרבות, אין חופש דת, אין חופש ביטוי ואין אפשרות לעבור מעיר לעיר בלי דרכון מהממשלה. כל העולם יודע שיש בעיה באריתריאה. הוא טוען שהגירוש אכן יכול להתבצע לאוגנדה, או לרואנדה, אבל בפועל, לא ניתן לדעת לאן יגיעו לאחר מכן. הוא טוען שמדינת רואנדה איננה בטוחה ושיש אינטרס של מדינת ישראל לשלוח את הפליטים לשם ברואנדה.
הגוס מלין על היחס השונה שמקבלים פליטים מאריתראה במדינות שונות בעולם. אחותו שהייתה סטודנטית באריתריאה וברחה, קיבלה מעמד בשוויץ. אחיו גם הוא ברח מאריתריאה ונמצא בארה"ב כמבקש מקלט מוכר על ידי הרשויות. הוא טוען שלא צריך להיות הבדל בינו לבינם שכן הוא שירת בצבא, נרדף ונכלא.
בנוגע לשילובים של הפליטים בישראל טוען הגוס כי אף אחד לא לימד אותנו כאן את התרבות, והפליטים למדו את השפה בעצמם כמו גם דברים בסיסים על החברה הישראלית . אף אחד לא לימד אותם על השואה, יום כיפור והם למדו על זה בעצמם. - פסח האוספטר, מזכ"ל תנועת דרור-ישראל - היעדר תחולה של אמנת הפליטים בדין הישראלי:
בעיה מרכזית בנושא הפליטים היא שמדינת ישראל, שחתמה על אמנת הפליטים בשנת 1954, לא תרגמה אותה לחקיקה ראשית או לחקיקת משנה. הארגון שבראשו עומד פסח פועל כבר שמונה שנים כדי להגיע להסכמה בין כל הגופים והארגונים, כולל המדינה, לגבי האדנים שעליהם צריכה להתבסס חקיקה ראשית או חקיקת משנה שמתרגמת את אמנת הפליטים.
הנושאים שלדעת הארגון צריכים להיות מעוגנים בחקיקה הם: א. מדינת ישראל חייבת לתת מעמד של פליט למי שזכאי לכך משום שהוא נרדף. ב. מדינת ישראל איננה יכולה לפתור בגפה את כל בעיית הפליטים בעולם. מדובר על כ-65 מיליון פליטים. המספר הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה ברחבי העולם. ג. יש צורך בחקיקה כדי לקבוע מכסות בדומה למה שכל מדינות המערב עושות. לדעת פסח, המדינה צריכה להשתתף במאמץ קליטת הפליטים כפי יכולתה דבר שייקבע בהתאם למספר פרמטרים כמו תל"ג, שטח וכו'. עם זאת, ישנה התנגדות אידיאולוגית לקביעת מכסות.
האדנים האמורים לעיל גובשו לידי הצעת חוק שבאה להסדיר את המציאות הבלתי אפשרית לכל הצדדים. מצד אחד, כ-52 אחוזים ממבקשי המקלט מתגוררים כיום בדרום תל אביב, והם ממררים את חייהם של התושבים שם והמצב הוא בלתי נסבל. למשל, כשאנשים אינם יכולים לקיים את דת אבותיהם. מצד שני, על ישראל להעניק מעמד שיקנה את כל התנאים הבסיסים לכל הפליטים שהם אכן נרדפים בארצות מוצאם ונשקפת סכנה שם לחייהם. חשוב להדגיש, כי מעמד פליט הוא מעמד זמני.
לדעת פסח, הכול מרוויחים מהתמשכות המצב הבלתי ראוי הזה, מימין ומשמאל שכן מצד אחד נמצאים אזרחי דרום תל אביב, וגם אוכלוסיות מוחלשות אחרות, ומצד שני נמצאים אותם מתי מעט שהם מבקשי מקלט. - פרופ' גליה צבר, נשיאת המרכז האקדמי רופין, המצב ברואנדה ואוגנדה - חזרה למעגל הפליטות:
אין חולק על כך שמבין מדינות אפריקה רואנדה נחשבת בתור מדינה שמנוהלת היטב ושיש בה צמיחה כלכלית ושמירה על בטחון חיי האזרחים. כמו כן, אין חולק על כך שהנשיא הצליח להביא למצב זה באמצעות בניית מנגנוני שיטור ופיקוח הדוקים שמחד מיטיבים עם חלק מהאוכלוסייה, ומאידך מקשים מאד על כל סוג של התארגנות חופשית, חופש ביטוי או הבעת התנגדות. יחד עם זאת, צריך לזכור שהיכולת של האנשים להתפרנס היא מאד מוגבלת בשל האמצעים הדלים של המדינה ובשל המערכת הכלכלית המאוד בסיסית ומקל וחומר קושי זה קיים גם לאנשים שבאים מבחוץ.
רוב רובם של מבקשי המקלט ברואנדה חיים במחנות פליטים על קווי הגבול של המדינה. ישנם שישה מרכזים כאלה, ואחד מהם ממקום באזור קונגו שנחשב מאד תוסס מבחינה מלחמית. מכל אלה שברחו או עזבו מרצון את ישראל בשלוש השנים האחרונות ישנם רק 9 מבקשי מקלט שעברו לרואנדה. שאר הפליטים הורחקו או עזבו לאוגנדה ולמדינות אחרות כמו מוזמביק. נכון להיום ברואנדה אין הליך שמאפשר להגיש בקשה להישאר במדינה ולקבל הגנה כלשהי. סיטואציה דומה מתרחשת גם באוגנדה.
כאשר מסתכלים על העניין הכלכלי רואים כיצד אותם אלה שהורחקו ממדינת ישראל, לא הצליחו בעצם באופן יעיל לקבל הגנה ברואנדה כמבקשי מקלט ולהתחיל חיים שבהם יוכלו להתקיים. במילים אחרות, בשלוש השנים האחרונות אותם אלפים שעזבו את מדינת ישראל לאוגנדה ורואנדה, בעצם חזרו חזרה למעגל הפליטות. מדינת ישראל ביודעין מחזירה אותם לאותו מהלך מסכן חיים. - ירום אריאב - הפן המוסרי והכלכלי שבגירוש הפליטים לצד אפשרויות חלופיות לגירוש
בעניין הטיפול בנושא הפליטים על השיקול הכלכלי לבוא אחרי השיקול המוסרי. גם אם כלכלית היינו רואים הגיון כלשהו במדיניות ההרחקה של המדינה עדיין המדיניות הזו היא מדיניות של עוול שלא צריכה להתקיים. לדעת אריאב, השיח הציבורי בעניין הפליטים הוא די מרשים שבא לידי ביטוי בהתארגנויות. עם זאת, זה מעציב שישנה חלוקה אוטומטית בין שמאל וימין בסוגיה הזו. מדובר על 37 אלף פליטים ועוד 5000 ילדים אשר קליטתם במדינת לא תמנע את האפשרות לשמור על הצביון היהודי. קרי, אין צידוק מוסרי למהלך.
גם שבוחנים את ההיבט הכלכלי של התכנית לטיפול בפליטים מדובר באיוולת. ביום בו התחילו לחלק את צווי הגירוש אישרו בישיבת ממשלה כניסה של 6,000 עובדים זרים לענף הבנייה, שיתווספו ל-16,500 העובדים שאושרו כבר קודם לכן. מצד אחד, מגרשים באכזריות אנשים שעברו תלאות, ומצד שני פותחים את הדלת לכניסתם של עובדים זרים. מדוע זה קורה? אינטרסים כלכליים של קבלני כוח אדם שפשוט גוזרים קופון על הבאת עובדים זרים.
גם לפני שהחלה הבעיה עם מבקשי המקלט לישראל לא הייתה מדיניות הגירה בעניין של העובדים הזרים והנושא התנהל בהתאם ללחצים שהפעילו קבלני כוח אדם בעלי קשרים במערכת הפוליטית. ראוי לציין, שעובדים זרים פוגעים בעובדים הכי חלשים בחברה הישראלית. בהקשר של ישראל מדובר באזרחים הערבים אשר נדחקים החוצה ממעגל העבודה. כיום, אנחנו נמצאים במצב של תעסוקה מלאה, אז העניין פחות מורגש, אולם כאשר מגיעות תקופות שפל אזי זה דוחק עובדים אזרחי מדינת ישראל, וזה פוגע גם בשכר. הבאת עובדים זרים גם מונעת התפתחות טכנולוגיות. ברגע שיש עבודה זולה, אז התמריץ של הכנסת טכנולוגיות חדשות יורד. הדבר בא לידי ביטוי בצורה ברורה בשוק הבנייה, כשטכנולוגיות בניה חדשות שמאד מקובלות בעולם המערבי, מאד נדירות בישראל, בין השאר בגלל עבודה זולה.
ככלל, לדעת אריאב זה לגיטימי לקיים מדיניות הגירה שמגבילה את כמות העובדים הזרים. עם זאת, בעניינם של מבקשי המקלט המצב שונה כיוון שהם כבר נמצאים בישראל. בנוסף, מדיניות הגירוש עולה הרבה כסף. לפי הפרסומים, כל מבקש מקלט שיורחק מישראל יקבל 3,500 דולר. לסכום זה יש להוסיף את מחיר כרטיס הטיסה וכך יוצא שהסכום הוא 5,000 דולר, שאליהם מתווספים 5,000 דולר שמשולמים למדינה הקולטת וכן העלויות של מנגנון האכיפה הפיקוח. על פי חשבון מאד גס, עלות התכנית היא חצי מיליארד דולר. ניתן היה לקחת את הסכום הזה ולהסב אותו על מנת לפתור את הבעיה ובכך להשיג פתרון הרבה יותר נכון צודק והומאני ושבסופו של דבר גם יקדם את הכלכלה.
הפתרון צריך להיות בנוי על מספר אדנים. הראשון, מיפו כל המקצועות הנדרשים היום במשק, למשל בענף הבנייה שמקבל מכסות להביא כל העת עובדים זרים. לענף הבנייה מצטרפים גם ענף התיירות, ענף המסעדנות וענפי שירותים אחרים שבהם יש מחסור בעובדים. האדן השני הוא מיפוי כל מקומות הישוב, גדולים כקטנים, במרכז ובפריפריה על פי כושר הקליטה שלהם ועל פי הביקוש בהם לעובדים תוך ניסיון ליצור התאמה בין השניים. מיפוי זה יאפשר פיזור של מבקשי המקלט בכל הארץ, כך שבאמת בדרום תל אביב יישאר חלק הרבה יותר קטן. יש להציב יעד של כ-5,000 פליטים שיישארו בדרום תל אביב. ניתן לפזר את 37 אלף הפליטים באמצעות שימוש בתמריצים חיוביים ושליליים כמו למשל השמה בעבודה וחובה להראות חוזה שכירות כדי לוודא שהם באמת נשארים במקומות החדשים שאליהם הופנו.
בהקשר של הכשרה מקצועית, יש לעשות כן בקנה מידה רחב. עובדים סיניים שמגיעים לישראל לעבוד בבניין מקבלים הכשרה. באותו האופן גם עובדים מאריתריאה ומסודן יכולים לקבל הכשרה, בין אם בענף הבניין, המלונאות או החקלאות. יש לעשות כן בקנה מידה גדול ולהקצות סדר גודל של כחצי מיליארד שקל.
לכאורה זה לא קשור, אבל לדעת אריאב, יש מקום להעניק פיצוי לאוכלוסיית דרום תל אביב שבעצם מאד סבלה יש לערוך פרויקטים תשתיתיים וחברתיים, כך שבדרום תל אביב יקבלו פיצוי. כל זאת במקביל לניסיון להרחיק חלק ניכר מהפליטים ולפזרם בכל הארץ. - גליה צבר - מודל מתמטי לבחינת התרומה הכלכלית הישירה משילוב הפליטים בענפי משק שונים
במכון לחקר הגירה ברופין יצרו לפני כשנתיים מודל מתמטי שבוחן את התרומה הכלכלית הישירה של שילוב 25 אלף מבקשי מקלט בשלושה ענפי משק מרכזיים שבהם המדינה ממשיכה להביא עובדים זרים: חקלאות, בניין ומלונאות. התוצאות של מודל זה הינן הגדלת התוצר השנתי של כלל הענפים הללו ביותר מ-3 מיליארד שקל לשנה. לצד זה, שילובם של מבקשי המקלט בשוק העבודה יביא לגידול של כ-20 מיליון שקל למס הכנסה ולביטוי הלאומי. יתר על כן, הדבר יביא להקטנת החובות האבודים של בתי-החולים.
ביקורת של מר רבינוביץ לעניין המודל: המודל המוצג כאן מתייחס למעמדם של הפליטים כעובדים זרים. עם זאת, ישנה דרישה להעניק לפליטים גם רווחה לצד דרישה להשתקעות. אנשים שמעמד ההגירה שלהם מקנה להם רווחה יתחילו לפתח דפוסי עבודה יותר דומים לאלה של ישראלים. ככל שהתכנית מדברת על מתן מעמד של עובד זר לפליטים אזי זה עושה יותר שכל. יחד עם זאת, עדיין נשארת שאלה יותר מורכבת מה עושים עם נשים וילדים. אנשים שבאים, מרוויחים כסף והולכים, ולא מבקשים להשתקע כאן, זה דבר חיובי, אך אין כך הדבר עם אוכלוסיית הפליטים. מרגע שיש להם מעמד מזה מספר שנים, אז יש להם כבר זכות חוקית לשהות כאן. אם הייתה הבנה שמדובר במשהו זמני, אז החברה הישראלית הייתה יותר פתוחה, ויכולות ההכלה והקליטה היו יותר גדולות. לדעת מר רבינוביץ הישארות הפליטים לא תהיה זמנית, והם יישארו כאן ויקבלו מעמד, ואז יהיה צורך להביא עוד עובדים זרים. לדידו, אריתריאה לא תפתח דמוקרטיה ליברלית מערבית ותל"ג מערבי בזמן הקרוב, ולכן ההישארות שלהם כאן תהיה לבסוף בלתי נמנעת.
תגובתה של גליה צבר: מדינת ישראל החזירה בעבר פליטים ששהו בישראל עם הגנה זמנית לליבריה, לסיירה ליאון, לסודן ולקונגו כאשר השתנה המצב במדינתם. כלומר, מנגנון ההחזרה של הפליטים לארצותיהם יופעל בידי מדינת ישראל כאשר המצב ישתנה במדינותיהם של הפליטים וכאשר הסכנה הנשקפת לחייהם תחלוף. - פרופ' רובי ציגלר - מהגרי עבודה, פליטים ומכסות
מהגר עבודה הוא מעמד זמני שלא ניתן לתרגמו לאזרחות. במובן ההשוואתי, כיוון שאנחנו מנסים לראות בישראל כמדינה שחתומה על אמנות בינלאומיות ושהיא חלק מה-OECD, ראוי שתהיה בה האפשרות שאדם בעל סטטוס של מהגר עבודה ונמצא הרבה שנים במדינה יוכל להפוך להיות תושב קבע ואזרח, בדומה למצב בבלגיה או אוסטריה ששטחן וגודל האוכלוסייה שלהן דומה לישראל. בוודאי שניתן לגזור מכך גם לגבי פליטים. ברירת המחדל היא שעדיף שאנשים יחזרו למדינת המוצא, אבל נראה לא סביר להגיד שאדם שנניח והגיע לבריטניה כפליט איראני לאחר נפילת השאה וכאמור עדיין לא יכול לחזור למדינתו, לא יוכל לקבל מעמד.
ישנו הבדל בין מכסות שנוגעות לישוב מחדש (resettlement) לבין קליטה של אנשים שמגיעים כמבקשי מקלט לא מוזמנים. אכן, מדינות בעולם מציבות מכסות לישוב מחדש, בקנדה, באוסטרליה, ארה"ב, בריטניה, שוודיה וכו', אבל אין ולו מדינה מערבית אחת שיש בה מכסה לכמה אנשים יוכרו כפליטים אם הם הגיעו באופן ספונטני. בגרמניה הייתה דרישה של אחת המפלגות שהייתה מועמדת להיות שותפה בקואליציה להגדיר מכסות של הכרה בפליטים, אך הדרישה הזאת נדחתה, כי היא לא תואמת את אמנת הפליטים. - קרן מיכאלי - אמנת הפליטים, עמדת נציבות האו"ם לפליטים וחשאיות ההסכם
נקודת המוצא היא שפליט הוא מעמד זמני, אבל כשאין אופק מסוים להחזרה על המדינות למצוא דרך לאפשר להשתקע, כי אמנם יש פה את אמנת הפליטים, אבל יש פה גם את אמנת זכויות אדם. אמנת זכויות אדם אומרת שלבן אדם מגיעות זכויות מסוימות וככל שהזמן עובר והוא לא מקבל את הזכויות, מתרחשת פגיעה. לכן, יש מקום שמדינת ישראל תשקול להשאיר חלק מהאנשים שמגיעים אליה. זה חלק מעצם חברותה באמנת הפליטים.
נציבות האו"ם רואה בפליטים שנמצאים בארץ כאנשים שהם ברי הגנה בינלאומית . מדוע? מפני שמעמדם לא הוכרע עדיין באופן משכנע. חלקם לא הגישו בקשת מקלט, וחלקם נדחו על בסיס נימוקים שהנציבות לא בהכרח רואה בהם כנימוקים הוגנים, ולכן אין לערוך הפרדה בין אנשים שהגישו בקשת מקלט ושל אנשים שלא הגישו בקשת מקלט.
בנוגע לשאלה האם תכנית ההחזרה מהווה הפרה של סעיף 32 יש קושי במתן תשובה ברורה. מצד אחד, נציבות הפליטים אומרת שיש אפשרות להעביר אנשים ממדינה אחת למדינה שניה. זה נכון שההנחות של הנציבות בדרך כלל היו בקונטקסט של פליטים חדשים, אנשים חדשים שהגיעו למדינה. פליט זה לא מעמד הצהרתי, זה מעמד מהותי. אם המדינה לא הכירה באדם כפליט, זה לא הופך אותו ללא פליט. האמנה לא מדברת במושגים של מבקשי מקלט, אלא במושג פליטים אז בעיקרון נציבות האו"ם לפליטים רואה בהעברות פליטים ממדינה אחת למדינה שניה כאפשריות.
אחת הבעיות שיש לנציבות האום לפליטים עם התוכנית של ההעברה וכפיה של אנשים במדינה שלישית זה היעדר פומביות ההסכם. היעדר פומביות ההסכם מקשה להוכיח איזה תנאים מתקיימים ביחס לאותה מדינה. בארץ ישנם המון פליטים במצב פגיע. פליטים שהם חולים כרוניים, בעלי צרכים מסוימים, או מוגבלויות מסוימות. נכון להיום לאנשים האלה אין יכולת לקבל טיפול רפואי במדינה השלישית הזאת. זה לא שאין את המערכות האלה, פשוט אין לאנשים שמגיעים מישראל גישה אליהן. הפגיעה בזכויות הכי בסיסיות שלהם גם תחת אמנת זכויות הפליטים וגם של אמנות זכויות האדם היא קשה. מדובר פה על אלפים לא מעטים והם לא מוחרגים ממדיניות ההרחקה.
החשאיות של ההסכם מונעת מהאנשים האלה לבוא לבית המשפט באופן פרטני היום ולהגיד: אני יכול ללכת אם תשלחו אותי אך לא יהיה לי איך לחיות שם. אין לי יכול לחיות ברמה שמקיימת אותי בכבוד. אין שם effective remedy שזה כאילו הבסיס לכל אמנת זכויות האדם, שהזכויות שם אפשר יהיה לחלוק אותן באופן הוגן, החשאיות של ההסכמים האלה פשוט שומטת את הקרקע. וזה אחד הדברים הקשים שיש לנו. יש לי עוד המון מה להגיד, אבל אני אסתפק בזה.
- פסח האוספר:
אין להתייחס לכל הפליטים כמקשה אחת. התייחסות שכזו גורמת עוול לאלה שבאמת זקוקים למקלט. אין ברירה אלא לערוך אבחון של כל מקרה ומקרה. לעם ישראל יש לא מעט כסף, רק לאחרונה 40 מיליארד שקל הוחזרו לחוב התוצר, סכום שיכול לעזור לשיקום חלקים בדרום תל אביב. הנושא של המכסות, אין אמנם מדיניות, אבל יש מציאות. גרמניה משלמת מיליארדים לטורקיה ולמדינות אחרות בכדי שהפליטים לא יציפו אותה.
מדינת ישראל היא במצב מיוחד. אני רק רוצה להזכיר שמדינת ישראל קלטה מיליונים של פליטים, ביניהם את אבא שלי ניצול שואה, ושיקמה אותו. ואל לנו לשכוח גם את הנקודה הזאת שהיא נקודה חשובה. הוא היה פליט. זה אומר שצריך גם להזכיר את הדברים החשובים והטובים שמדינת ישראל עשתה בתחום הזה. נכון שזה כלפי העם היהודי, אבל בל נשכח את הדבר הזה. היום מדינת ישראל נמצאת במצב שבו היא יכולה לשאת בחלק מהעול הזה שמדינות אחרות בעולם לא נושאות בו.
דבר אחרון שאני רוצה לומר, אני מאד חושש מתהליך של הרחקת האוכלוסייה הוותיקה בדרום תל אביב. כאן אנחנו נכנסים גם לעניין כלכלי. האם השיקום של דרום תל אביב, יהפוך את התושבים הוותיקים בעצם ללא רצויים? ובעצם הם יאולצו להתפנות משם כמו שראינו במקומות אחרים? - אליקים רובינשטיין
יש לפעול למען שיפור החיים של הפליטים שכבר הגיעו לישראל. בנוסף, יש לפעול לפיזור טוב יותר של האוכלוסייה בצורה כזאת שיהיו תמריצים לפליטים שלא להתרכז בדרום תל אביב, אלא אחוז קטן מהם. מבט רציונאלי על הדברים יוביל למסקנה שעד שתהיה דמוקרטיה במדינות הללו, והפליטים יעזבו חזרה למדינה שיש בה זכויות אדם, צריך לקדם את המצב של האנשים ולטפל בהם. השיח כפי שהוא עכשיו הוא לא מעבר לאיזה small talk, ומה שיכול לשכנע זה מצע עובדתי ברור על המצב לאשורו. אני יוצא מכאן בהרגשה שהעניין הזה לא מבושל, וכדי לשנות את המדיניות כפי שתוארה כאן, צריך לשים מראה מול מקבלי ההחלטות כדי שישנו אותה. שמעתי כאן דברים שלא ידעתי, אני יוצא מכאן עם הרגשה שאני הייתי שמח באופן אישי לעזור, אבל הייתי רוצה לדעת במה לעזור. - מוטה קרמניצר - יש לפנות אל הציבור
אני חושב שכולם כאן בתחושה שיש כאן משהו שאי אפשר להתייחס אליו בשוויון נפש. אי אפשר לקבל אותו כמות שהוא. נדמה לי שזאת חולשה כללית במערכת כללית. אני רוצה להגיד לפסח שזה לא מקרי שאתם לא מצליחים לקדם את היוזמה שלהם, כי לדעתי באופן עמוק, ישראל לא רוצה לקבל פליטים. למרות העבר ולמרות ההתחייבות, ישראל לא רוצה לקבל פליטים. אפשר לחשוב למה, אבל נדמה לי שזה המצב.
אני חושב שיש דבר אחד שאסור לעשות: אסור להניח שאנחנו עכשיו בנקודת אפס. אנחנו בסיפור הזה הרבה שנים. אני לא מכיר תחום אחר שבו הממשלה נקטה מדיניות ובית המשפט פעם אחר פעם הוציא לה כרטיס אדום. לדעתי, זה חסר תקדים. זה אומר משהו על טיבה של המדיניות הזאת. זה לא דבר מקרי. זה לא איזה אוסף מקרי של החלטות. זו מדיניות שמלכתחילה הלכה לכוון לא נכון ולא הסכימה להסתובב. השופטים גם בפסקי הדין הקודמים הציעו לממשלה לשקול אלטרנטיבות. לכן, אני לא בטוח שבני השיח היחידים שצריך לדבר איתם כדי לעשות פה שינוי זה רק מקבלי ההחלטות. הם כמובן חלק ממנו, אבל נדמה לי שהציבור גם חייב להיות חלק מהשיח. אני חושב שהציבור לא יודע את העובדות לאשורן. יכולה להיות תרומה גדולה מאד בניסיון להציג לציבור את הדברים כהווייתם. לדעתי, אם תהיה הצגה נכונה של העובדות, לדעתי גם מקבלי ההחלטות עשויים להיות מושפעים. אני חושש שבלי הדבר הזה, יהיה קשה להזיז את הספינה הזאת שכבר הרבה זמן הולכת בכיוון לא נכון, שמביא אותי למחשבה מאד עגומה, איך משהו שעוטפים אותו בביורוקרטיה, בחוקים, בנהלים יכול להוליך מדינה לעשות עוול. אני בתחושה ששכחו לשאול איזושהי שאלה מאד יסודית, של מה ואיך בני אדם צריכים להתנהג לבני אדם.