לקראת פתרון ההיבט החוקתי של יחסי דת ומדינה

הוויכוח על "דת ומדינה" בישראל טעון במיוחד. מדובר ברגשות ובאינטרסים הנוגעים בציפור הנפש של קהילות גדולות בחברה הישראלית. היקפה ועומקה של המחלוקת מבטאים קשיים עקרוניים שהמפגש בין דת (יהודית-מסורתית או אחרת) ובין מדינה (מערבית-ליברלית או אחרת) מעורר. בכלל אלו שאלת המשמעות האידיאולוגית והתפקודית של קיומו של כל אחד מהמרכיבים על האחר, שאלת מקורות הסמכות, שרטוט גבולות חופש הדת והחופש מדת, מקומה של הקהילה הדתית בחברה האזרחית ושאלות תשתית נוספות.בהקשר הישראלי, כובדן המצטבר של סוגיות המחלוקת בנושאי דת ומדינה, המונחות זה יובל שנים על השולחן הציבורי שלנו, מרועע את יציבותו.

בשיח הציבורי מושמעות לעיתים סיסמאות משני כיוונים מנוגדים: מצד אחד, יש הקוראים להפרדת הדת מהמדינה. ברם, האם לסיסמה של "הפרדת הדת מהמדינה" יש תכנים פנימיים מובנים מאליהם? האם הניסיון המצטבר במדינות אחרות מלמד כי זהו דגם בולט המתאים ליישום בכל חברה וחברה? ובעיקר: האם הפרדה שכזו תתכן בחברה הישראלית של ימינו? מצד שני, יש הקוראים לכינונה של מדינת הלכה. אולם, המסורת היהודית נעדרת ניסיון משמעותי של ארגון מוסדי סביב נושאי דת בהקשר מדיני. לכן הסיסמה "מדינת הלכה" איננה מעוגנת בניסיון פוליטי ממשי כלשהו. בכל מקרה, ברור כי אין לה סיכוי להתקבל בזמננו. לפיכך, המשימה של התווית הסדר עקרוני בין דת ומדינה היא שאלה פתוחה, שקשה להיזקק לפתרונה מהסדרים "דמוקרטיים" או מהסדרים "יהודיים" זמינים ומובנים מאליהם.

שלושה מודלים הוצעו לשם הסדרה חוקתית של יחסי דת ומדינה:

1. בידול נושא דת ומדינה מהשיח החוקתי.
2. עיגון חוקתי לזכויות אדם בתחומי דת ומדינה.
3. הענקת מעמד חוקתי להסדרים ספציפיים הקשורים לנושא.

המודל הראשון מציע לנתק את נושאי הדת והמדינה מן החוקה, מכיוון שהמחלוקת בנושאים אלו אינה מאפשרת להגיע לידי הסכמה רחבה הנדרשת כדי לעגן אותם ברמה החוקתית. על פי המודל נושאים אלו יזכו לחסינות. מטרת החסינות היא למנוע את הפיכתן של סוגיות הקשורות לנושא דת ומדינה לנחותות לעומת ערכים אחרים שיוגנו בחוקה, כגון שוויון וחירות. הענקת החסינות תאפשר למערכת הפוליטית להמשיך לייצר הסדרים בנושאי דת ומדינה למרות כל מה שנכתב בחוקה.

המודל השני מציע להעניק לנושא הדת והמדינה עיגון בחוקה ובתוך כך לנסות לפשר בין העמדה הקיצונית, הקוראת להפרדה מלאה בין דת למדינה, ובין העמדה הקיצונית האחרת, המצדדת במדינת הלכה.

המודל השלישי מציע להעניק מעמד חוקתי להסדרים ספציפיים בנושא הדת והמדינה. כדי שהחוקה לא תיראה כספר החוקים חשוב לנסח את ההסדרים המרכזיים, ורק אותם לכלול בה.

בדיונים שהתנהלו בהצעות אלו הייתה מחלוקת עמוקה בין הדוברים, והיא מבטאת במידה רבה את המחלוקת הקיימת בחברה בסוגיה זו. מצד אחד עלה החשש של הדוברים הדתיים – הם טענו כי מודל המתעלם מנושאים הקשורים ליחסי דת ומדינה יוצר מדרג בין זכויות 'ליברליות' דוגמת חופש הביטוי ובין זכויות או ערכים 'נחותים' כמו נושא השבת. על פי תפיסתם הייררכייה מסוג זה תפגע הן בזהותה של המדינה היהודית הן בזכויותיו של הציבור הדתי. מנגד מרבית הדוברים החילונים סברו כי חוקה ישראלית אינה יכולה להתעלם מסוגיית דת ומדינה, אולם במסגרת חוקתית אי-אפשר לפתור את כל הסוגיות הקשורות לעניין. העיסוק של החוקה בעניינים אלו צריכה להיות נגיעה כללית ועקרונית, ואילו פתרון הקונפליקטים צריך להמשיך להיעשות בהסדרים או בחקיקה שתוגן מפני ביקורת שיפוטית.

UpdateCancel