50 שנה למלחמת ששת הימים - דיון מיוחד

ב-24.5 נערך דיון שולחן עגול של המכון למחקרי ביטחון לאומי והמכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא התרחישים האפשריים לעתיד ישראל. בדיון הונחו על השולחן שניים מתוך שלושה תרחישים אפשריים שידונו בשני המכונים בתקופה הקרובה- תרחיש שתי המדינות ותרחיש המדינה האחת.

להלן עיקרי הדברים:
רא"ל (מיל') משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון לשעבר: "הפער ביננו לבין הפלסטינים עצום ולכן לא נגיע להסכם בטווח הנראה לעין. לכן צריך לפעול לפי האינטרסים שלנו - היפרדות ולא מדינה דו- לאומית. כשרבין הביא את אוסלו לאישור הכנסת הוא שרטט חזון מדיני לכיוון ישות פלסטינית שתהיה פחות ממדינה. אין חזרה לקווי 67'- כי אינם ברי הגנה. אנחנו צריכים כוח ישראלי על גשרי הירדן, שליטה ביטחונית ישראלית מלאה בבקעת הירדן - בפירוש הרחב, שליטה ביטחונית ישראלית על הכניסות והיציאות מארץ ישראל (יבשה, ים, אוויר), החלת הריבונות הישראלית על גושי ההתיישבות וירושלים המאוחדת.
אם יש הישג מאוסלו הוא ההיפרדות הפוליטית מהפלסטינים להם יש פרלמנט ולכן הם לא צריכים להצביע לכנסת. השלב הבא הוא גם היפרדות טריטוריאלית - לכן אני לא מסכים לגישה של להתנחל על כל גבעה, אלא בהתאם לאינטרס ישראלי ובהתאם לחוק. צריך גם לאפשר לפלסטינים רציפות טריטוריאלית ולאפשר לעזתים בעזה לחיות. כשמקבלים החלטות, צריך לקבל החלטות שמשרתות את ההיפרדות ושאינן סותמות את הגולל על המשך תהליך ההיפרדות. בעתיד הייתי שואף להסכם שבו לא מזיזים לא יהודים ולא ערבים ואני יכול גם להציג מפה כזו. צריך לומר, שברור שלמצב הנוכחי יש השלכות על החברה והדמוקרטיה במדינת ישראל - תג מחיר וטרור יהודי. לכן, אחד ממבחני המנהיגות של ישראל היום הוא שמירה על חוט השדרה המוסרית ויסודות הדמוקרטיה במציאות מורכבת".

ח"כ סתיו שפיר, המחנה הציוני: "השיח צריך לעבור לשיח של אינטרסים. במקרה שלנו הישראלים - שימור של מדינה דמוקרטית, עם רוב יהודי, שמירה על ביטחון לאומי ושמירה על הבריתות של ישראל בעולם ועל ישראל כמדינה מוסרית וצודקת ולכן יש לנו אינטרס להיפרדות אחרת לא נהיה מדינה דמוקרטית או מדינה עם רוב יהודי. הבעיה היא שהשאלה היחידה שבה עוסקת המערכת הפוליטית היא התנחלויות כן או לא, ואיך להימנע מפינוי נוסף. המערכת כולה מונעת היום מהלחצים שמפעילה ההנהגה המתנחלית החל משאלה של חלוקת משאבים ועד שאלות ביטחוניות. היום הלובי המתנחלי שולט בימין ובליכוד באופן מוחלט וכך במערכת הפוליטית כולה".

 צילום: חן גלילי

תא"ל (מיל.) אודי דקל, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי: "הדיון עוסק במצבי סיום ולא בתהליך שמוביל אליהם. התרחיש היציב ביותר הוא פתרון שתי מדינות בהסכם כולל. גם בתרחיש זה וגם בתרחיש של כינון מדינה פלסטינית בגבולות זמניים (לא הסדר קבע) נדרשת יישות פלסטינית אחראית, יציבה, משתפת פעולה ומתפקדת. זה אינטרס ישראלי לסייע לפלסטינים, יחד עם המערכת הערבית והבינלאומית, בבניית הבסיס הראוי למשילות אפקטיבית. עלה בסדנה באופן מדאיג שאנו יכולים לגלוש למציאות של מדינה אחת בשל מנהיגות הנרתעת מקבלת החלטות קשות. מצב זה עדיף בראיית קבוצה של מחנה הימין, הדור הפלסטיני הצעיר, ואף ערביי ישראל, מתוך הנחה שהמדינה האחת תאופיין כ'מדינת כל אזרחיה'. ככל שיורדים לפרטים מבינים שזו מציאות בלתי יציבה שתעורר שורה של בעיות, חוסר יכולת להגיע להסכמות, שמירת הזהות הלאומית והדתית של שתי החברות, ועד לכדי התפרצות מלחמת אזרחים. לפיכך, עלינו לשנות כוון מגלישה למצב של מדינה אחת, שבה שתי חברות שונות בזהות ובזכויות, לבניית התנאים להיפרדות ועיצוב מציאות של שתי מדינות".

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "חוסר היכולת לקבל החלטות קשות בצד הפלסטיני ובמערכת הפוליטית הישראלית, גורמים לכך שלמרות שאין לכך תמיכה רבה בציבור, אנו בפועל צועדים לקראת מציאות של מדינה אחת בין הירדן והים. ב-1967 סיפחנו את מזרח ירושלים והכרזנו על הכוונה לממש חזון של עיר מאוחדת. מי שמכיר את המציאות בשטח יודע שהכוונה לא מומשה. ג'אבל מוכבר ושעפאט אינם בפועל חלק מירושלים המאוחדת. לאחר שנכשלנו ביישום בפועל של איחוד העיר, אין שום היתכנות לכך שנצליח ליישם תרחיש של איחוד ברמה הלאומית. כלומר, המציאות מלמדת שלא נוכל לקיים מדינה יהודית, דמוקרטית ושוויונית במציאות של מדינה אחת שלכיוונה אנו גולשים, גם אם לא נתקבלה החלטה מודעת על כך".

עודד רביבי, ראש מועצת אפרת: "אני מבין שאם הולכים למדינה אחת, אנחנו נותנים זכויות שוות ועלול להיות שר ביטחון ערבי. אני לא חושב שכל אזרחי ישראל מבינים את זה. אבל הלוואי שזו תהיה המציאות, שאנחנו יכולים לסמוך על הערבים כדי לחיות איתם ביחד. ביהודה ושומרון המתנחלים הצליחו ליצור מציאות של דו קיום. ההתנחלויות הן לא מכשול לשלום, אזורי התעשייה המשותפים ביו"ש הם אי של שלום".

דאליה חלאבי מנכ"לית דיראסאת, מרכז ערבי למשפט ומדיניות: "התגובה הישראלית שיכולה לקרות עקב התכווצות המדינה לקווי 1967 היא חזרה לחיזוק האלמנטים היהודים והזהותיים. זה עלול להביא להתפתחות גישות לאומיות רדיקליות עד לכדי רעיונות של טרנספר והסתכלות על המיעוט הפלסטיני הישראלי כשעיר לעזאזאל. לכן, צריך קודם כל לחשוב על הרעיון של פיוס".

ג'ודי בארט, ראש המחלקה המדינית בלשכת שליח האו"ם לתהליך השלום במזה"ת: "הקהילה הבינלאומית מאז אוסלו הגיעה למסקנה שפתרון שתי המדינות הוא האפשרות היחידה להשיג שלום ובטחון ולענות על צרכי שני הצדדים. בתרחיש של מציאות שתי מדינות שלא במסגרת הסכם - זה הרבה יותר מורכב לקהילה הבינלאומית, אלא אם המצב יוגדר כשלב בדרך להסדר קבע כולל. מדינה שלא שולטת בגבולותיה היא אנומליה ויהיה קשה לקהילה לקבל את זה כל עוד לא מדובר בשלב בדרך לפתרון קבע".

ד"ר עו"ד היבא חוסייני: "אנחנו הפלסטינים לא מאמינים שמדינה אחת היא פתרון בר קיימא, והסטטוס קוו הוא בעייתי כי הוא פוגע ביכולת הפיוס, בלגיטימיות ההנהגה וביכולת להגיע להסכם. אני יודעת שיש ספקות באשר ליכולת של ההנהגה שלנו להוביל להסכם וליישמו. אך, לכל אלו שטוענים כי אין הנהגה לגיטימית פלסטינית ואין פרטנר, שלא יתבלבלו, המצב הביטחוני הרגוע יחסי מתקיים כי ההנהגה הפלסטינית דואגת לשקט".

פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה: "גם אם יהיה פינוי אפשר למסגר את ההתנחלויות כהישג אדיר למדינת ישראל- גם ששוברים לאנשים אידיאל, אנשים צריכים לצאת לא מובסים אלא בראש מורם. יש יתרונות עצומים להסכם- סילוק הבעיה המוסרית של שליטה על חייו של עם אחר, גם אם יש לו פרלמנט. כך נסלק את הצורך לעשות דמוניזציה של האחר ומלאכיזציה של עצמנו כמו שקיים בכל סכסוך בין שנים עמים וזו תהיה גם הזדמנות בשביל ישראל לעשות מהלכים גדולים כמו לקבוע חוקה ולהביא המערכת הפוליטית הישראלית למציאות נורמלית של דיון סביב שאלות חברתיות-כלכליות".