המהפכה החוקתית

ספר זה עוסק בתיאורה ובהערכתה של "המהפכה החוקתית" שהוכרזה בישראל לאחר חקיקת חוקי היסוד של 1992. הוא פותח בבחינה עקרונית של מהותה ותפקידיה של חוקה בחברה דמוקרטית, עובר לתיאור המהלך החוקתי בישראל מאז ההכרזה על הקמת המדינה והחלטת הררי, דרך חקיקת היסוד של 1992 וההתפתחויות מאז ועד עתה, ומסכם- על סמך שני אלה- את תרומת השיח המהפכני לתהליך החוקתי הרצוי בישראל.

הטענה הבסיסית של הספר היא כי בשימוש בביטוי "מהפכה חוקתית" בהקשר לחקיקת 1992 יש משהו מטעה ואף מסוכן: חוקים אלה הם התפתחות חשובה במהלך החוקתי שימיו כימי המדינה, אולם אין הם מהפכה. גם לאחריהם אין לנו חוקה, ואף אין לנו הסכמה שבלעדיה לא יכולה להיות חוקה. יתירה מזו, שיח המהפכה החוקתית עלול להאיץ השלמה של חוקה שתהיה לא ראויה, הן מבחינת תכניה, הן מבחינת ההסכמה שביסודה והן מבחינת השותפות המלאה של חלקי האוכלוסייה בישראל בגיבושה וכינונה. לא טוב לעשות את קיצור הדרך ששיח המהפכה החוקתית מזמין אותנו לבצע, ולא ראוי כי בית המשפט ייתפש כמחולל וכמאיץ של המהפכה הזאת. ראוי שהחברה בישראל תקבל על עצמה עולה של חוקה ראויה בהליך הולם, ולאחר התמודדות של ממש עם שאלת הצורך בחוקה והדרך הראויה לאימוצה, בתנאים המיוחדים והמורכבים של מדינת ישראל של היום. בית המשפט יוכל למלא אז את תפקידו החשוב והחיוני באכיפתה הזהירה.

הספר מבקש לנקוט עמדה בסוגיה מרכזית בוויכוח הציבורי בישראל, ולהדגיש כי עמדה כזו חייבת להיסמך על תשתית אקדמית והשוואתית מתאימה. בדרך הטבע, תשתיות אקדמיות והיסטוריות עלולות להיות מייגעות. מומלץ בהחלט כי הקורא המעונין בעיקר בסוגיה המעשית יעיין בפתח הדבר ויעבור מייד אל החלק השלישי האחרון.