התקשורת בדמוקרטיה הישראלית מנקודות מבט שונות

1. עמדות הציבור והעיתונאים 2005

כ-50% מהציבור הישראלי ב-2005 מביע אמון בתקשורת במידה רבה או מסוימת; מידה פחותה של אמון מזו שיש לו כלפי המוסדות המשפטיים והביטחוניים וכלפי נשיא המדינה, אך גבוהה מזו שיש לו כלפי המוסדות "הפוליטיים" (הממשלה, הכנסת והמפלגות). שיעור הנותנים אמון בתקשורת נותר קבוע למדי לאורך שש השנים האחרונות, בעוד שמידת אמונו במוסדות אחרים ירדה. העיתונאים עצמם מביעים רמה גבוהה יותר של אמון בתקשורת משאר הציבור, ועוד פחות אמון מכלל הציבור במוסדות 'הפוליטיים'.

לצד התפקידים ה'מסורתיים' של התקשורת (קידום זכויות אדם, חשיפת פרשיות שחיתות וקידום האחריותיות של הפוליטיקאים מול הציבור), כחצי מן הציבור הישראלי מייעד לתקשורת גם תפקיד חברתי ומצפה ממנה למתֵן מתיחות בין קבוצות בחברה ולחולל שיח פוליטי פחות מתלהם. למעלה משליש הציבור תופס את תפקידה של התקשורת גם כאידאולוגי (43% מן הציבור רואים בהנחלת ערכים ציוניים בקרב הציבור היהודי את תפקידה של התקשורת, ו-37% תופסים את תפקידה של התקשורת כמחייב אותה לגרום לאזרחים לתמוך במדיניות הממשלה). הציבור מעוניין יותר מן העיתונאים בתפקידים החברתיים והאידאולוגיים של התקשורת, בעוד העיתונאים אינם תופסים אותם  כחלק מתפקידי התקשורת בישראל.

הציבור מעריך את תפקודה של התקשורת כתפקוד לא טוב; רק כשליש מן הציבור מעריך כי התקשורת ממלאת את התפקידים השונים המוטלים עליה. הפער הגדול ביותר בין תפיסת תפקידה של התקשורת לבין הערכת תפקודה הוא בקידום השמירה על זכויות האדם: 66% מן הציבור רואים זאת כחלק מתפקידה של התקשורת, בעוד שרק כשליש ממנו חושב כי התקשורת בישראל אכן מקדמת את השמירה על זכויות האדם.

הדיווח של התקשורת נתפס כאחראי גם בנושאים רגישים, כמו שחיתות וביטחון. תפיסת הציבור את התקשורת כמדווחת באופן אחראי על אודות נושאים אלה גבוהה בהרבה מן האמון בה באופן כללי.
גם הציבור וגם העיתונאים מעריכים כי התקשורת משפיעה במידה רבה על הציבור, בשעה שהציבור מתקשה להשפיע על התקשורת. העיתונאים מעריכים, הרבה יותר מן הציבור, את הקשר בין הפוליטיקאים לבין התקשורת כחזק ושלילי.

הערכת העיתונאים את מצבה של ישראל טובה פחות מהערכת הציבור. גם הערכתם את מידת הדמוקרטיות והיציבות של המערכת הישראלית טובה פחות מזו של כלל הציבור. לעומת זאת, העיתונאים ביקורתיים פחות מכלל הציבור לגבי ניצולם של מקבלי ההחלטות את עמדות הכוח שלהם.

2. מדידה של חופש העיתונות בישראל 2005

על פי מדד חופש העיתונות של Freedom House, קיים בישראל 2005 חופש עיתונות מוגבל. לשון אחר, חופש העיתונות בישראל אינו עומד בסטנדרט האוניברסלי, והוא מוגבל ביחס לדמוקרטיות אחרות בעולם. ואולם יש לציין כי הערכת Freedom House אינה רגישה לתנאים הביטחוניים הקיימים בישראל, והיא אינה מתייחסת באופן ממצה לתרומתו של בג"ץ ולקיומם של כללי משחק המגבילים את הפגיעה בחופש העיתונות. אמנם העיתונות בישראל אינה נהנית מהגנה חוקתית או חוקית, אך היא נהנית מחסותו המשפטית-פסיקתית של בג"ץ; וכך ההסדרים החוקיים המגבילים את חופש העיתונות, ובהם הצנזורה הצבאית, אינם באים בהכרח לידי ביטוי ממשי בישראל.

השפעות ולחצים מתוך המערכת הפוליטית או השלטון המכוונים למנוע סיקור ביקורתי, חשיפת שחיתויות וכדומה, אלה כמעט אינם קיימים בישראל. מקורות המידע הרשמיים והבלתי רשמיים נגישים מאוד, ואמצעי התקשורת מציעים מגוון רב של דעות.

בישראל קיימים מנגנונים המגבילים את מרחב הסיקור, תוכנו, ואת אפשרות הסיקור של העיתונות. מנגנונים אלה מושתים על העיתונות בידי השלטון באמצעות זרועותיו הביצועיות בשם כורח הביטחון. עיתונאים בני השטח הכבוש נתונים במגבלות חמורות יותר מעמיתיהם הישראליים: מגבלות תנועה, עיכוב, חקירה ואף מעצר של עיתונאים חלים בעיקר על המסקרים העיקריים של הסכסוך היהודי-פלסטיני, דהיינו על העיתונאים הערביים והפלסטיניים.