כיצד אפשר לצמצם את מספר הודאות השווא והרשעות העוול

סעיף 12 לפקודת הראיות קובע כי "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון". צירוף מילים אחרון זה — "חופשית ומרצון" — מקורו במשפט המקובל, והוא מוּכר במשפט המשווה בביטוי המקביל לו — voluntariness test . על פי הפרשנות המנדטורית המקובלת, אין לקבל הודאה שנמסרה בעקבות פיתוי והבטחות, לחץ או איומים. במרוצת השנים הוסיף המחוקק הישראלי וקבע הוראות מפורטות לתנאי מעצר וחקירת חשודים, ובית המשפט עיצב, עָקב בצד אגודל, מגוון מבחנים שתכליתם לעמוד על נסיבות מסירת ההודאה ומצבו הפיזי, המנטלי והרגשי של המודה בעת גבייתה. ואולם זה עשרות שנים שוררת הסכמה רחבה בקרב רבות ממדינות המשפט המקובל שמבחן חופשיות הרצון הוא מיושן ועמום ולכן, הלכה למעשה, כבר אין נוהגים לפיו. באנגליה, למשל, שהיא מקור המורשת הזו, נטשו את המבחן הזה והחליפו אותו במבחנים אחרים, מפורטים ובהירים יותר, ואלה מספקים בידי החוקרים ובתי המשפט כלים טובים יותר להבטיח את כבודו של הנחקר ואת מהימנות ההודאה. ישראל נותרה לעניין זה "שמורת טבע" של המשפט המקובל.