הבחירות בישראל 2013

על מה היו הבחירות לכנסת ה-19 שנערכו רק לפני כשנתיים, ב-22 בינואר 2013, ומה אפשר לומר על הדמוקרטיה הישראלית לאורן?

בחירות 2013 עמדו בסימן בנימין נתניהו. מערכת הבחירות יצאה לדרך על רקע התחושה הכללית שהבחירות לא יְשַנו דבר בהרכב הממשלה או במדיניותה. נתניהו הוביל בכל הסקרים כמועמד לראשות הממשלה, ללא תחרות, והשאלה היחידה שנותרה פתוחה הייתה מי יהיו החברים בממשלתו השלישית. מערכת הבחירות הייתה רדודה ונטולת כל דיון בנושאים החשובים לחברה הישראלית ואופיינה בהתרופפות ובנזילות של המערכת המפלגתית ובפרסונליצזיה חזקה.

נתניהו, הליכוד-ישראל ביתנו והימין אכן ניצחו בבחירות, ונתניהו הבטיח לעצמו כהונה נוספת. אולם התוצאות לא נתפסו כניצחון, לא של הליכוד-ישראל ביתנו ולא של נתניהו. מספר המנדטים שהם קיבלו היה קטן בהרבה מהציפיות בעת הקמת הרשימה המשותפת ומתחזיות רוב הסקרים מלפני הבחירות. הפער בין שני הגושים היה גם הוא קטן מן המצופה: גוש הימין-דתיים קיבל 61 מנדטים, לעומת 65 בכנסת הקודמת.

המחאה החברתית של קיץ 2011 הייתה בחזקת הנוכחת-נפקדת במערכת הבחירות של 2013, ואף על פי כן הבחירות היו על הנושאים שהיא העלתה לסדר היום הציבורי, ורוח "הפוליטיקה החדשה" שהיא הביאה קבעה את הרכב הממשלה שהוקמה. יאיר לפיד ונפתלי בנט – מנהיגי יש עתיד (החדשה והפתעת הבחירות) והבית היהודי (המחודשת) – כפו על נתניהו את הרכב הקואליציה, שהחזיקה מעמד פחות משנתיים. בחירות 2013 הובילו אם כן לבחירות 2015, שהן למעשה פרק המשך לבחירות הקודמות.

המאמרים באסופה מנתחים לעומק את בחירות 2013 ממגוון נקודות מבט ומציגים לאורן תמונה עדכנית ומורכבת של הדמוקרטיה הישראלית. האתגרים העומדים לפניה, כמו גם הישגיה וכשליה, נסקרים ונבדקים כאן בהקשר של ייצוג והיענות הנבחרים לבוחרים, השתתפות הישראלים בבחירות, הגבלת הזכות להיבחר, דמוקרטיה פנים-מפלגתית, התארגנות ופעילות קולקטיבית של קבוצות, בחירה חברתית ולגיטימציה דמוקרטית.