ממדי הפשיעה בישראל בשנים 1990-2010

ערביי ישראל הם קבוצת מיעוט בעלת מאפיינים ייחודיים, והדבר עשוי להשפיע בין השאר על דפוסי הפשיעה שלהם. בפועל היקף הפשיעה בקרב ערבים עולה על היקפה בקרב יהודים, בשעה ששיעור הפשיעה ביישובים הערביים נמוך מהשיעור ביישובים היהודיים. יש מקום לבחון את דפוסי הפשיעה לפי מגזרים ולפרסם עליהם מידע שוטף, היות שנתונים אלה יכולים לסייע לקבל החלטות — למשל ביחס להקצאת המשאבים למערכות של אכיפת החוק, החינוך והרווחה. יתר על כן, נתונים אלה יכולים לעצב מחדש תפיסות ועמדות ביחס לפשיעה. הסיקור התקשורתי של ערביי ישראל (כמו הסיקור של תחומים אחרים) נוטה להתמקד בהיבטים שליליים — לרבות פשיעה, אלימות ואבטלה (אבו ריא ואח', Avraham, 2003 ;1998) — ותכופות הוא מבליט פשעים קשים וחריגים, ואולי גם פשעים שבהם הקרבן יהודי והפושע ערבי.

נטיות אלה פוגעות בתדמיתם של ערביי ישראל בעיני הציבור הרחב (Tsfati 2007), ולגיטימי לשער כי הן גם מסבירות, לפחות חלקית, את הממצא שהציבור בישראל סבור כי הפשיעה ברחובות גואה (רטנר ואח', 2009) ונמצאת במגמת עלייה. אולם הנתונים שנציג להלן מלמדים כי אלה אינם פני הדברים, ולכן יש מקום להאמין כי תיאור מדויק של מאפייני הפשיעה עשוי לצמצם את הפער בין תפיסות הציבור לבין המציאות. תיאור שכזה עשוי אף לתרום לחיזוק אמונו של הציבור במשטרה. אף על פי כן רק מעט סטטיסטיקה פלילית מתפרסמת באופן שוטף,2 על אחת כמה וכמה הסטטיסטיקה הנוגעת לאוכלוסייה הערבית, ובתחום יש היקף מצומצם של פרסומים מחקריים (עם יוצאי הדופן נמנים למשל רטנר ואח', 2009; רונן, 2010; ח’מאיסי וטשנר, 2014).

מחקר זה נועד למלא חלק מהחסר. המחקר משווה בין ממדי הפשיעה במגזרים הערבי והיהודי בשנים 2010-1990, תוך כדי הבחנה בין קבוצות אוכלוסייה וקבוצות עבֵרה, אך הוא אינו מתיימר להצביע על הגורמים לממדי הפשיעה ולתמורות שחלו בהם במרוצת השנים (שאלות אלה ייבחנו במחקר המשך). המחקר מסתמך על מסדים של נתונים מינהליים ממערכת אכיפת החוק ובהם אירועים פליליים ("תיקים"), דיווחים למוקדי 100 של משטרת ישראל, מעצרים וגזרי דין. את הנתונים האלה הצלבנו
עם מרשם התושבים, מאגר שכולל את מאפייניהם הדמוגרפיים של המעורבים ומקום מגוריהם. כמו כן השתמשנו בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), מאחר שיש בו מידע על קרבנות עברה ודפוסי הדיווח שלהם למשטרה.

לחצו כאן להורדת דוח המחקר המלא