חזקת הבעלות בעבירות תעבורה

חזקת הבעלות הצמיחה מציאות בלתי מוסברת כמעט, קשה ומטרידה מאין כמותה. כדבר שבשגרה ועל דעת בית המשפט העליון, בתי המשפט בישראל מרשיעים נאשמים בעבירות תעבורה שלא עברו וגוזרים עליהם עונשים כבדים ואף מאסר בגין מעשים שלא עשו. חפים מפשע מורשעים רק משום שלא הוכיחו את זהות האשמים, התיקים נסגרים — והעבריינים האמיתיים, המסוכנים, נותרים על הכביש ומוסיפים לנהוג באין מפריע. יש שבעל רכב חף מואשם בעבירה חמורה גם כשאדם מזוהה חשוד בה, משום שקל יותר להרשיע את בעל הרכב שלא ביצע את העבירה מלהרשיע את החשוד שכנראה ביצע אותה.

הדין פוטר את המשטרה מהצורך לחקור בעבירות קנס ובעבירות חמורות כאחת. מלאכת החקירה מוטלת על האזרח, שיורשע וייענש אם ייכשל באיתור העבריין ובהוכחת אשמתו.

בעבירות קנס, גם כשהנהג–העבריין זוהה, יד האכיפה מעדיפה להרשיע חפים מלטרוח על הרשעת האשמים. כדי לבטל דוח ללא משפט לא די שבעל רכב יוכיח את חפותו ואף יצביע על הנהג, אלא דורשים ממנו להשיג מהנהג הודאה. אם העבריין לא יודה, החף יורשע במקומו.

כתוצאה מעיוותי הדין, עשרות אלפי הרשעות בשנה הן של חפים במקום של אשמים. המדינה מחייבת עברייני תעבורה להשתתף בקורסים לנהיגה נכונה — אך רבים מיושבי הקורסים האלה אינם העבריינים שנהיגתם מסוכנת אלא חפים שנהיגתם טובה או שכלל אינם נוהגים. בדומה, יד אחת של המדינה מכבידה במיוחד על נהגים חדשים שביצעו עבירות תעבורה — ואילו ידה האחרת מקלה דווקא עליהם לחמוק מהדין, בהמוניהם, כל עוד ינהגו ברכב שאינו שלהם. כאשר עבירת מצלמה נעשית ברכב תאגיד, במקרים רבים מורשע התאגיד במקום הנהג שיש להרתיעו ואף להורידו מהכביש. הנהג והתאגיד בעצמם קובעים מי מהם יורשע, וכל מי שידו משגת רשאי לשלם כסף ולרכוש לעצמו חסינות מפני הרשעות, נקודות ופסילות רישיון.

עבירות תעבורה במספר עצום נאכפות ללא ראיות ואף בניגוד לראיות, דווקא בזירה היחידה שבה המוני אנשים נורמטיביים באים במגע ישיר עם רשויות האכיפה ובתי המשפט. הדין בכבודו ובעצמו נשען על השקר, וממילא הוא מסמן דרך לאזרח ובה בעת פוגע קשות באמון הציבורי במשפט ובמוסדותיו. חזקת הבעלות בכל הקשריה רומסת כליל חוק ומשפט; מעודדת עבריינות ומחריפה את הסכנה בכבישים; סוטה באופן קיצוני מהמקובל במשפט המשווה; וכבר הצמיחה תפיסה שיפוטית מגובשת, מפורשת, שמותר ואף הגיוני להרשיע חפים מפשע בעבירות שלא עברו.

הדין והמציאות המתוארים במחקר מעוררים שאלות קשות החורגות הרחק–הרחק מתחום התעבורה. מעבר לחזקת הבעלות כשלעצמה, אין מנוס מלבחון את עצם הקלוּת שבה המשפט בישראל פנה לדרך אסורה, התמיד בה ללא ביקורת כמעט, מצא לה הצדקות וסופו שהסתגל אליה כאילו אין בלתה. לכן, לא די בתיקון הדין אלא דרוש גם מבט נוקב על הנסיבות שהצמיחו אותו והותירו אותו בתוקפו זמן רב כל כך. אם חשבון נפש כזה ייעשה, אפשר עוד לקוות שמעז יֵצא מתוק.

לחצו כאן להורדת תקציר המחקר

לחצו כאן להורדת המחקר המלא