להבטיח את יעילות הפיקוח על שיטות החקירה

שתי התפתחויות חלו בארץ לאחרונה במסגרת המאבק בעינויים. האחת היא הוראה על פתיחה בחקירה ראשונה כנגד חוקר שב״כ בחשד לשימוש באמצעי חקירה אסורים, והשנייה היא תחילת היישום של המלצת ועדת צ'חנובר בנושא מעקב אודיו-ויזואלי על חקירות שב"כ. מה משמעותן של התפתחויות אלה? האם הן צעדים ראשונים בכיוון הנכון להגבלת חקירות פסולות? ומה יש לעשות כדי לתעל אותן?

באיחור רב, צעד קטן בכיוון הנכון

ביום 25 לינואר 2018 נתפרסמה ידיעה בעיתון "הארץ" לפיה משרד המשפטים פתח בחקירה פלילית נגד חוקר שב"כ בקשר למעשים אסורים שהוא ביצע, כביכול, במהלך חקירה בשטח. לפי הידיעה, מדובר בתלונה שהוגשה לפני למעלה משנה בשל אירוע שהתרחש בשנת 2015. התלונה נמצאה ע"י מנהלת היחידה לבירור תלונות נחקרים (המבת"ן) ופרקליט/ה מלווה כמצדיקה חקירה פלילית והועברה לחקירת מח"ש. ככל הידוע לנו, זו הפעם הראשונה מאז פסק דינו המנחה של בג"צ בעתירת הוועד הציבורי נגד עינויים (1999) בה נפתחה חקירה נגד חוקר שב"כ בשל הפעלת שיטות חקירה אסורות, וזאת לאחר שבמרצות השנים נבחנו כאלף תלונות נחקרים ואף לא אחת מהן הובילה לחקירה פלילית. לכך ניתן להוסיף את החלטת בג"צ מן השנה שעברה לחייב את מח"ש להעמיד לדין שוטר שהתעלל בעציר פלסטיני בתחנת המשטרה במעלה אדומים. אמנם מדובר בשני מקרים נדירים של בחינת ההתנהלות במתקני שב"כ ומשטרה בכלים פליליים, אל מול שגרה בה חקירות פליליות אינן נפתחות גם במקרים בהם המדינה מודה כי הופעלו אמצעי חקירה מיוחדים (בנסיבות הנופלות, לשיטת המדינה, במסגרת "הגנת הצורך"); עם זאת, נראה כי מדובר בצעד קטן בכיוון הנכון, אשר עשוי להוביל חוקרי שב"כ ומשטרה – אם וכאשר יתברר כי, כתוצאה מגידול במספר החקירות, קיימת הסתברות של ממש כי הפרות של דיני החקירה יובילו לחקירה פלילית - להפחית את השימוש באמצעי חקירה מיוחדים ולהקפיד הקפדה רבה יותר על זכויותיהם של הנחקרים. לטעמנו, עידוד השימוש באמצעי חקירה חוקיים עשוי להביא לשכלול החקירה ולהגברת התחכום הננקט על ידי החוקרים (במסגרת כללי החקירה המותרים). בטווח ארוך, דווקא גישה זו צפויה להבטיח את יעילות החקירה ולהגביר את הסיכויים לקבלת מידע אמין כתוצאה ממנה, שכן נחקר עלול למסור מידע שגוי מן הטעם שהוא סבור שזה המידע שהחוקרים מבקשים לקבל, ושקבלתו תגרום להפסקת השימוש בשיטות החקירה הפסולות כנגדו.

אף על פי כן, טירקל!

התפתחות שניה, שהיא לכאורה משמעותית, אשר ארעה לפני מספר שבועות, הינה תחילת היישום של המלצת ועדת צ'חנובר בנושא מעקב אודיו-ויזואלי על חקירות שב"כ (ועדת צ'חנובר הוקמה על מנת להמליץ על דרכי היישום של הדו"ח השני של ועדת טירקל שהתמקד באופן בו יש לחקור טענות על אודות הפרת המשפט הבינלאומי על-ידי כוחות הביטחון). המלצת ועדת טירקל בנושא זה הייתה לתעד תיעוד חזותי מלא של חקירות השב"כ, לפי כללים שיקבע היועץ המשפטי לממשלה, וזאת בתיאום עם ראש השב"כ (ראש השב"כ הקודם תמך בעדותו בפני הועדה בחיוב השב"כ לתיעוד אודיו-ויזואלי של חקירות, מעבר לתיעוד בכתב הנהוג כיום). ועדת צ'חנובר דחתה את המלצת ועדת טירקל בנושא מן הטעם שהתיעוד החזותי עלול לחשוף שיטות חקירה ולהרתיע נחקרים מלשתף פעולה עם החוקרים (כנראה בשל חשש שייעשה שימוש מאוחר בתיעוד שלהם משתפים פעולה עם השלטונות הישראליים על מנת להזיק להם). במקום זה, ועדת צ'חנובר המליצה לשדר "בזמן אמת" את חקירות השב"כ לחדר בקרה המצוי במתקן שב"כ אחר, בו המבת"ן או מי מטעמו יוכלו לקיים ביקורת פתע בכל רגע נתון, מבלי שהחוקרים יידעו על כך. כאמור, המלצה זו החלה להיות מיושמת לאחרונה, ומנכ"לית משרד המשפטים הודיעה על כך, בחודש שעבר, במהלך הופעתה בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם כצעד שנועד להגביר את האחריותיות (accountability) בתחום החקירות הביטחוניות. לדברי המנכ"לית, אמצעים דומים ייושמו בעתיד הקרוב גם לגבי חקירות משטרה הנהנות מפטור מפני תיעוד חזותי לפי חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים, חקירת חשוד בעבירות ביטחון), התשע"ז-2016.

אנו סבורים כי במקרה זה, האמצעי שאומץ רחוק מלהספיק, וכי ההחלטה להימנע מתיעוד אודיו ויזואלי של כל החקירות הביטחוניות, בניגוד להמלצת ועדת טירקל, הנה בלתי סבירה. ראשית, אין חולק כי תיעוד חזותי וקולי מגן טוב יותר על זכותו של הנחקר שלא להיות חשוף לעינויים או ליחס בלתי אנושי, אכזרי ומשפיל אחר, מאשר שידור חי לחדר בקרה, בו יכולה להתקיים מעת לעת ביקורת פתע, זאת מן הטעם כי היכולת של הנחקר להוכיח את הנזק שנגרם לו בלא תיעוד רציף הנה קטנה ביותר. (פסק הדין של בג"צ בפרשת אבו גוש, שנתפרסם בחודש דצמבר האחרון, ממחיש עד כמה הנטל שמוטל על כתפי הנחקר הינו כבד, בלי תיעוד חזותי וקולי). הסיכוי כי תתקיים ביקורת פתע בדיוק באותו רגע בזמן בו ננקטים אמצעי חקירה בלתי חוקיים הינו קטן מכדי להגן בצורה יעילה על האינטרס הלגיטימי של הנחקר בהוכחת טענותיו, וזאת גם אם אין מטילים ספק בהיתכנות המעשית של ביקורת פתע.

יש להדגיש, כי המסגרת החוקית בשיטת המשפט שלנו, המאפשרת כמעט בידוד מוחלט של הנחקר למשך תקופה משמעותית, מונעת מן הנחקר את האפשרות להשיג תימוכין לתלונות שלו כלפי החוקרים באמצעות אנשים הנפגשים עמו בסמיכות זמנים קרובה לאירועים עצמם. כמו כן, יש לזכור כי הודאת החשוד המתקבלת בחקירת השב"כ הינה ראיה קבילה בתיק הפלילי העשוי להתנהל נגדו. מכאן שבצד החשש מפני עצם השימוש בשיטות חקירה בלתי חוקיות, לתיעוד המלא תפקיד חשוב גם במניעת הרשעות שווא – דבר שהשידור החי לחדר בקרה אינו צפוי למנוע. אגב, שיקולים דומים חלים בשינויים המחויבים בכל הקשור לצורך להגן על החוקרים מפני תלונות שווא מצד נחקרים.

התיעוד המלא משרת אם כן אינטרס חשוב של גילוי האמת ועשיית צדק בסיטואציה שבתי המשפט מתקשים במלאכתם, כאשר הן לחוקרים והן לנחקר עשוי להיות אינטרס שלא להעיד אמת, וזאת במציאות בה מערכת המשפט שלנו כבר כשלה בעבר כישלון חרוץ בבירור ההתרחשויות האמתיות שקרו בחדר החקירות (כפי שמעידות פרשיות, מאז קו 300 ועד הפיגוע שלא היה במלון באילת, מעידות). התיעוד האודיו-ויזואלי המלא נחוץ גם לצורך הרתעה מפני שימוש באמצעים בלתי חוקיים, ואנו חוששים כי צורך זה לא יבוא על סיפוקו המלא בשיטת ביקורת הפתע. ראויים לאזכור דבריה של ועדת גולדברג: "מעלתה העיקרית של ההקלטה בווידאו שהיא מאפשרת לצופה בה "נוכחות" בזמן החקירה. כתוצאה מכך יקטן עוד יותר מספר הטענות נגד אופן החקירה ובידי בית המשפט יהא להגיע, במידה רבה יותר, לחקר האמת. הקלטה כזו תאפשר בקרה ציבורית על שיטות התחקיר של המשטרה, ותתרום לתדמיתה החיובית"

שנית, הטיעונים המצויים בדו"ח צ'חנובר נגד התיעוד החזותי והקולי אינם משכנעים בלשון המעטה. הסיכוי כי שיטות חקירה, שהנחקר עצמו אינו מודע להן (למרות שהן הופעלו כלפיו), ידלפו דווקא כתוצאה מן התיעוד, ומן האפשרות לקיים משפטי זוטא על קבילות הודאות על בסיס התיעוד, אינו רב. בכל מקרה, ניתן להפחית את החשש האמור באמצעות הסדרים פרוצדורליים המגבילים את חשיפת ההקלטות ובאמצעות הימנעות מהסתמכות על הודאות באותם מקרים נדירים בהם הדבר עלול לגרום לפגיעה מבצעית (כמקובל ביחס לראיות החוסות תחת צו חיסיון). גם הטענה כי הנחקר לא ישתף פעולה אם יידע כי הוא מתועד חזותית – להבדיל מתיעוד כתוב ושידור הצילום לחדר אחר – הנה ספקולטיבית. לפי הניסיון בארץ ובמדינות אחרות - התיעוד לא הביא לירידה משמעותית בשיעור ההודאות, ולעומת זאת הפחית את מספר המקרים בהם הועלו טענות נגד קבילות ההודאות. החשש הלא מבוסס הזה אינו יכול לגבור על הצורך להגן על זכויות יסוד של הנחקר באמצעות תיעוד מלא של החקירה.

נראה לנו, אפוא, כי הפתרון בו בחרה ועדת צ'חנובר יוצר מראית עין של אחריותיות, וזאת מבלי שהוא לוקח ברצינות מלאה את משקלה הכבד של הזכות שלא להיות חשוף לעינויים, וליחס בלתי אנושי, אכזרי ומשפיל אחר, ובצורך למנוע ככל שניתן הפרה של הזכות החשובה במיוחד הזו ולטפל בצורה יעילה בהפרות שלה. אמנם, יתכן שלשידור הישיר יהיה "אפקט מצנן" מסוים; אך סביר יותר בעינינו כי הדבר ישמש כ"עלה תאנה" שיאפשר את המשך ביצוען של חקירות במחשכים, ללא מוראו של הדין – באופן המצוי, הלכה למעשה, תחת פיקוח חיצוני רופף ביותר. ולבסוף, לא למותר להזכיר כי הרחבת הפטור מתיעוד שהוענקה בחוק גם לחקירות המשטרה בעברות ביטחוניות, הייתה בלתי מוצדקת מלכתחילה (כפי שהסבירה במאמרה לינא סאבא) וראוי לחזור ולהידרש לסוגיה זו.

לסיכום, פתיחת חקירה פלילית נגד חוקר שב"כ היא אולי סנונית המבשרת על שינוי חיובי ביחס לתלונות נחקרים על מעשים אסורים מצד החוקרים. אולם נכון לעכשיו מדובר בתלונה אחת שהובילה לחקירה, לעומת כאלף תלונות שהוגשו ואשר לגביהן לא נמצא בסיס לפתיחת חקירה. לכן, מתבקש המשך של מעקב על אופן הטיפול בתלונות נחקרים על-ידי המבת"ן ומח"ש. גם יישום המלצת ועדת צ'חנובר בנושא מעקב אודיו ויזואלי של חקירות שב"כ, המבוססת על ביקורות פתע, מהווה לכאורה שינוי לטובה לעומת המצב הקיים. אולם, אנו חוששים שאין היא מכניסה שינוי ממשי במציאות של העדר אחריותיות המחייבת שינוי מהותי - תיעוד אודיו ויזואלי של כלל החקירות שיעמוד במידת הצורך לרשות הנחקרים ונציגיהם המשפטיים ו/או בית המשפט, והכל בכפוף למגבלות ביטחוניות סבירות, כפי שהמליצה ועדת טירקל. בהשוואה לדו"ח טירקל, דו"ח צ'חנובר אינו תיקון כי אם קלקול, שעלול ליצור מצג שווא של התמודדות עם בעיה מבלי להתמודד עמה בצורה סבירה. לא מאוחר עדיין לאמץ את המלצות דו"ח טירקל גם בנושא זה.