פקודת חניבעל
גם אם קשה לחברה בישראל לקבל זאת, במלחמה חיילים הם בעלי מעמד שונה מאזרחים. טוב יעשו מנסחי הפקודה החדשה לו לצד ההברות על גבולות הסיכון שאליו יש לחשוף את החייל שאת חטיפתו מבקשים למנוע, תודגש החובה לנהוג משנה זהירות כלפי חיי אזרחים. יהא שיכום הלאומי של אלה, אשר יהא.
היום הגיש מבקר המדינה את דו״ח משרדו בנוגע למבצע צוק איתן ביחס לפעילות צה״ל בהיבטים של המשפט הבינלאומי.
בין היתר, עוסק הדו״ח בפקודה המכונה ״פקודת חניבעל״ (הדו״ח מתייחס לכך שקיימות גרסאות שונות של הפקודה, אולם עיקרו עוסק בנוסחה המטכ״לי) שנועדה להסדיר את הנהלים המבצעיים למניעת חטיפת חייל או אזרח. הדיון הציבורי בפקודה התגבר בשל אירועי ״יום שישי השחור״ בו במהלך הניסיון למנוע את חטיפתו של סגן הדר גולדין היא הופעלה, ועשרות פלסטינים נהרגו ברפיח כתוצאה מההפגזות הארטילריות וירי חיל האויר. בעקבות האירוע הורה צה״ל לפתוח בחקירה, שתוצאותיה טרם פורסמו עד היום (גם לעובדה זו מתייחס המבקר בדו״ח ומותח עליה ביקורת).
הרגישות סביב הפקודה הסודית ברורה. ידיעה על חייל חטוף היא מכה שאין הציבור הישראלי יכול לעמוד בה. המציאות מלמדת כי שוב ושוב מופעל על המנהיגים לחץ ציבורי עצום לשחרר חיילים חטופים - גבוה ככל שיהיה המחיר - והמשוואה ברורה: חטיפת חייל צה״ל משמעותה שחרור מחבלים רבים. ואכן – בניסוחה המקורי, מורה הפקודה לסכל חטיפה כזו גם אם הדבר כרוך בנקיטת פעולות העלולות לסכן את החייל החטוף. לא בכדי השתרש בקרב החיילים העיקרון הבלתי מוצהר לפיו, עדיף חייל מת מחייל שבוי.
ההנחיה למנוע חטיפה גם במחיר סיכון החייל הובילה כפי שמצביע על כך המבקר, לחוסר הבחנה בין ההנחיות לנסות לסכל חטיפה תוך סיכון חיי החייל ובין הנחיה לסיכול חטיפה גם במחיר הריגתו ממש של החייל. נקודה זו היא שעומדת במרכז החלק בדו״ח העוסק בפקודה, והיא גם זו שהביאה לאחרונה את הרמטכ״ל גדי אייזנקוט את להורות על ביטולה. הדו״ח מתאר את האופן בו נערכה הפקודה מספר פעמים לאורך השנים, ואת ההמלצות השונות לגביה כמו זו של ראש מנגנון הבירור המטכ״לי לבטל את הפקודה ו-״לכתוב פקודות למניעת חטיפת חיילים אשר יהיו רלוונטיות לכל מצבי השח"ם [שגרה, חירום ומלחמה] - בדגש על עשה ואל תעשה. יש לבצע הסברה לכל הכוחות בתחום הערכי לפיו לא הורגים חייל צה"ל כדי לעצור חטיפה".
החשש מפרשנות מרחיקת לכת של ההנחיה עמד גם בבסיס ביקורתו של פרופסור אסא כשר אשר פרסם סמוך לאירועי אוגוסט 2014 מאמר, שגם אותו מצטט המבקר בדו״ח, ובו הוא כותב כי ״הערך 'רעות' ואיתו הערך 'חיי אדם' מובילים למסקנה המוחלטת שהפעלת החיילים נגד אחד מהם באופן שמביא אותו אל מותו אינה באה בחשבון, אפילו אם לעתיד לבוא, כדי להחזיר את החייל הביתה בשלום, תיאלץ המדינה לשחרר תמורתו מחבלים".
אכן, חשוב להבחין בין חשיפת חייל לסיכון לבין הריגתו. להבחנה זו משמעות מוסרית, ולא כל אימת שמוצדק להטיל סיכון על אדם, מוצדק גם להורגו. המלצת המבקר לוודא ניסוח ברור בפקודה השם דגש על ערך חייו של החייל החטוף נכונה וראויה. אולם, בעיה לא פחות קריטית עם פקודת חניבעל, איננה נוגעת לסיכונו של החייל החטוף, אלא לכך שהמסר שלה מוביל באופן בלתי נמנע לסיכון ולפגיעה המאסיביים המוטלים על אזרחים חפים מפשע בדרך למניעת חטיפתו. המבקר אמנם מתייחס לצורך לחזק את האזהרה מפני פגיעה לא מדתית בבלתי מעורבים, אבל ראוי היה שהעניין יודגש ביתר שאת. ערך חייו של חייל צה״ל חשוב מאוד, אבל גם לחיי אזרחים יש ערך כזה. העובדה שמדינת ישראל רואה בכל חייל את "הילד של כולנו" ואיננה עומדת בלחץ הציבור שאינו מקבל נפילה בשבי כחלק ממחירי המלחמה שיש להשלים עמם, מחממת לב ככל שתהיה, איננה יכולה להצדיק גביית מחיר לא מידתי מאזרחים חפים מפשע. לא אזרחיה שלה, ובוודאי שלא אזרחי מדינה אחרת. גם לא אזרחי האויב.
הדין הבינלאומי, כפי שמציין גם המבקר בדו״ח, מחייב להבחין בין אזרחים ללוחמים ולנהוג על פי עקרון המידתיות המחייב הלימה בין הפגיעה הצפויה מפעולה צבאית ובין היתרון הצבאי אותו מבקשת הפעולה להשיג. פגיעה מאסיבית של אזרחים במטרה לסכל חטיפת חייל מן הטעם שזו תגבה מהמדינה בעתיד מחיר כבד, איננה עולה בקנה אחד עם עקרונות אלה. רחב ככל שיהיה האופן בו מפורשים עקרון ההבחנה והמידתיות, קשה לראות כיצד ניתן להצדיק פגיעה בחפים מפשע על מנת להימנע ממחיר שישולם לאחר המלחמה. בוודאי שלא פגיעה רחבה כמו זו שהתבצעה במהלך אירועי אותו הקרב ברפיח.
גם אם קשה לחברה בישראל לקבל זאת, במלחמה חיילים הם בעלי מעמד שונה מאזרחים. טוב יעשו מנסחי הפקודה החדשה לו לצד ההברות על גבולות הסיכון שאליו יש לחשוף את החייל שאת חטיפתו מבקשים למנוע, תודגש החובה לנהוג משנה זהירות כלפי חיי אזרחים. יהא שיכום הלאומי של אלה, אשר יהא.
פורסם לראשונה בהארץ.