השב"כ: מגן מפני חתרנות או חותר תחת הדמוקרטיה?

בתקופה האחרונה אנו עדים להצטברות מדאיגה של מקרים, בהם פעילים בארגונים פוליטיים ובארגוני חברה אזרחית – מהצד השמאלי של המפה - מעוכבים בשדה התעופה או מוזמנים ל"שיחות אזהרה" עם אנשי שב"כ. לשיחות אלה דפוס חוזר: המוזמנים/מעוכבים נשאלים על מעורבותם הפוליטית, ובמקרים רבים מתבקשים למסור מידע על פעילים אחרים. על אף שמובהר להם, כי אין חשד כלשהו שעברו על החוק, הם "מוזהרים" לבל ישתתפו בעתיד בפעילות בלתי חוקית תיאורטית.

בניגוד להוראת בג"ץ (על כך בהמשך), לא תמיד מובהר מראש לפעילים, כי מדובר בשיחות וולונטריות לחלוטין, וכי אין עליהם כל חובה להשתתף בהן. לפי הדיווחים, באחד המקרים האחרונים, רכז השב"כ שניהל את השיחה הציג עצמו כממונה על "שמאל קיצוני ודה לגיטימציה" – כינוי המעורר כשלעצמו דאגה עמוקה לגבי הדרך שבה השב"כ, ארגון ביטחוני חשאי בעל סמכויות מפליגות, תופס את תפקידו.

הגל הנוכחי החל במאי השנה עם עיכובן של שתי נשים בנתב"ג עת נחתו בארץ לאחר שהות בחו"ל: טניה רובינשטיין, מנכלי"ת הארגון "קואליציית נשים לשלום", שהיתה בדרכה חזרה מכנס של משרד החוץ השוודי, ויהודית אילני, עיתונאית בטלוויזיה החברתית, שסיקרה באירופה משט מתוכנן לעזה. בשני המקרים הפעילות עוכבו בביקורת הדרכונים, דרכונן נלקח מהן, והן נדרשו להמתין כשעה בהוראת השב"כ עד ששוחררו לדרכן – מבלי שנערכו איתן שיחה או תשאול כלשהו. לרובינשטיין נאמר, כי עוכבה "מסיבות ביטחוניות"; מהשב"כ נמסר באופן לאקוני, כי השתיים עוכבו על רקע "מידע" שהתקבל בעניינן.

מדיווחים נוספים בתקשורת עולה, כי במהלך חודש יולי, שני פעילי שמאל נוספים סומנו כאיום ביטחוני: דני קרונברג, פעיל בתאעיוש, זומן לתחנת המשטרה מוריה בירושלים, שם תושאל על פעילותו בארגון בידי רכז שב"כ שהציג עצמו כאחראי על "שמאל קיצוני ודה לגיטימציה". רק כאשר הוא התייצב לשיחה נאמר לקרונברג שהוא אינו חייב להשתתף בה – וגם אז איש השב"כ רמז כי אם לא היה מגיע, עלולות היו להיות לכך השלכות. במהלך השיחה נאמר לו, שמה שהוא עושה זה "בסדר", אך "אסור שיעבור לדברים לא לגיטימיים". מוריאל רוטמן-זכר, פעיל בשוברים שתיקה ובקולקטיב יהודי-אמריקאי בשם All That’s Left, עוכב בשדה התעופה עם הגיעו ארצה ותושאל בידי איש שב"כ על פעילותו במסגרת שני הארגונים ועל הפגנות בשטחים בהן הוא השתתף. כמו כן הוא התבקש למסור מידע על פעילים מרכזיים ב-All That’s Left. כפי שדווח בתקשורת, הובהר לו כי ארגון שוברים שתיקה אינו "מחוץ לחוק" וכי השיחה היא בבחינת אזהרה: "רק רציתי להזמין אותך לשיחה, שזו זכותנו לעשות. תחשוב על זה כאזהרה כי יש מדרון חלקלק."

בתחילת חודש זה שתי פעילות שמאל נוספות, הפעם אזרחיות אמריקאיות, עוכבו בידי השב"כ בכניסה לישראל במסוף טאבה ונחקרו על פעילויותיהן ועמדותיהן הפוליטיות. אתמול דווח, שגם העיתונאי היהודי-אמריקאי פיטר ביינרט עוכב בנתב"ג ותושאל באופן דומה. לפי עדותו של ביינרט, במהלך השיחה, הוא נשאל באופן כללי אם הוא מעורב בארגונים כלשהם "שצריכים להדאיג" את הרשויות הישראליות, והובהר לו כי החוקר יודע על הפגנה, בה השתתף בעבר. בעקבות האירוע, שזכה לכיסוי תקשורתי נרחב, השב"כ פרסם התנצלות חריגה והודיע כי ראש השב"כ הנחה לתחקר את המקרה. גם ראש הממשלה הודיע, כי פנה לשב"כ לבדיקת העניין.

אין מדובר בתופעה חדשה. עוד בשנת 2013 האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ נגד הפרקטיקה של זימון פעילים פוליטיים ל"שיחות אזהרה" בשב"כ, ובפברואר שנה שעברה בית המשפט נתן פסק דין מקיף בנושא (גילוי נאות: הח"מ טיפלה בתיק במסגרת תפקידה הקודם כעורכת דין באגודה, בשיתוף עם עו"ד דן יקיר). בלב הדיון עמדה שאלה יסודית: מה תפקידו הראוי של ארגון ביטחוני חשאי במדינה דמוקרטית? כיצד יש לפרש את סמכות השב"כ לעסוק ב"חתרנות" – מושג עמום ובעייתי המופיע בסעיף בחוק הקובע את ייעוד השב"כ ותפקידיו? לדיון בשאלות אלה השלכות מרחיקות לכת: מרגע שנקבע, כי נושא מסויים נמצא בטיפול השב"כ, נפתח הפתח לשימוש בשלל סמכויות קיצוניות שניתנו לו לשם הגנה על ביטחון המדינה, לרבות ביצוע האזנות סתר ללא ביקורת שיפוטית וגישה חופשית למדי לנתוני תקשורת. זימונים לשיחות אזהרה אינם אלא "קצה הקרחון" הגלוי לפעילות ענפה שרובה סמויה מהעין.

האגודה לזכויות האזרח טענה במסגרת העתירה כי זימון פעילים לשיחות "על כוס תה" עם שירות הביטחון החשאי אינה פרקטיקה המאפיינת משטר דמוקרטי, וכי מדובר בחריגה קשה מייעוד ומסמכויות השב"כ על פי חוק. ככל שישנו חשד לביצוע עבירות במהלך מחאה, יש לטפל בכך במסגרת הכללים הרגילים של המשפט הפלילי – ולא באמצעות ארגון הפועל תחת מעטה של חשאיות. סימון פעילות פוליטית כ"איום ביטחוני" הרסני לדמוקרטיה.

בתגובה השב"כ הציג את עמדתו, לפיה הוא אמון על סיכול "גילויי מחאה המבוצעים מטעמים אידיאולוגיים חתרניים על רקע לאומני, בנסיבות שבהן אופייה של המחאה מעלה סיכון לביטחון המדינה." כלומר, בעוד הפגנות למען "צדק חברתי" הן עניין למשטרה, גם אם הן גולשת להפרות סדר, מחאה המסווגת כ"חתרנית-לאומנית" נמצאת בטיפול השב"כ, על כל המשתמע מכך. בפעם הראשונה, השב"כ גם פרסם את ההגדרה האוורירית שלו למושג "חתרנות", המנחה אותו עוד משנת 2009: "פעילות, אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעת ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון ביטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו או פגיעה באינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה אותם קבעה הממשלה בהתאם לחוק השב"כ". השב"כ הסביר, כי הזימונים על רקע חתרנות מבוצעים לרוב על פי סמכותו הכללית "לקבל ולאסוף מידע", ומשרתים מטרות כמו איסוף מודיעין והרתעת המוזמן - או אדם אחר שיש לו השפעה עליו - מלהיות מעורב "במודע או שלא במודע" בפעילות חתרנית. במקרים מסויימים, אנשים מזומנים לשיחות בלתי פורמאליות, גם כאשר ישנו חשד לביצוע עבירה על ידם וניתן היה לזמנם לחקירה פורמאלית.

בפסק דינו, בית המשפט קיבל את העמדה העקרונית של השב"כ, שזימון אזרחים לשיחות בלתי פורמאליות על רקע חשש לפעילות "חתרנית" עשוי להיות לגיטימי בנסיבות מסויימות. יחד עם זאת, הוא קבע מגבלות שונות על הפעלת סמכות זו. ראשית, למרות שהשופט אליקים רובינשטיין אישר את הגדרת השב"כ למושג חתרנות – הגדרה שעל פניה אינה דורשת בהכרח יסוד של אי-חוקיות - הוא תיאר אותה כחלה רק על פעילות, שאי-חוקיות היא לכל הפחות "תוצאתה המסתברת". רובינשטיין גם הדגיש כי לפי עמדת השב"כ עצמו, הוא אינו מטפל במחאה אלא כאשר קיים "חשש לפעילות בלתי חוקית העולה כדי חשש לפגיעה בבטחון המדינה אגב (הדגש במקור) פעילות פוליטית או מחאה חוקית". שנית, בית המשפט התנה את השימוש בסמכות בכמה תנאים – החשובה בהם הדרישה, כי יובהר לאדם כבר במעמד הזימון שמדובר בתחקור וולונטרי לחלוטין, וכי הוא אינו חייב להתייצב אליו. השב"כ גם הגיש לבית המשפט נוהל חסוי מעודכן בנושא, שתוקן בעקבות הערות השופטים במהלך הדיונים בעתירה.

על אף חשיבות המגבלות שהוטלו, נראה כי פסק הדין לא התמודד באופן מספק עם המחירים החברתיים והדמוקרטיים הכרוכים בסימון פעילות מחאה אזרחית כ"חתרנות לאומנית". כמו כן לא הובהרה משמעות הדרישה הבסיסית, כי יהיה מדובר בפעילות בעלת "היבטים חשאיים". בתגובה לעתירה, השב"כ הביא שתי דוגמאות להמחשת טענתו, כי הפרות סדר על רקע "לאומני" עלולות לסכן, בנסיבות מסויימות, את ביטחון המדינה: הפרות סדר של אנשי ימין בהר הבית, והפרות סדר של אנשי שמאל נגד חוק פראוור (התכנית השנויה במחלוקת שגובשה בזמנו להסדרת התיישבות בדואית בנגב). ואכן – אחד המקרים שתואר בעתירה היתה המקרה של אזרח בדואי, שזומן לשיחת אזהרה על רקע היותו פעיל במחאת פראוור – אף שלא היתה כל טענה אישית נגדו שהפר או התכוון להפר את החוק.

ברור, שככל שקיים חשד מבוסס כי גורמים ספציפיים פועלים על מנת לנצל קיומה של מחאה כלשהי למטרות זרות, העלולות לאיים באופן ממשי על ביטחון המדינה (למשל: על ידי פרובוקציות אלימות באתר רגיש במיוחד כגון הר הבית, או על ידי פעולות שנועדו לעורר עימותים אלימים נרחבים בין קבוצות שונות באוכלוסייה), ניתן לפעול באופן ספציפי נגד גורמים אלה. אולם, יש לעשות זאת בדרך שאין בה כדי לסמן ולצנן מחאה חוקית וגלויה. אם ניתן היה לסמן את המחאה נגד תכנית פראוור כ"לאומנית חתרנית", נשאלת השאלה איזו מחאה של אזרחי ישראל הערבים לא תטופל בידי השב"כ כאיום ביטחוני פוטנציאלי? אין צריך לומר כי מדובר בפגיעה חמורה במיוחד בערך השוויון ובחירויות פוליטיות בסיסיות של אזרחי המדינה.

סוגיה מדאיגה נוספת, שעלתה בשולי העתירה – ושמתעוררת כעת במלוא עוצמתה סביב העיכובים והזימונים של החודשים האחרונים - היא שאלת מעורבות השב"כ בטיפול בפעילות אזרחית, הנתפסת כ"דה לגיטימציה" נגד מדינת ישראל. כבר בעת הגשת העתירה נתקלו העותרים במקרה בו רכז שב"כ הציג עצמו כ"ממונה דה לגיטימציה", ובתגובה לעתירה, השב"כ מסר הבהרה חמקמקה משהו: "מבלי להיכנס לשאלה מה היא הגדרת המונח דה לגיטימציה ובאילו אמצעים מדינת ישראל מתמודדת עם התופעה, נבהיר כי השב"כ אינו מזמן אנשים במטרה לתשאל אותם בנושא הדה-לגיטימציה, וכי הוא מזמן רק במקום שבו יש זיקה לטעמים המפורטים בייעוד השירות על פי חוק שב"כ." כלל לא ברור מה הבהרה זו אומרת. קיים חשש שמשמעותה, כי אף אם השב"כ אינו מפרש את ייעודו החוקי הגלוי כמשתרע על נושא זה, הטיפול בו הוטל עליו מכוח סמכות הממשלה, באישור ועדת הכנסת לענייני השירות, להטיל על השב"כ תפקידים נוספים חסויים.

הצטברות המקרים האחרונים מעוררת אף היא חשש, שמא השב"כ אכן מעורב היום במעקב אחר אזרחים, המעורבים בפעילות פוליטית הכוללת השמעה של ביקורת חריפה נגד מדיניות הממשלה – פעילות, הנתפסת בחוגים מסויימים כ"דה לגיטימציה" של המדינה. אם כך המצב, מדובר בהפרה בוטה של חוק השב"כ, הקובע באופן חד משמעי כי "השירות יפעל באורח ממלכתי" וכי "לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". חשוב מכך, מדובר בפגיעה חמורה ביותר בזכויות יסוד של האזרח, המעמידה את הדמוקרטיה בסכנה. שאלת מעורבות השב"כ בנושא "דה לגיטימציה" מתחדדת גם נוכח עמדת המדינה, לפיה "קמפיין הדה לגיטימציה בכלל והחרמות בפרט נגד מדינת ישראל מציבים בטווח הבינוני-ארוך איום משמעותי לחוסנה ולביטחונה הלאומי של מדינת ישראל, אם לא יטופלו כראוי."

הזימונים והעיכובים האחרונים מצטרפים לשורה של צעדים נוספים שננקטו בתקופה האחרונה בידי הממשלה לסימון דעות מסויימות כ"מחוץ לתחום" – כגון מניעת כניסתם של זרים, התומכים בחרם על מדינת ישראל או על ההתנחלויות (והעברת תיקון לחוק הקובע סמכות מיוחדת לעניין זה). כידוע, המשרד לנושאים אסטרטגיים מנהל במסגרת זו רשימות של אזרחים זרים "בעייתיים", אותן הוא מעביר למשרד הפנים. רשות האוכלוסין וההגירה, מצדה, גיבשה תבחינים ליישום התיקון לחוק, שלא היו מבישים אף משטר טוטליטרי. הטלת מגבלות אידיאוגלויות על כניסתם של זרים אינה פוגעת רק באותם אנשים שכניסתם נמנעת, אלא משקפת בראש ובראשונה הצרה מסוכנת של גבולות השיח הדמוקרטי בתוך מדינת ישראל עצמה. קיים חשש משמעותי שהבלבול הנורמטיבי העמוק, העומד ביסוד התנהלות זו, מחלחל גם לשדרה המקצועית בשב"כ.

לכן, יש לברך על הודעת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה בכוונתו לערוך בירור יסודי של הנושא, בעקבות הסערה הציבורית סביב התחקור המביך של ביינרט. בנוסף לכך, קיימת חשיבות מכרעת להבהרה ציבורית גלויה של גבולות השב"כ לעסוק בנושאים, הנושקים למימוש זכויות פוליטיות בסיסיות. יש להבטיח, כי השב"כ אינו עוסק במעקב אחר פעילות פוליטית, באופן החותר תחת תפקידו הראשוני להגן על "סדרי המשטר הדמוקרטי" של מדינת ישראל.