הפרישה מהסכם הגרעין

הסכם הגרעין עדיין לא מת סופית, אך מצבו אנוש. גסיסתו היא תוצאת חילופי הממשל האמריקאי ושינוי הנחות המוצא לגבי תפקידה האזורי של איראן. משולש המתנגדות לאיראן – אמריקה, ישראל וסעודיה - מוכן לשלם את מחיר הפרת ההסכם ואת עלות ההסלמה המסתמנת כדי לשנות את המגמות הקיימות בהתנהלות האיראנית, ובהקדם האפשרי

פחות משנתיים וחצי לאחר שנכנס לתוקף פרשה ארצות הברית באופן חד-צדדי מהסכם הגרעין עם איראן.

הסכם הגרעין נחתם לאחר משא ומתן שהתנהל בשנים 2013-2015 ואשר נערך על בסיס אינטרסים משותפים בין כל הצדדים. כלל השותפים רצו להימנע מעימות צבאי, לפתוח מחדש את השוק האיראני להשקעות, ולהילחם בדאעש - שנתפס בזמנו כאיום המשמעותי ביותר. האירופאים, רוסיה, אובמה וקרי ראו באיראן גורם מייצב וחזק במזרח תיכון מתפרק, וניתן להצביע על שלושה גורמים שתרמו למדיניות הממשל שראתה באיראן שותף אפשרי: החשש מהפונדמנטליזם הסוני, הנסיגה האמריקאית מעיראק, ובחירתו בשנת 2013 של חסן רוחאני לנשיא איראן.

עם החלפת הממשל האמריקני, הפרישה מההסכם הייתה צפויה ונראה שנבעה לא מהפרת ההסכם על ידי האיראנים (שלא הוכחה), אלא מההתנגדות הבסיסית של הממשל הנוכחי להנחות המוצא שהובילו לחתימה עליו. ההסכם נגע רק לפרויקט הגרעין האיראני, שאותו אכן ריסן, אך בעקבותיו הוחרפו האיומים מאיראן בשורת נושאים אחרים. הפרישה מההסכם היא אפוא, טריגר לשינוי כולל במדיניות האמריקאית כלפי איראן. הממשל הגדיר מטרה שאפתנית - לשנות מהיסוד את התנהלות המשטר האיראני, להחליש אותו ואולי לגרום להחלפתו.

ההסכם העניק לאיראן לגיטימציה מדינית ושחרר עשרות מיליארדי דולרים מוקפאים. היא השקיעה את חלקם בפיתוח תעשיית הנשק שלה, וכן בתימן, לבנון, סוריה ועיראק, תוך הפרת האיזונים באותן מדינות. דאעש אמנם נוצח, ולמיליציות בעיראק שבחסות איראן הייתה לכך תרומה משמעותית, אך כח קדס של סולימאני ניצל את הוואקום השלטוני לצורך התערבות פוליטית וצבאית. כיום, איראן נמנעת משיגור כוחות איראנים גדולים למדינות המזרח התיכון, והמעורבות שלה לרוב עקיפה: התחליף המועדף עליה היה שיגור יועצים והקמת מיליציות מקומיות שיפעלו בשירותה. המודל הבולט ביותר לכך הוא כמובן חיזבאללה, שהפך להיות קבלן הביצוע המרכזי של איראן במזרח-התיכון, ובכלל. את המודל הזה מנסה איראן לשכפל עם הכוח החות'י בתימן. בסוריה מתקיים כנראה מאמץ לבניית בסיס קבע עם ציוד צבאי איראני. כך התגבר האיום הצבאי מתימן ומסוריה על בעלות הברית העיקריות של ארצות-הברית: סעודיה, האמירויות וישראל.

בהיבטי תכנית הגרעין בלבד ההסכם היה יעיל, גם אם לא מושלם. נקבעו בו שתי קטגוריות של מגבלות – קבועות או זמניות. בין המגבלות ללא תאריך תפוגה: איסור לעסוק בפיתוח ובייצור נשק גרעיני והסדרי פיקוח על מתקני הגרעין, לפחות כל זמן שאיראן לא תפרוש מאמנת ה- NPT. המגבלות הזמניות בהסכם יפוגו ברובן בעוד כ- 13 שנה, ונוגעות להפעלת סוגים של צנטריפוגות מתקדמות, להסרת המגבלות על כמות הצנטריפוגות המותרת להפעלה, וכן על הכמות המותרת של ייצור אורניום מועשר לרמות שונות. כור המים הכבדים שונה ואינו יכול לשמש להפקת פלוטוניום, ואיראן תוכל לשוב לבנות כור מחקר בעוד 13 שנה.

בתוך כך - המבצע הישראלי המרשים שנחשף לאחרונה בו הובא ארכיון הגרעין האיראני אישש את ההנחה המוכרת; על אף הכחשותיה איראן ניהלה עד שנת 2003 פרויקט מאורגן ומסודר לייצור מנגנון של נשק גרעיני. בעשור שלאחר מכן איראן בעיקר עסקה במחקר פיתוח וייצור של חומרים גרעיניים שיכולים להיות בקיעים: היא השקיעה רבות בתחום עשרת אורניום בצנטריפוגות, וכן עסקה בבניית האפשרות לייצור פלוטוניום בכור המים הכבדים שנבנה באראק.

הפרטים הראשוניים שנחשפו במבצע זה תואמים ממצאי שלושה דו"חות קודמים; דו"ח סוכנויות המודיעין האמריקאיות מנובמבר 2007, דו"ח סבא"א מנובמבר 2011 - שהצביע על תחומי המחקר בגרעין צבאי (PMD = Possible Military Dimension), והדו"ח המסכם של סבא"א מדצמבר 2015, אשר היווה שלב הכרחי לפני החתימה על הסכם הגרעין. כל הדו"חות הללו מאששים את ההנחה שלאיראן היה פרויקט לייצור נשק גרעיני עד שנת 2003. על פי דו"חות סבא"א בכמה תחומים נמשך מחקר עד 2009, אך לא במסגרת מאמץ מרוכז לייצור מנגנון הנשק. משמעות הדבר היא כי כל המעצמות שחתמו על ההסכם ידעו שאיראן שיקרה כאשר הכחישה את עיסוקה הקודם בתחום הנשק, והחשש מהונאות איראניות נוספות הוא שהניע דרישה להסדרי פיקוח נרחבים.

אז מה צפוי עכשיו?
האמריקאים יפעילו סנקציות חמורות, ישירות ומשניות – דהיינו גם מול חברות שמשקיעות באיראן. השפעתן לא תהיה מידית, אך להטלתן צפויה השפעה תודעתית על הציבור ועל המשק האיראני, הנתון גם כך בקשיים חמורים. כדי שיסכים להסיר בהמשך את הסנקציות תובע הממשל האמריקאי מאיראן להיענות לתנאים נוקשים הכוללים לא רק תיקון יסודי של הסכם הגרעין אלא גם נסיגה מפיתוח הטילים, מהתמיכה בטרור, ומהמעורבות האזורית שלה. תביעות אלו נוגעות ללב תפיסת הביטחון האיראנית ולמימוש האידיאולוגיה המהפכנית שלה במזרח התיכון, ולכן סביר שהאיראנים ידחו אותן. בכך ינסה הממשל ללכוד את המשטר האיראני בין המצרים; או שיענה לדרישות ואז ייחלש מאוד, או שיופעל עליו לחץ כלכלי כבד וממושך עד כדי איום על יציבותו הפנימית.

בשלב זה האיראנים לא ימהרו לפרוש מההסכם. הם ינסו לחזק את הקואליציה התומכת בו; האירופאים, רוסיה וסין. איראן הציבה אולטימטום משלה לאירופאיות כדי להבטיח את המשך הסחר הבנקאי ובעיקר את יצוא הנפט האיראני. האיראנים במצוקה, והדילמות שלהם מורכבות; הקלף שבו הם ינופפו כאיום מול אירופה אם לא תפצה אותה על הסנקציות האמריקאיות, הוא חזרה להעשרת אורניום בהיקף נרחב. צעד כזה עלול להיתפס כהתרסה פרובוקטיבית שתרחיק מעליהם את שאר החברות בקואליציית ההסכם. יתכן שהאיראנים יחרגו מההסכם כהפגנת כח, ויעשירו שוב אורניום בכמויות גדולות, או שיחזרו להעשרה לרמה של 20%. האירופאים מצדם מחויבים לשמור על ההישג הדיפלומטי שלהם, ולצד זאת ינסו לא להפוך לבני ערובה של איראן. זהות האינטרסים שלהם עם איראן היא זמנית, ויכולת ההשפעה שלהם מוגבלת; אין לממשלות באירופה אפשרות מעשית להכריח את החברות האירופאיות להעדיף מסחר עם איראן על פני ארצות הברית.

משא ומתן על הסכם חדש, אם יתקיים, יהיה בהובלת מעצמות אירופה. זו נוסחה בעייתית שנכשלה בעבר. האמריקאים מסרבים כרגע לשוחח ישירות עם האיראנים על הסכם מתוקן, וללא מעורבות ישירה של הממשל סיכויי ההצלחה קטנים.

הסכם הגרעין אם כן, עדיין לא מת סופית, אך מצבו אנוש. גסיסתו היא תוצאת חילופי הממשל האמריקאי ושינוי הנחות המוצא לגבי תפקידה האזורי של איראן. משולש המתנגדות לאיראן – אמריקה, ישראל וסעודיה - מוכן לשלם את מחיר הפרת ההסכם ואת עלות ההסלמה המסתמנת כדי לשנות את המגמות הקיימות בהתנהלות האיראנית, ובהקדם האפשרי. הסכם הגרעין הציב אמנם מגבלות נחוצות וסבירות על התכנית הגרעינית האיראנית, אך אלו הושגו במחיר לגיטימציה למשטר כוחני שמערער את היציבות באזור. אם עד לפני כמה שנים היה הגרעין הסוגיה הדיפלומטית הבוערת ביותר, כיום הוגדרה על ידי הממשל מדיניות שונה המתמקדת בניסיון לטיפול לא באחד מהסימפטומים לבעיה, אלא בשורש שלה: המשטר האיראני.

הכותב הוא לשעבר סגן ראש אגף מחקר במשרד ראש הממשלה, כותב מאמרי פרשנות באתר וואלה.