חוק ההדחה

פסק-הדין שיצא לאחרונה מבית-המשפט העליון מתיר את חוק ההדחה המאפשר לכנסת להדיח ח״כ בגין הסתה לגזענות ותמיכה במאבק מזויין נגד ישראל ברוב של 90 ח״כים. האם אין בהכשרה זו משום התעלמות מודעת מכוונות המחוקק לפגוע בנציגי הציבור הערבי בכנסת ובציבור הערבי בכללו? האין זהן פסק-דין המפגין אדישות לפגיעת החוק בתחושת בניה ובנותיה של החברה ולפגיעתו בכוחות המאחדים אותה.

Flash90

אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון כתב: "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה". המשפט כשלעצמו בנאלי למדי, כמעט קלישאה. הוא תופס את האוזן ואת הדעת בצורה שונה, כאשר הוא מובא בהקשרו, כאמירה מתוך פסק-הדין הידוע בבג"ץ קעדאן נ' מנהל מקרקעי ישראל משנת 2000. ההתייחסות אל אזרחי המדינה הערבים כ"בניה ובנותיה" של החברה, ואל היחס אליהם כפוגע ב"כוחות המאחדים את החברה"  אינם עניין של מה בכך במחוזותינו. שאלות של אחדות ויחס רגשי אל "בנינו ובנותינו" מוגבלים בשיח הישראלי לחברה היהודית-ישראלית. היחס אל האזרחים הערבים נתפס בדרך כלל כסוגיה דמוקרטית, פוליטית, משפטית, אזרחית. הוא נתפס גם כסוגיה אנושית ומוסרית אם מדובר בפגיעה בזכויותיה של ערבייה מסוימת. אך היחס לאוכלוסייה הערבית ככלל בדרך כלל אינו נתפס כסוגיה חברתית, ודאי לא כסוגיה לאומית.

פסק-הדין שיצא לאחרונה תחת ידי הרכב מורחב של תשעה שופטי בית-המשפט העליון בראשות הנשיאה חיות בפרשת "חוק ההדחה" (בג"ץ 5744/16 בן מאיר נ' הכנסת, פסק-דין מיום 27.5.2018) הוא פסק-דין מבוסס היטב מן הבחינה המשפטית. חלק ממבקריו לא ייחסו משקל לעובדה שבית-המשפט נתבקש על-ידי העותר במקרה זה לפסול חוק-יסוד של הכנסת, קרי לפסול סעיף ב"חוקה" עצמה. מקרים בהם בתי משפט חוקתיים עשו כן, ללא הסמכה מפורשת בחוקה עצמה, הם נדירים מאד (הודו וטורקיה מהוות דוגמאות חריגות לכך). במשפט החוקתי הישראלי אין לכך תקדים. חולשתו של פסק-הדין, וארשה לעצמי לומר – נזקו,  טמונים בהתעלמות המודעת מכוונות המחוקק ככלל, ובהתעלמות מכוונתו המסוימת (והמוצהרת מפי חלק מהמחוקקים) לפגוע בנציגי הציבור הערבי בכנסת ובציבור הערבי בכללו. זהן פסק-דין המפגין אדישות לפגיעת החוק בתחושת בניה ובנותיה של החברה ולפגיעתו בכוחות המאחדים אותה.

בית-המשפט נתבקש לדון בחוקתיותו של תיקון לחוקה. לית מאן דפליג שלכל הפחות הרקע לחקיקתו של התיקון המוצע בעת הזו היה רצונם של חברי כנסת מסוימים להביא להדחתם של חברי כנסת ערבים על רקע תמיכתם במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש (ויש שיטענו, נגד מדינת ישראל ככלל). אף-על-פי-כן, המלה "ערבי" על איזו מהטיותיה אינה מוזכרת בפסק-הדין ולו פעם אחת. נעדרת ממנו גם כל התייחסות שהיא לשאלת ייצוגו של מיעוט לאומי-אזרחי בפרלמנט. נהפוך הוא, בית המשפט העליון משבח את התיקון לחוק היסוד על כך שהוא מעניק למיעוט הפרלמנטרי מעמד מיוחד בתהליך ההדחה בכנסת (שכן פתיחת הליך הדחה מחייבת רוב של 70 חברי כנסת הכולל לפחות 10 חברי כנסת מן האופוזיציה).

שבחים אלה מתעלמים לחלוטין מן העובדה הפשוטה שכאשר מדובר בפגיעה בחברי כנסת הערבים, קווי הרוב והמיעוט הפרלמנטרי, לפחות כפי אלה המוכרים לנו בעת חקיקת התיקון לחוק-היסוד, הם לחלוטין לא רלוונטיים. ראשיהן של שתי מפלגות האופוזיציה המובילות, המחנה הציוני ויש-עתיד, הפגינו לא אחת העדר רצון להגן על זכויותיהם של חברי הכנסת הערבים כאשר אלה נתונים ליוזמות פרלמנטריות להצרת צעדיהם, או לכל הפחות העדר נכונות לשלם מחיר ציבורי כלשהו לשם כך. בשנת 2010 שללה הכנסת זכויות פרלמנטריות של חברת הכנסת חנין-זועבי, כאשר ה"אופוזיציה" לעת ההיא כללה ארבעה חברי כנסת ממפלגת "האיחוד הלאומי" שהיו קיצוניים מחברי הממשלה בנכונותם להצר את צעדיהם של חברי הכנסת הערבים, ומן העבר השני של האופוזיציה לא מעט חברי כנסת ממפלגת האופוזיציה הראשית "קדימה" התחרו גם הם בעוצמת המתקפה על הייצוג הערבי בכנסת.

האם על בית המשפט להתייחס לכוונת המחוקק בכלל? גם על כך אפשר למצוא ציטוט נאות של אהרן ברק: "אנו עוסקים באנליזה של החוק, לא בפסיכואנליזה של המחוקק". הדברים אולי נכונים ואולי יפים כאשר כוונת המחוקק חמקמקה, ניתנת לפרשנויות שונות, והחוק עומד על רגליו שלו, נכון להיות מיושם בכל עת באופן בו ימצאו רשויות החוק לנכון. לא כן בענייננו, וזאת משני טעמים. ראשית, איתור כוונת המחוקק אינו מלאכה קשה כלל ועיקר. היא אינה דורשת שום יכולת פסיכואנליטית, ולמעשה בית-המשפט העליון אף מתייחס אליה. החוק עצמו מגדיר את העילות להדחתו של חבר כנסת כעילות של "גזענות" או "תמיכה במאבק מזוין... במדינת ישראל" (ראו דברי הכנסת, הישיבה המאה-ארבעים-ושמונה של הכנסת העשרים מתאריך 19.7.2018, בעמ' 227 ואילך). כך למשל נציג הממשלה בדיון, השר זאב אלקין, טען כנגד מתנגדי החוק שעילת ההתנגדות היא הגנה על חברת הכנסת מסיעת הרשימה המשותפת, ח"כ חנין זועבי. יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט שהציג את החוק הביע תקווה שהוא ימנע מחלק מחברי-הכנסת להתבטא באופן בו התבטאו עובר לקבלת החוק.

בית המשפט העליון בישראל עיצב לעצמו תפקיד ייחודי. הוא אינו רק פוסק הלכות. במלאכה זו אין חולק שעליו לפסוק לפי הדין (אלא אם הוא בוחר לשנותו במסגרת סמכותו), וכאמור אפשר בהחלט לטעון שפסיקתו במקרה זה תואמת את הדין. אלא שבפסקי דין היסטוריים, ארוכים ומנומקים הוא נטל לעצמו, ולא אחת בהצלחה, גם תפקיד של מי שמנסח את הקוד הערכי של החברה הישראלית, על בסיס מגילת העצמאות, התפיסות המוצהרות של מייסדי המדינה, עקרונות שלטון החוק המהותי וערכים ליברליים אוניברסליים. שופטי העליון התכחשו למשמעות האמתית של חוק ההדחה, לדרמה החברתית שגלומה בו ולשינוי העומק בתפיסת הדמוקרטיה הישראלית ויחסי יהודים-ערבים שהוא מבטא. בכך הם התחמקו מתפקיד זה שנטל על עצמו בעבר, ושאין שום מוסד אחר שעשוי לתפוס את מקומם במילויו.

בדברי ימי הדמוקרטיה הישראלית ייכתב עמוד מיוחד על חוק ההדחה, זאת בהנחה שבסופו של דבר תצא הדמוקרטיה וידה על העליונה ואת דברי ימיה יכתבו חוקרים עצמאיים ובלתי תלויים. בעמוד זה יתואר אחד משלבי ההתדרדרות הדמוקרטית של העשור השני של המאה העשרים. יתואר בו כיצד בניתוח משפטי קר ומנותק מן המציאות הקל בית המשפט העליון על הרוב להסוות צעדים של פגיעה במיעוט בשפה טכנית ומאחורי תעלולים רטוריים שוויוניים כביכול. אולי יתואר בו כיצד הבהיר בית המשפט העליון לאלה הנאבקים על הדמוקרטיה, שמענה לחרדותיהם לא יבוא מבית המשפט העליון, אלא ממאבק ציבורי בלבד, אם בכלל. "אני מקווה שעמדתי שמדובר בחוק מטופש לא תשפיע עלי" כתב השופט אוליבר וונדל הולמס ב-1920 בהתייחסו לחוק ההגבלים העסקיים האמריקני. "אין לי ספק שהאומה רוצה בו... אם חבריי האזרחים רוצים לצעוד אל הגיהינום, אני אעזור להם. זה תפקידי."  סיוע מסוג דומה העניקו שופטי בית המשפט העליון לרוב הציבור הישראלי שככל הנראה רוצה את חוק ההדחה.

ד"ר רועי פלד, מרצה בכיר, ביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס במסלול האקדמי - המכללה למנהל