ענישה קולקטיבית

לאחר היוודע דבר הפיגוע בהר אדר אמש, מיהר ראש הממשלה, מיד לאחר ששלח את תנחומיו למשפחות הנפגעים, לשלוח מסר לציבור, ולפיו כמה דברים אפשר לומר כעת: ״בית המחבל ייהרס, צה״ל כבר הטיל כתר על הכפר, ושוללים את כל היתרי העבודה של המשפחה המורחבת של אותו מחבל״.

זוהי איננה הפעם הראשונה שבה סמוך לאירוע ביטחוני מתייצב נציג ממשלה ומבטיח שבית משפחתו של המפגע המעורב ייהרס. הבטחה שהפכה לסיומת כמעט קבועה להודעת גינוי והשתתפות בצער, כמו מדובר בדו״ח לבניה לא חוקית, ולא בצעד קיצוני שנוי במחלוקת שבצדו חשש להפרה בוטה של זכויות אדם ופגיעה אסורה בכבודם. כך למשל, התבטא השר לביטחון פנים גלעד ארדן מייד לאחר הפיגוע בהר הבית בחודש שעבר ואמר כי אם יתברר כי קיימת תמיכה בקרב הציבור הישראלי ערבי בפיגוע, וודאי שיש לשקול את הריסת בתי המחבלים, שהרי הריסה כזו היא צעד מרתיע. עוד הוא הזכיר אז, משל אפשר היה לשכוח, את אמירתו המקוממת של השופט סולברג כי בקרב היהודים אין תמיכה במעשי טרור ולכן לא צריך להרתיע אותם, ומכאן שאין מקום להרוס את בתי משפחות המחבלים היהודים. (זאת אגב, פחות משבועיים לאחר שנדחתה עתירתה של משפחת אבו ח׳דיר בבקשה להרוס את בתי המחבלים היהודים שרצחו את בנם – מוחמד אבו ח׳דיר).

אולם אמירתו של נתניהו חמורה אף יותר מהמנטרה הקבועה המכינה את הדחפורים משום שבעוד שהיא נשמעת כמעט כמו דף במצגת המסבירה את האופנים השונים של ענישה קולקטיבית אסורה, נתניהו מנפנף בה כהישג ראוי לשבח. כאילו לא די בנוהג הפסול של מדיניות מפלה ביחס להריסת בתי מחבלים, מוסיף ומונה ראש הממשלה בגאווה את האופנים השונים בהם תפקוד המדינה עוון מחבלים על משפחותיהם ושכניהם, ולעזאזל החוק הבינלאומי האוסר על ענישה קולקטיבית ומזהיר מפני פניה אל מצבי חירום כהצדקה להפעלתה של זו. והס מלהזכיר את העיקרון המוסרי הבסיסי לפיו אין להעניש אדם על מעשים שבוצעו על ידי אחרים רק בשל השתייכותם לאותה קבוצה.

ניתן אמנם לטעון שאין מדובר בענישה קולקטיבית אסורה כי אם בצעד הרתעתי, כפי שעושה בית המשפט העליון פעמים רבות כשהוא דוחה עתירות המונחות לפתחו כנגד פעולות הריסת בתים. אולם כל ענישה ניתנת לרדוקציה להרתעה, שכן הפחד מהעונש עשוי להרתיע, ואם לוקחים ברצינות את האיסור על ענישה קולקטיבית, יש לנהוג במשנה זהירות מעשות כך. יתרה מזאת, הפרת זכויותיו של אדם שלא חטא כצעד הרתעתי, היא דוגמא מובהקת לעשיית שימוש באדם כאמצעי. לא ברור כיצד שימוש מסוג זה משמש שוב ושוב כהצדקה לענישה קולקטיבית פסולה.

נכון, זכויות אדם יכולות להיות מופרות לעתים באופן צודק. שיקולי ביטחון משמעותיים עשויים בנסיבות מסוימות להצדיק למשל הטלת סגר כאשר יש חשש ליציאת מפגעים, גם אם בכך נפגעות זכויותיהם של אלה עליו הוא מוטל. אולם, הצהרה מידית על שלילת היתרי עבודה למשפחה מורחבת איננה כזו, והבטחה להריסת בתים איננה כזו. אלה אינו מיועדות לאזני המפגעים ומשפחותיהם מתוך תקווה כי יניאו אותם מלהוציא לפעול פעולות טרור נוספות. הצהרות כאלה נועדו לאזני הציבור הישראלי ומרחף מעליהן חשש שמה שבאמת עומד מאחוריהן הוא רצון להשביע רעב לנקמה וסיפוק יצר השנאה. אפשר לנסות לדמיין כיצד הייתה מתקבלת החלטה על הפסקת נקיטת אמצעים אלו לו היה מתברר שאלה דווקא מעודדים פעולות נקם. לא מופרך להמר שהחלטה כזו הייתה מעוררת כעס בקרב הציבור ומתפרשת כהתרפסות וכניעה לטרור. ובהקשר זה, כדאי להזכיר כי מחקר שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי אין למעשה כל הוכחה חד משמעית שסנקציית הריסת הבתים אכן מרתיעה, וכי גם מחקרים שמראים שהיא יעילה לטווח קצר אינם סותרים את הטענה לפיה בטווח הארוך סנקציות מסוג זה רק מעודדות טרור של נקמה.

מותר לישראל לדאוג לביטחון אזרחיה ולפעול כנגד מפגעים ושולחיהם ומוטלת עליה חובה לפעול למניעת פיגועים ככל יכולתה. אולם הקלות שבה מופעלות סנקציות העולות כדי ענישה קולקטיבית אסורה כנגד ערבים וערבים בלבד היא בלתי נסבלת. אלה אינן נתפסות עוד כמצוא אחרון שיש לנהוג בו זהירות יתרה, אלא הן נשלפות כלאחר יד. אותה יד שאמורה לרעוד כשהיא חותמת על הוצאתן לפועל.