לא להזניח את החזית הבינלאומית

החלטת כ"ט בנובמבר שהכירה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, מהווה גם אבן יסוד בביסוס המדינה כחברה לגיטימית בקהילייה הבין לאומית. גם אם יש קולות המבקשים לערער על חיוניותה של עובדה זו, קשה להטיל ספק מרכזיותה להמשך קיומה של מדינה ישראל וביטחונה, במיוחד במציאות שבה האיום העיקרי על ביטחונה של המדינה הוא מצד ארגוני טרור בעידן של שקיפות וגלובליזציה.

השבוע אנו מציינים 70 שנה להחלטת האומות המאוחדות להכיר בזכותו של העם היהודי לכונן מדינה ריבונית בארץ ישראל. החלטה אשר היוותה גורם מרכזי בהקמתה של מדינת ישראל, כפי שניתן ללמוד גם מנוסח מגילת העצמאות אשר מפנה להחלטת העצרת ולמשמעותה בכינון המדינה שחרתה על דגלה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, ומדגיש כי זו מתאפשרת ״... בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות״.

אולם, מעבר לתפקידה ההיסטורי של ההחלטה בהכרה בעצם זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולהקמת מדינה בגבולות מדיניים בה יוכל לממש את שאיפותיו הלאומיות והתרבותיות, לא פחות מכך מהווה החלטת העצרת הכללית אבן יסוד בביסוסה של המדינה כחברה לגיטימית בקהילייה הבין לאומית. דבר שגם אם יש קולות המבקשים לערער על חיוניותו ולהדגיש את הנרטיב לפיו אנו עם לבדד ישכון, קשה להטיל ספק במרכזיותו להמשך קיומה של מדינה ישראל ולביטחונה. וזאת בעיקר במציאות שבה האיום העיקרי על ביטחונה של המדינה הוא איום מצד ארגוני טרור בעידן של שקיפות וגלובליזציה.

בניגוד למלחמות המסורתיות שנערכו בעיקר בשדה הקרב ובו גם הוכרעו, המאבק המודרני בטרור נערך בשלוש חזיתות: החזית האזרחית, החזית הצבאית והחזית הבינלאומית, וכשם שהמאבק עצמו נערך בשלוש חזיתות אלה, כך הניצחון בו תלוי בהצלחות בכל אחת מהן.

ארגוני הטרור מכוונים את פעילותם אל המערכת הבינלאומית במטרה להשיג סיוע ותמיכה, ועל מנת לערער את יציבות האויב ואת תמיכת הקהילה הבינלאומית בו. במרכז המאבק בחזית הבינלאומית עומד אפוא המושג "לגיטימיות". מושג זה משקף תפיסה האומרת כי מדינות דמוקרטיות אינן יכולות להיאבק בטרור, אלא אם הקהילה הבינלאומית מעניקה להן לגיטימציה במאבקן זה. הלגיטימציה נבחנת במידת נכונותה של הקהילה להכיר ולתמוך במדינה הנאבקת ולקיים עמה קשרים מדיניים, מסחריים, תרבותיים ומדעיים המבוססים על ערכיה ועל מדיניותה ועל יכולותיה בתחומים אלו.

מהי אם כן, אותה לגיטימציה בינלאומית?

מקובל להבחין בין שלוש רמות של לגיטימיות כזאת: לגיטימציה בסיסית המבטאת את נכונותה של הקהילה הבינלאומית לקבל את המדינה כחלק ממשפחת העמים בהתבסס על ערכיה המכוננים; לגיטימציה זירתית המבטאת את נכונותה של הקהילה הבינלאומית לקבל את מדיניותה של מדינה כלשהי בזירה מסוימת כמבטאת את העמדה הבינלאומית או לכל הפחות כבסיס לשיח עם הקהילה הבינלאומית, ולגיטימציה מצבית שהיא מתן לגיטימיות של הקהילה הבינלאומית להתנהגות המדינה במצב מסוים או בעימות מסוים.

ישראל נהנית מלגיטימציה בינלאומית בסיסית גבוהה בשל מערכת הערכים שעליה היא הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם זאת פעולות שונות של המדינה נתפסות כאנטי-דמוקרטיות (למשל חוק העמותות, חוק ההדחה ועוד), והן משפיעות לרעה על הלגיטימציה הבסיסית המוענקת לה. הוא הדין גם באשר ללגיטימציה הזירתית של ישראל - כבר כחמישים שנה ישראל שולטת ביהודה ושומרון, ובאופנים מסוימים היא מפעילה אמצעי שליטה גם ברצועת עזה. המלחמה שישראל מנהלת להמשך שליטתה בשטחים, גם כשהיא מתוארת כמלחמה בטרור, נתפסת על ידי רבים בעולם כלא לגיטימית (כ"מלחמה לא צודקת"), וחוסר הלגיטימציה של המלחמה בשטחים משפיע בצורה רוחבית גם על הלגיטימציה של פעילות צבאית אחרת של ישראל בהגנה על אינטרסים צודקים ("מלחמה צודקת").

באשר ללגיטימציה המצבית, עיקר הבעיה של ישראל הוא בלגיטימיות הבינלאומית למבצעיה הצבאיים. מדינת ישראל רואה בכל מלחמותיה מלחמות צודקות לצורך הגנה על קיומה או שמירה על עצמאותה, אך הקהילה הבינלאומית תופסת את מאבקה של ישראל להמשך השליטה ביהודה ושומרון, ובוודאי את התמיכה במפעל ההתנחלויות, כמלחמה לא צודקת. היא מקבלת את זכותה של ישראל להגן על עצמה, ובכלל זה על ההתנחלויות, ולכן איננה דורשת את נסיגת צה״ל בלי הסדר מדיני שיבטיח את ביטחונה של ישראל. אבל המשך מפעל ההתנחלויות נתפס כלא לגיטימי וכאחת הסיבות לאלימות הפלסטינית. הקהילה הבינלאומית תופסת את ישראל כישות ריבונית אחת, ולהבנתה מדיניותה בנושא ההתנחלויות אינה עומדת להשתנות, והמשמעות היא מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית. הבנה זו שוחקת גם את התמיכה במלחמות הצודקות של ישראל להגנה על קיומה ופוגעת בלגיטימציה הבסיסית של מדינת ישראל.להרחבה בעניין זה ראו עמי אילון ועידית שפרן גיטלמן, "מלחמות צודקות וה(דה) לגיטימציה של מדינת ישראל" [מסמך בהכנה], שם נאמר: 
טענתנו היא כי בפועל, השאלה האם קיימת למדינה אפשרות אחרת להביא לביטחון אזרחיה מלבד שימוש בכוח, היא שאלה שנתפסת בעיני העולם, ככזו שיש לשאול במסגרת בירור תנאים אלה, והשאלה האם אופן השימוש של מדינה בכוח צבאי מידתי, נשפטת לא רק ביחס לכל פעולה כשלעצמה אלא מושפעת מהתפיסה לגבי צדקת המלחמה ומקרינה על מידת הסובלנות שמפגינה המערכת הבינלאומית בשיפוטה את פעולות אותה מדינה. זאת למרות שבאופן מסורתי כאמור, השאלה האם לעצם המלחמה קיימת עילה צודקת מובחנת מהשאלה האם היא מנוהלת באופן צודק משעה שכבר החלה. נראה כי אחרי הכול, ההבחנה התיאורטית בין שני ענפיהם השונים של כללי המלחמה אינה חלה באותו אופן סטרילי כאשר על הפרק מתן לגיטימציה בפועל, וכי לעתים מיטשטש קו הגבול ביניהם ושאלות על אודות צדקת המלחמה משפיעות על האופן שבו נשפטת ניהולה. וכך, יתר על כן, כל עוד לא מיצתה ישראל את אפשרויותיה המדיניות להביא להפסקת האלימות כלפיה, פגיעותיה באוכלוסייה האזרחית כחלק ממלחמתה, אף שאינן מכוונות ומתקיימות כנזק לוואי לפעולות מלחמתיות לגיטימיות, תחשבנה פעמים רבות כפגיעות שאינן מידתיות.

בדרך כלל, מנסה להסיט את הדיון ולמקדו בלגיטימציה הבסיסית או המצבית תחת טענות של מלחמות הגנה עצמית, אולם לגיטימציה בינלאומית אמתית, תושג רק על ידי נכונות לשילובה של הקהילה הבינלאומית בנושאי המחלוקת, ועל ידי אימוץ מדיניות המבטאת רצון להתקדם למציאות של ״שתי מדינות״.

לא נובע מכך כמובן שעל ישראל להכפיף את עצמה בכל עניין ללחצים בינלאומיים. אולם על מנת שתוכל לצבור לגיטימציה בחזית הבינלאומית, עליה לגלות פתיחות כלפי הקהילה הבינלאומית לפחות בחלק משאלות המחלוקת העומדות ביניהן. פתיחות כזו עשויה לשנות את העמדה הישראלית, אך גם לאפשר לישראל השפעה ואף שינוי של העמדה הבינלאומית כלפיה.

לכן, גם אם הסיסמא ״תנו לצה״ל לנצח״ - שבמידה רבה מאגדת סביבה את החברה הישראלית - מבליעה בתוכה תביעה לצמצום השפעות חוץ כמו מחויבות לעקרונות המשפט הבינ״ל ולערכי מוסר מקובלים, בכ״ט בנובמבר 2017, הגיעה העת להפנים כי צה״ל לבדו אינו יכול לנצח במאבק שבו לגיטימציה בינלאומית היא חלק מקלפי המשחק.