אמרנו לכם!

שלוש מפלגות חרדיות-אשכנזיות רצו למועצת עיריית ירושלים. תוצאות הבחירות היו: "אגודת ישראל דגל התורה" זכתה ב-8 מנדטים במועצת העיר, "בני תורה" – במנדט אחד, "טוב" – אף לא במנדט אחד. אלה הן חדשות רעות לכל מי שעוקב אחר תהליכי ההיפתחות בתוך הציבור החרדי.

שלוש מפלגות חרדיות-אשכנזיות רצו למועצת עיריית ירושלים: "אגודת ישראל - דגל התורה" (ג), המייצגת את הזרם המרכזי של היהדות החרדית, "בני תורה" (עץ), המייצגת את האגף האידאולוגי הנוקשה של המגזר הליטאי, ו"טוב לירושלים" (עד), המייצגת את החרדים העובדים ואת האגף המתון (ה"מודרני", כפי שהוא מכונה לעתים בנימה של לגלוג) של היהדות החרדית. התוצאות: "אגודת ישראל דגל התורה" זכתה ב-8 מנדטים במועצת העיר, "בני תורה" – במנדט אחד, "טוב" – אף לא במנדט אחד, ולא זו בלבד, אלא שהיא גם הייתה רחוקה מרחק רב למדי מן המנדט המיוחל. אלה הן חדשות רעות לכל מי שעוקב אחר תהליכי ההיפתחות בתוך הציבור החרדי.

כדאי להקדים רקע: בציבור החרדי הבחירות לרשויות המקומיות הן בדרך כלל מרגשות יותר, תוססות יותר ואפילו יצריות יותר מאשר הבחירות לכנסת. כוונתי בעיקר לבחירות בערים חרדיות (דוגמת בני ברק) או בערים שיש בהן ריכוז חרדי גדול (דוגמת ירושלים). בערים האלה, המאבק מול המפלגות החילוניות והדתיות-ציוניות נשכח, ועיקר האנרגיה מופנית למאבקים הפנימיים, בין הקבוצות החרדיות השונות לבין עצמן. כאן, במאבקים שבתוך המשפחה, תמיד העוצמות הרגשיות חזקות הרבה יותר. רק פעם אחת היה מצב דומה לזה בבחירות לכנסת: היה זה בבחירות לכנסת השתים עשרה (1988), שבהן פילג הרב שך את אגודת ישראל והקים מפלגה עצמאית ל"בני התורה", דהיינו לליטאים הסרים למרותו – "דגל התורה". כל מי שנמצא באותם הימים באיזורים החרדיים לא ישכח את מערכת הבחירות ההיא, עם המתח, האלימות, ההכפשות והלחצים שעלו בהן. ואולם, במערכת הבחירות הבאה (1992) שבו והתאחדו שתי המפלגות והן מתקיימות כיום כשתי חטיבות בתוך "יהדות התורה המאוחדת". בבחירות לכנסת התשע עשרה (ינואר 2013) שוב איים פילוג על  העולם החרדי, כאשר קבוצה של ליטאים בעלי הקו האידאולוגי הנוקשה, נאמניו של הרב שמואל אוירבך, פרשו מתוך דגל התורה והקימו את מפלגת "נצח". "נצח", בניגוד ליהדות התורה, מתנגדת לכל פשרה בעניין יציאת חרדים לעבודה, ודוגלת בקו מיליטנטי בשאלת הגיוס לצבא. לעומתה, "דגל התורה" מתייחסת בסובלנות כלפי הכשרת חרדים לעבודה, וגם בעניין הגיוס היא מתבטאת בנימה פרגמטית יותר. נאמניו של "גדול הדור" הליטאי המרכזי, ר' אהרן לייב שטיינמן, הוקיעו את המפלגה החדשה וקראו שלא להצביע עבורה, אך לא הורגש מתח רב במיוחד לנוכח יום הבוחר, ובוודאי לא משהו המזכיר את בחירות 1988, משום שסיכוייה של "נצח" נראו ממילא קלושים. סמוך ליום הבחירות התחוור סופית שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה, ועל כן היא ביטלה את מועמדותה והשתלבה בחזרה בתוך "יהדות התורה המאוחדת". ואולם, בבחירות המוניציפליות האחרונות שבה ועלתה מפלגה של הליטאים השמרנים, "בני תורה", והפעם סערה היהדות החרדית, ובמיוחד המגזר הליטאי, ונכנסה למאבק רועש ותוקפני, שבו אף הופעלה אלימות פיסית כלפי הרב שטיינמן ביום שלמחרת הבחירות. מסתבר שהסערה הייתה מוצדקת:  אף ש"בני תורה" לא הצליחה למשוך קולות לטובת מועמד-הקש שהריצה לראשות העיר, חיים אפשטיין, שקיבל כצפוי אחוז קולות זעום, היא הכניסה למועצת העיר נציג משלה; אמנם נציג אחד – אך נציג אחד הוא למעלה מעשרה אחוזים של כלל הנציגים החרדים-אשכנזים במועצה ומייצג כ-11.6 מקולות הבוחרים החרדים-אשכנזים (7,224 מתוך 62,265); ויותר מכך, יש כאן איתות ברור כי החרדיות השמרנית איננה נוטה להיעלם או לחזור בה מכוונות הפילוג. למרות המתקפות המילוליות המסיביות של גדולי התורה הליטאים, ובראשם הרב שטיינמן ור' חיים קנייבסקי, על "בני תורה" ובוחריה, ולמרות הלחצים העצומים בשטח, התנועה הצעירה והזעירה הצליחה לרכוש לעצמה קהל בוחרים עיקש ולהוכיח שהיא "על המפה". אכן, עד לפטירתו של הרב יוסף שלום אלישיב (18.12.2012) הייתה הנהגת הזרם הליטאי מרוכזת בידי מנהיג אחד, שבדרך כלל נהנה מקוסנזוס מגזרי מפתיע; מאז פטירתו ואילך – שוב אין הנהגה אחת. ביזור זה יכול לפעול גם לטובת הכוחות המתונים מן המרכז, דוגמת מפלגת "טוב", אך היא יכולה לפעול גם לטובת אלה שקיצוניים מן המרכז, דוגמת "עץ". בסיבוב הנוכחי, רק אלה האחרונים הרוויחו מן הביזור.

ממה קרה בין ינואר 2013 (הבחירות לכנסת) לאוקטובר 2013 (הבחירות המקומיות) שהעלה כל כך את עוצמת המתח? ויותר מזה: מדוע בבחירות לכנסת נכשלה מפלגתם של "בני התורה" כשלון חרוץ ומחפיר, ואילו עתה הצליחה להכניס מועמד למועצת העיר ירושלים? ומדוע הפסידה "טוב" - מפלגה חיננית, דינמית, נקיית כפיים ומלאת כוונות טובות שעלתה על גל של הצלחה בכמה רשויות מקומיות של ערים חרדיות - בהפסד כואב כל כך? – התחזקותו של הכח השמרני והיחלשותו של הכח המתון בחברה החרדית הוא היפוך במגמה רבת שנים, ויש לתת עליה את הדעת. ישנם כמה הסברים, ואינני בא לשלול אפשרויות אחרות (ובהן גם שיקולים לוקליים, כגון הזהות ה"ירושלמית" של המחנה השמרני), אך אחד מהם חשוב לענייננו: עלייתה המטאורית של מפלגת "יש עתיד", הקולות המתלהמים שנשמעו מנציגיה ומלהקת המעודדים שמאחוריה, הדרתם של החרדים מן השותפות הקואליציונית, וההתעקשות להטיל את "גזירת הגיוס" (כפי שמכנים אותה החרדים) תוך שימוש בסנקציות פליליות – כל אלה הדהדו היטב בתוך השכונות החרדיות של ירושלים. .

בתוך היהדות החרדית ישנם לא מעטים המבינים את הקריאות החילוניות והדתיות-ציוניות להגברת על הלחץ לשילוב חרדים בצבא ובעבודה; הללו מבינים מה שמבין כל אחד אחר, דהיינו, שהחברה החרדית גדלה וממשיכה לגדול, וככל שהיא גדלה יותר כך היא עצמה מסוגלת פחות ופחות לכלכל את בניה ובנותיה – ועוד פחות מכך לסמוך על כך שאחרים יכלכלו אותם בלא מחאה. מנגד, בחברה החרדית יש גם רבים המבינים כי מאחורי הקריאות ל"שוויון בנטל" עומד לעתים הרצון לשנות לא רק את הרגלי העבודה שלהם, אלא גם אותם ואת אורחות חייהם, ובין התובעים את ה"שוויון" יש גם כאלה שסתם שונאים אותם. אל מול הקשת שבין שתי הפרשנויות האלה למציאות נקבעת הקשת המקבילה, קשת הגישות החרדית למציאות זו: אלו הנוטים לפרשנות הראשונה יבקשו למצוא נתיבי משא ומתן; אלה הנוטים לשניה – יבחרו בנתיבי ההתבצרות וההסתגרות, פעולות שהחברה החרדית מתורגלת בהן היטב. הרוב הדומם נע על פני הקשת הזאת במידה של מבוכה, ולא אחת קובע את עמדתו מתוך תגובה לקולות מן השטח, ובמיוחד מן הצד השני. ואצל הרוב הדומם הזה נעה כעת המטוטלת בכיוון הפחות מועיל לשני הצדדים.

לאחר פסיקת בג"ץ בענין חוק טל (פברואר 2012) התריע פרופ' ידידיה שטרן מפני התחזקות הגורמים הקיצוניים בחברה החרדית כתוצאה מן המהלך, וכך כתב:

פסיקת בג"ץ עלולה להתברר כמשגה היסטורי: היא עלולה להפוך את מגמת ההשתלבות ולקפד את ראשם של ניצני השינוי. יש להצטער על שבג"ץ, המתאפק שלושים שנה בסוגיה זו, לא היה מוכן להמתין עוד מעט עד להבשלת התהליך החברתי. זוהי תקופה דרמטית עבור החרדים: ההנהגה הסמכותית של גדולי הדור עומדת בפני תחלופה וניכרת תחילתה של דמוקרטיזציה בקרבם; מסתמנת נהירה משמעותית של חרדים ללימודים אקדמיים (צמיחה של 250% בחמש שנים); הפתיחות לאינטרנט מתרחבת ועמה הכרה רחבה יותר של המציאות; מתחיל להיווצר מעמד ביניים חרדי שקץ בחיי העוני המנוול ומופעל על ידי היד הנעלמה של אדם סמית.

אלו שינויים חדשים, שבריריים, שעתידם איננו מובטח. פסיקת בג"ץ מאיימת עליהם. סביר להניח שהכוחות השמרניים בציבור החרדי יקפצו עליה כמוצאי שלל רב. הם יעשו כל שביכולתם כדי להניף מחדש את דגל ההתבדלות. שבירת כלים היא הנשק החביב עליהם. חבל שבג"ץ שיחק לידם.ידידיה שטרן, 'הטלטלה שלאחר טל', אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 22 בפברואר 2012

לאחר הבחירות לכנסת התשע עשרה, הבעתי אף אני חשש דומה לנוכח עלייתה של 'יש עתיד', הקריאות לקואליציה בלי חרדים והשאיפה להילחם ב"משתמטים" באמצעות סנקציות פליליות ושאר אמצעים כוחניים.בנימין בראון, 'שובו של הקיטוב', אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 24 בינואר 2013.  והיו עוד כמה שהתבטאו ברוח זו, כנגד הלמות תופי המלחמה של רבים בציבור החילוני ואף בציבור הדתי-ציוני.

ככדי לקדם תהליכים רצויים בתוך החברה החרדית, אין צורך לבוא עליה במקלות ובגרזנים, במיוחד לא כאשר התהליכים הללו כבר החלו להבשיל בתוכה; כל שהיה על המדינה לעשות הוא לעודד את התהליכים שכבר ממילא היו קיימים, וכל שהיה על הציבור הרחב (החילוני והדתי-ציוני) לעשות הוא להשמיע לנוכח תהליכים אלה קולות שיש בהם הערכה ואהדה כלפי חברה שמרנית המוכנה להיפתח, להציע תמיכה חומרית ומוסרית לאלה שעשו את הצעדים הנועזים הללו, וממילא למנוע את התמיכה החומרית מאלה הבוחרים בחיי העוני מרצונם החופשי. תחת זאת בחרה המדינה להפעיל לחץ כוחני, ואילו הציבור, שאיננו בוחן תהליכים חברתיים מקרוב, התלונן כל העת על "הקצנה" כביכול בקרב החרדים, גם כשהמציאות הייתה הפוכה. לנוכח תמונת מצב זו, ברור למדי לאיזה צד של קשת הפרשנויות תיטה המטוטלת בציבור החרדי. לפחות כעת התלונות על ההקצנה יהיו מעוגנות בעובדות ("מעוגנות בעובדות" – כן; "מוצדקות" – לא, שכן הגורם האחראי לתוצאה הרעה אינו יכול להיות צודק בתלונתו עליה).

הנזק כבר נגרם, בדיוק כפי שנחזה. ואולם, הוא במידה רבה הפיך. שינוי הטון הציבורי כלפי החרדים, כמו גם אימוץ מדיניות המחזקת תמורות קיימות ולא מבקשת לכפות תמורות רדיקליות חסרות סיכוי – עשויים להטות את הכף בחזרה אל הצד האחר.