אף עיתונאי לא קם
פרסום מסמך גלנט הפנה את אור הזרקורים אל החצר האחורית, המכוערת, שבה נרקחים מינויים רגישים ועסקאות פוליטיות והעלה פעם נוספת לדיון את הקשר המשחית שבין ספינולוגים לקצינים בכירים. עוזי בנזימן מזכיר כי למשוואה זו של תקשורת ושלטון יש צד שני: העיתונאים הנוגעים בדבר שלא מספרים לנו על חלקם שלהם בקשר הזה ובהשחתה הזאת.
המאמר פורסם לראשונה באתר העין השביעית בתאריך 9.8.201
שלא כמו רספוטין, שלחש על אוזנו של הצאר ניקולאי השני בראשית המאה ה-20, או הקרדינל רישלייה, שהמלצותיו כיוונו את מהלכיהם של המלך לואי ה-13 ושל אמו המלכה מארי דה-מדיצ'י בצרפת של המאה ה-17, יועצי הסתר של המאה ה-21 חשופים, כפי שלומד על בשרו ביממה האחרונה אייל ארד.
החשיפה היא חוויה מביכה משום שהיא מציגה את מערומיו של מושאה, גם אם יש לו גרסה משלו על הנסיבות שגרמו לתקלה הזו.
אייל ארד מוצא את עצמו בתפקיד הקורבן במחזות שכמותם ביים לא פעם בעצמו. האיש, ששמו נקשר עם תכמונים פוליטיים ומניפולציות תקשורתיות שנועדו לקדם את לקוחותיו על חשבון מעמדם ויוקרתם של מתחריהם, ניצב לפתע מול מצלמות ומיקרופונים כשהוא פגוע, לחוץ ומנסה להדוף, באמצעות פנייה למשטרה, את צל החשדות המרחף מעליו.
גם אם יתברר שהוא, או משרדו, אכן לא היו מעורבים במסמך שנועד לכאורה לסלול את דרכו של האלוף יואב גלנט ללשכת הרמטכ"ל, אייל ארד יודע שבתודעה הציבורית שמו נקשר לקנוניה הזו לא במקרה. התדמית המלווה אותו זה שנים היא של רוקח-בוחש ערמומי וציני בקלחת הפוליטית, שמכיר היטב מניפולציות מהסוג המפורט במסמך.
לאחר הפרסום של אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל בערוץ 2, הדימוי הזה, שהיה עד כה בחזקת הילה או ענן (תלוי בעין המתבונן), קיבל תוקף כתוצאה מחשיפת הפרשה. יודגש שוב: גם אם ידו של ארד (או של משרדו) לא היתה במסמך השערורייתי, פרסומו ברבים הרים את המסך מעל החצר האחורית, המכוערת, שבה נרקחים מינויים רגישים ועסקאות פוליטיות. המסתורין שאפף את מעמדם של יועצי החצר ולחשני הממלכה הישראלית - פג.
אייל ארד ושכמותו לא המציאו את השיטה. תמיד ליוו את ראשי המדינה מלאכי שרת שעשו למענם שליחויות מלוכלכות או השיאו להם עצות נבזיות. תמיד נמצא ליד ראש הממשלה או השרים החשובים איש סוד שהיה המוציא והמביא מטעמם ולמענם. במובן זה, צמרת צה"ל לא היתה שטח סטרילי. גם במינוי רמטכ"לים קודמים בחשו מקורבים, והתערבו ידידים, והתנגדו יריבים.
יתרה מכך, מקומם של אנשי פרסום (בטרם נקראו "יועצים אסטרטגיים") לא נפקד מהמעגלים האינטימיים שהקיפו את ראשי המדינה (אליעזר ז'ורבין, מייסד חברת דחף, הוא אחת הדוגמאות המובהקות לכך). החידוש של השנים האחרונות הוא בתנועת הספינולוגים הללו מירכתי הבימה אל חזיתה.
חבורת החווה של ראש הממשלה אריאל שרון לא הסתפקה בהשפעה שהיתה לה מאחורי הקלעים; היא נראתה כמי שנהנית מאור הזרקורים שמוקד אליה ומהתשואה שהוא מביא בעקבותיו. החידוש של היממה האחרונה מרחיק לכת אף יותר: המרשם שרשמו "היועצים האסטרטגיים", גם אם הוא זיוף, מייצג את שיטות העבודה שלהם, יהיו מי שיהיו, ובוודאי את מזגם.
יש למשוואה הזו, של תקשורת ושלטון, צד שני: העיתונאים הנוגעים בדבר. צריך לומר שהתפקיד שהם ממלאים בפרשייה העסיסית הזו נבצר מהבנה. שהרי כל כולו של תפריט המהלכים המתנוסס מתחת ללוגו של חברת הייעוץ של אייל ארד מבוסס על הפעלת התקשורת.
המסמך מונה שורה של צעדים שמטרתם לקדם את מועמדותו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, הן על-ידי האדרת שמו והן על-ידי הצנעת מעמדם של מתחריו (אם לא הכפשתם ממש). ההתנהלות הזו אינה אפשרית ללא שיתוף פעולה של התקשורת, שהרי היא אמורה לבוא לידי ביטוי בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה (ואולי גם ברשת).
והנה מתברר, כך מכל מקום לפי האופן שבו הפרשייה הזו מסוקרת ביממה האחרונה, שהעיתונאים, ברובם, אמנם זועקים חמס על ההתנהלות הנשקפת מהמסמך (גם אם הוא מזויף), אך מצניעים מאוד, אם לא מתעלמים לחלוטין, מהחלק שיועד להם בחיזיון. פקודת המבצע שמופיעה במסמך קבעה שורה של מהלכים, שחלק הארי שלהם נועד לבוא לידי ביטוי בתקשורת.
כך גם קרה בפועל: הרמטכ"ל תויג כאדם שנעלב בקלות; הוחרפה המתיחות בין שר הביטחון לרמטכ"ל, האלוף גלנט נהנה מסיקור תקשורתי אוהד, האלוף בני גנץ תואר באופן ביקורתי בכתבה ב"ידיעות אחרונות". מאליהן עולות השאלות, כיצד נולדו הפרסומים הללו? האם הם מוצרים עיתונאיים ענייניים או שהם פרי ההילולים (או הבאושים, תלוי בעין המתבונן) של תוכנית פעולה דוגמת זו שמופיעה במסמך המיוחס למשרדו של ארד? ומי יזם את המהלכים התקשורתיים האלה? עד כמה נחשפו העיתונאים שפירסמו את הידיעות והכתבות בעניינים אלה להשראתם של יועצי תקשורת?
בין כל הכתבות שפורסמו אתמול בעיתונים על "מסמך גלנט" מצאתי רק שלושה עיתונאים שהשיבו לשאלה: עפר שלח ובן כספית מ"מעריב" העידו ששום יועץ אסטרטגי או יחצן לא יצר איתם קשר בתקופה האחרונה בעניין סיקורם את המאבק על הרמטכ"לות, ואילו יוסי יהושוע הצהיר ב"ידיעות אחרונות" כי הדברים הקשים שכתב לפני ארבעה ימים על התאמתו של האלוף בני גנץ לתפקיד הרמטכ"ל נבעו ממידע שהגיע אליו מתוך צה"ל ולא מגורם חיצוני, בוודאי לא ממשרד פרסום כלשהו.
גם אם נאמנים עלינו הצהרותיהם של שלושת העיתונאים הנכבדים האלה, שתיקת התקשורת כולה - מטרידה. היא הרי מאוחדת בגרסה שידיעות או שמועות על מעורבותם של משרדים ליחסי-ציבור במאבק על הרמטכ"לות הגיעו לכל מערכות ארגוני התקשורת המרכזיים. כיצד קרה שלמידע זה, גם אם הוא גולמי בלבד, לא נמצא הד בכלי התקשורת עצמם?
הרי המאבק על הרמטכ"לות אכן מתנהל בהתאם לתוואי המשורטט ב"מסמך גלנט": כיצד זה לא קם (עד לסוף-השבוע שעבר) שום עיתונאי ובישר לציבור על בחישתם של יועצי תדמית חיצוניים בהתמודדות הזו? הרי פרסומים על החרפת היחסים בין שר הביטחון לרמטכ"ל הלכו וגברו בתקופה האחרונה; כיצד זה לא העז איש מהעיתונאים העוסקים בכך להתייצב ולספר בפומבי על הידיים הזרות, ידי יועצי תדמית פרטיים, המלבים את האש הזו - או לחלופין להכחיש את הטענה הזו?
לכאורה, הטענה הזו דומה לטענה שהופנתה, בדיעבד, לעיתונאים שידעו בזמן אמת על ההטרדות המיניות המיוחסות למשה קצב. העיתונאים התגוננו בנימוק (המשכנע) שלא ניתן היה לפרסם את התלונות כל עוד לא נפתחה חקירה פלילית רשמית. שונה מצבם של הכתבים המסקרים את צה"ל ואת מערכת הביטחון. הסוגיה הנדונה - הליך בחירתו של הרמטכ"ל הבא - היא עניין ציבורי מובהק שאין לו היבט פלילי המחייב זהירות מיוחדת בפרסום.
זאת ועוד, בפרשה הנגולה עתה מעורבים העיתונאים עצמם - הם אלה שנחשפו לכאורה למעורבותם של יועצי תקשורת פרטיים הנותנים שירותים למי מהמועמדים, ויש להם, לכן, ידע אישי על כך. נותרה השאלה מדוע הם שותקים: או שלא היו דברים מעולם והפרסום של ערוץ 2 עשה עוול גדול לגלנט ולארד, או שנאמנותם של העיתונאים הנוגעים בדבר למקורותיהם - היינו, ליועצי הסתר הפרטיים - כל-כך גדולה שהם מעדיפים אותה על פני חשיפת הקלקלה הקשה שגורמת התנהלותם לצה"ל ולמדינה.
בין אם זו נאמנות, בין אם זו תלות ובין אם זו יראה מוגזמת מכוחם של יועצי התקשורת למיניהם - עיתונאים הגונים היו יכולים להביא ללא קושי לידיעת הכלל את בחישתן של ידיים זרות במינוי הרמטכ"ל בלי להיקלע למצוקה של חשיפת מקורות ספיציפיים.
מר עוזי בנזימן הוא העורך הראשי של "העין השביעית"
אתר העין השביעית
* יצחק טסלר, זמן פציעות, 5.4.2009