בחינות הבגרות ותרבות השקר

שנת הלימודים מסתיימת ועמה השערורייה התורנית סביב בחינות הבגרות. לטענתו של אייל נווה, השערורייה הזאת היא רק קצה הקרחון של תופעה רחבה ועמוקה הרבה יותר – תופעת תרבות השקר והעמדת הפנים, שלדעתו הן חלק בלתי נפרד מבחינות הבגרות. לשיטתו של נווה, הדרך היחידה להתמודד עם התופעה היא באמצעות רפורמה מרחיקת לכת בתהליך הערכת הלמידה.

שנת הלימודים מסתיימת. חגיגות הסיום בעיצומן, ולא פעם הן מקבלות אופי של פורקן עול, ונדליזם והתרסה נגד המערכת, ונראה שדבר לא השתנה. אלא שהשנה השערורייה התורנית סביב בחינות הבגרות הגיעה לחזית הסיקור התקשורתי. הייתה כמובן הדלפה של תוכן הבחינה לתלמידים, ובשל כך עלה הצורך לכתוב את הבחינה מחדש. ההיבט הפלילי של האירוע עדיין נחקר ואיני רוצה כמובן להתערב בהליך ולקבוע מי אשם, מה האשמה, מה היו המניעים להדלפה ועוד שאלות שגורמי החקירה המוסמכים מן הסתם יעסקו בהם.

אלא שהאירוע עצמו הוא קצה הקרחון של תופעה רחבה ועמוקה הרבה יותר: זה שנים שנבחני בחינות הבגרות, הורים לנבחנים, מורים רבים במערכת, בוחנים, פקידי משרד החינוך ורבים וטובים יודעים שתרבות השקר והעמדת הפנים היא חלק בלתי נפרד מהבחינות: העתקות בזמן הבחינה נעשו דבר שבשגרה, והן הולכות ומשתכללות עם השנים; בוחנים שתפקידם לשמור על טוהר הבחינות עוזרים בעקיפין ובמישרין לנבחנים בעיצומה של הבחינה; מורים נענים ללחצים אדירים שמופעלים עליהם ונותנים ציוני מגן גבוהים במיוחד במבחני המתכונת, שאינם משקפים את הישגי הלומדים; והורים שהפרוטה מצויה בכיסם משקיעים הון עתק במימון לימודים פרטיים שעיקר מטרתם לשכלל את יכולתם של הלומדים לעבור את בחינות הבגרות, ללא כל קשר לרצף הלימוד של התלמידים במהלך שנות לימודם בבית הספר.

יתרה מזאת, תלמידים רבים שוויתרו על הבחינות בזמן לימודיהם הפורמליים מצליחים לעבור אותן בהצלחה תוך כדי שירותם הצבאי או הלאומי או לאחריו בעזרת לימוד אינטנסיבי במכונים המתמחים ב"איך לעבור בחינות במינימום זמן השקעה ובמקסימום ציון".

כל התופעות האלה מביאות לידי מסקנה עגומה: בחינות הבגרות אינן כלי הערכה אמין המשקף למידה. הן טכניקה מלאכותית הניתנת ליישום ולשכלול ללא כל קשר לנעשה בבית הספר, ולכן אינן מהוות מדד ללימוד רציף ותהליכי. חמור מכך, יש בהן מרכיב שקרי כל כך ברור וגלוי לעין, עד שהן מוזילות לחלוטין את ערך הלמידה.

כך כינה זאת אחיין שלי שנבחן לאחרונה בבחינה בהיסטוריה: "הייתה לנו בחינה שכונה". המילה "שכונה" מייצגת גישה של זילות וזלזול, במקרה זה בתהליך ההערכה האמור להיות שיאו של תהליך הלמידה. הבגרויות מקרינות על הלימודים, בוודאי בחטיבה העליונה העוסקת רק בהכנה לבגרויות ובלימוד לפי תכנית הלימודים לבגרות. הבגרות היא ה"שוט" שבאמצעותו מורים רבים מחזיקים משמעת בכיתות שלהם, הבגרות היא הקריטריון היחיד שלפיו בתי ספר מדרגים את עצמם, ואחוזי ההצלחה בבחינות הבגרות הם הקישוט או הקלון של עיריות ומועצות מקומיות המדרגות לפיהן את מערכת החינוך שלהן. את שאלוני הבחינה כותבים מומחי המשרד ולא המורים המלמדים, וכך הם מחלישים את מעמד המורה, שכן הוא הופך לצינור להעברת ידע ונבחן לפי יכולתו להעביר חומר ולא לפי יכולתו לחנך. כך הקריטריון האולטימטיבי הקובע את דרכי הלמידה, מדרג את מערכות הלמידה, משפיע על תהליך הלמידה ומאפשר למידה כלשהי באמצעות איום הבחינה, הוא קריטריון של "שכונה": זול, פגום, שקרי ואף מושחת.

עם המצב העגום הזה אפשר לכאורה להתמודד בשתי דרכים מנוגדות: להפוך את בחינות הבגרות לבחינות רציניות, מייצגות, אמתיות והוגנות, או לבטל אותן כליל ולא התייחס אליהן כאל מדד לקבלה לאוניברסיטאות וליתר המוסדות להשכלה גבוהה. מדינת ישראל מודעת לפתרונות אלה, אבל לא פיתחה כלים לאימוצם. לכן בכל שנה אנו מופתעים מעוד שערורייה המעידה על חוסר היכולת לשפר את הבחינות, ובו בזמן מוסדות רבים להשכלה גבוהה מוסיפים קריטריוני קבלה נוספים ואינם מתייחסים לתוצאות הבחינה כאל מדד עיקרי, וכך בעצם מבטלים את תקפותם הבלעדית.

כלומר, הבעיה ידועה אבל עולם כמנהגו נוהג. מנסים לכבות שרפות על ידי טכניקות כאלה ואחרות ולהמשיך במראית העין של בחינות הבגרות. שיטה זו פוגעת קשות במערכת כולה, שכן היא ממשיכה לדבוק במדד הבחינות ואף לשכללו, אף שלאמתו של דבר הכול יודעים שיש כאן שקר מתמשך הפוגע קשות במורים, בתלמידים, במנהלים ובמחנכים המנסים להילחם בתפיסה שהבגרות היא חזות הכול ומוצאים עצמם מתוסכלים שוב שוב מפועלם נגד מערכת פגומה ושקרית.

הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה היא באמצעות רפורמה מרחיקת לכת בתהליך הערכת הלמידה. רפורמה זאת אמורה להיות פועל יוצא של חשיבה מורכבת ומקצועית של מומחי הערכה ולמידה לצד מומחים ממגוון הדיסציפלינות ואנשי חינוך המודעים לשינויים שעובר עולם הידע בעידן המידע הדיגיטלי - שינויים שיש להתאימם לדור הצעיר הגדל לעולם שונה מזה של המבוגרים. אלא שכיום מערכת החינוך איננה מסוגלת להניע מהלך שכזה. ראשיה עוסקים בנשאים כמו הנחלת מורשת, שיפור מבחני המיצ"ב ועיצוב הדור הצעיר לאור ערכים שאבד עליהם הקלח.

ובכל זאת, אם תקום יום אחד קבוצת אנשים שתרצה באמת ובתמים לשנות את דרכי הערכת הלמידה, רצוי שהיא תתבסס על מתווה שייקח בחשבון את העקרונות האלה:

* יש להפריד בין מיומנויות ידע ובין תוכני ידע.
* מיומנויות ידע הם אוריינות שפה (שפת האם, שפת העולם, שפת מחשב ושפת מספרים).
* תוכני הידע מובנים ונוצרים מתוך מגוון תחומי הידע המוכרים לנו ומתחומים אינטר-דיסציפלינריים.
* הערכת המיומנויות תיעשה על ידי בחינות מרכזיות באחריות משרד החינוך: עברית, אנגלית, חשבון ומיומנות מחשב.
* יתר הערכת הידע תייעשה על ידי המורים המלמדים ולא על ידי גורמים חיצוניים.
* תלמידים יבחרו בין תחומי ידע שונים ויבנו תיק עבודות ובו פרויקטים שעליהם יעבדו בעזרת מורי התחום.
* הערכת הלמידה תיעשה הן על ידי מוצר (הצגת תאטרון בדרמה, ציור או פסל באמנות, פתרון מתמטי לסוגיה במתמטיקה, המצאה פיסיקלית, משפט היסטורי בהיסטוריה, יצירה ספרותית בספרות, חקר סוגיה מקראית במקרא, פרויקט קהילתי באזרחות וכד') והן על ידי משוב של המורה המלווה את הלומד במשך כל זמן העיסוק בנושא.

עקרונות אלה אמורים להחליף את בחינת הבגרות וליצור סביבת הערכה שונה לחלוטין ללא הרעות החולות של ההערכה הפגומה והשקרית הנוכחית; להנכיח דיאלוג אמתי בין מורים ללומדים; ולהעצים את נוכחות השותפים לתהליך הלמידה מתוך החלשה של כוחם השרירותי של פקידי, מפקחי ומפמר"י משרד החינוך.

פרופ' אייל נווה הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.