בשם האנונימיות
הזכות להתבטא באנונימיות היא טכנית בלבד ומשוללת מימד ערכי. היא מבטאת פחד או מצוקה במקרה הטוב, ונכלוליות נבזית במקרה הפחות טוב – והשכיח עד לזרא אצל הטוקבקיסטים שלנו. על פסיקת בית-המשפט העליון בדבר הזכות לאנונימיות בטוקבקים. המאמר פורסם לראשונה באתר 'העין השביעית' בתאריך 01/04/2010
קולי נאלם, לבי נרגש - בא לשכונה ערך חדש. כן, זכות חדשה באה לעולם המשפט הישראלי, היישר מרחם בית-המשפט העליון, פרי של הפריה מלאכותית בין השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד לוי.
לברייה החדשה קוראים "הזכות לאנונימיות", ובלשון פשוטה יותר - הזכות לעשות דברים בלי לחשוף את זהותך. ודוק: לא הצורך, או האילוץ, או התועלת, לעשות דברים באנונימיות, אלא ממש "הזכות" לכך, לא פחות.
בפסק דינם החדש של שני השופטים מוענקת "זכות" זו לאותו ציבור בטל, משועמם, פחדני ורפה שכל, אשר אין ביכולתו להשמיע קול אמיץ ואינטליגנטי בצורה נאותה, ובלשון פשוטה יותר: טוקבקיסטים. על סמך "זכות" חדשה זו אוסר פסק הדין לחייב כיום ספקי תקשורת לחשוף את זהותם של טוקבקיסטים, תהא חומרת הטוקבק שפירסמו אשר תהא.
כשמדברים על זכויות, מומלץ להבחין בין זכות ערכית לזכות טכנית. הראשונה מוקנית לערך מסוים (למשל חירותו של אדם לאכול כל מה שלבו חפץ), והשנייה לפעולה מסוימת במסגרת אותו ערך (למשל אכילת שרימפס). לאכילת שרימפס כשלעצמה אין שום מימד ערכי פנימי (לגויים יש כאן מונח מוצלח יותר: אינטרינזי), אך מאחר שהיא חוסה בצל מימד רחב יותר ובעל ערך - הנאת האדם מכל מאכל שירצה - יש מקום להימנע מלהפריע לאדם לאכול שרימפס, ולקבוע כי מבחינה טכנית, וטכנית בלבד, יש לו "הזכות לאכול שרימפס".
כיוצא בזה לענייננו. יש לאדם זכות ערכית נכבדה לביטוי חופשי, ובמסגרתה יש לו זכות טכנית לבחור לעצמו איזה כינוי שירצה. אך עצם האנונימיות משוללת כל מימד ערכי פנימי. היא מבטאת לא יותר מאשר פחד או מצוקה במקרה הטוב, ונכלוליות נבזית במקרה הפחות טוב - והשכיח עד לזרא אצל הטוקבקיסטים שלנו.
אם אנו מעלים את האנונימיות לדרגת ערך, מדוע שלא נקנה לטיפוסים נוסח רוני ליבוביץ את הזכות לעטות על ראשם כובע גרב בטרם ייכנסו לסניף בנק, או לטיפוסים נוסח בני סלע את הזכות להחשיך את חדר המדרגות בטרם תפתח הנערה את דלת דירתה? והרי לפי מסורתנו, הפשעים שהשודדים והאנסים הללו מבצעים בחסות האנונימיות אינם עולים בחומרתם על הפשעים שהטוקבקיסט מסוגל לבצע בחסות האנונימיות, שנאמר בתלמוד, מסכת "בבא מציעא": "כל המלבין פני חברו ברבים הריהו כשופך דמים".
לשיא האבסורד מגיע השופט ריבלין באמרתו מתוך פסק הדין: "התרופה לדיבור הפוגע - היא דיבור נוסף". רוצה לומר, אם מכפישים אותך בטוקבק, נאמר, מייחסים לך עבירות פליליות שלא עשית או מחלה שאין לך, הישאר צמוד למחשב והיכנס גם אתה לבצת הטוקבקיאדה והתז הכחשות לכל עבר!
אכן, "תרופה" של ממש. וכי טחו עיניו של השופט ריבלין מראות שהטוקבק הוא פתח לשמועות בנוסח "קראתי עליו בעיתון ש...", ומכאן לשמועות בנוסח "הוא ידוע כמי ש...", עד שכדור השלג של הדיבה הולך וצובר נפח מפלצתי, בין אם הוכחש הפרסום הראשוני ובין אם לאו? יאזין נא השופט ריבלין לאריית הדיבה מתוך "הספר מסביליה", שם מתואר בפירוט גלגולה ההדרגתי של הדיבה מ"משב רוח קל" עד ל"סופה משתוללת הגורמת לאוויר להדהד" - אולי הקרשצ'נדו הגדול ביותר בתולדות האופרה.
יש עוד פגם חמור בפסק הדין של ריבלין, שעיקרו התחמקות ממענה שיפוטי הולם לפשעי הטוקבק בשם דקדוקי עניות של פרוצדורה. לפגם הזה כבר ניתנה תשובה נאה בפסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין, שלמרבה הצער נותר שם בעמדת מיעוט. אין זאת אלא שריבלין, ולוי המצטרף אליו, מתגלים בפסק הדין הזה כטכנוקרטים שיותר משהם שוחרים את הצדק, הם שוחרים את הסדר. בתוך כך הם מגלים אי-הבנה למהות הדיבה ולחומרתה, ובשם "זכות" פיקטיבית הם מציגים בפנינו פסיביות שיפוטית מעוררת תמיהה.
עו"ד אלי לינדר הוא בוגר החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.
עוד בנושא
אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
ראם שגב ומרדכי קרמניצר, חופש הביטוי - הצדקות וסייגים, 2008
יפה אלון, מבט משווה בעניין הסדרת גלישה באינטרנט, אפריל 2008
יובל דרור, הכדור עובר אל המחוקק, העין השביעית
שרון כהן, דיבה אנונימית. הזכות לאנונימיות כהמשך עיצוב מגמה בדיני לשון הרע