גולדה זה לא דוגמה: נשים בתפקידים פוליטיים בישראל
בשבועות האחרונים אנו עדים לדיון ער בסוגיית הדרת נשים מתחומים שונים במרחב הציבורי. האם הדרה מסוג זה מתרחשת גם בזירה הפוליטית? האם נשים בישראל זוכות לייצוג הולם בכנסת ובממשלה? או אולי הן סובלות מתת-ייצוג חריג יותר מזה הקיים במדינות אחרות? עופר קניג מראה במאמר זה שבצד שיפור ניכר בייצוג הנשים בכנסת, הן סובלות עדיין מתת-ייצוג מחפיר סביב שולחן הממשלה.
בראשית שנת 1969 נפטר מנהיג מפלגת העבודה וראש הממשלה לוי אשכול. התייעצויות מפלגתיות פנימיות הביאו למינויה של גולדה מאיר לתפקיד המנהיגה החדשה וכך לתפקיד ראש הממשלה הרביעי של מדינת ישראל. התמנותה של אישה לתפקיד הרם של ראש הממשלה הייתה אז מחזה נדיר, וקדמו לו רק מינוייהן של מנהיגות בסרי לנקה ובהודו. ישראל הייתה אפוא מן החלוצות בתחום, אלא שפעמים רבות מדי נתלים במקרה הייחודי הזה כביטוי למציאות שבה זוכות הנשים בישראל לייצוג פוליטי נאה. הלכה למעשה ההפך הוא הנכון: הנוכחות הנשית באליטות הפוליטיות בישראל דלילה מאוד. אפילו כיום, בעת שבראש שתיים מהמפלגות הגדולות (קדימה ומפלגת העבודה) עומדות שתי נשים, ובעת שמספר חברות הכנסת נמצא בשיא של כל הזמנים (ראו תרשים 1), בכל זאת קשה לדבר על מערכת פוליטית ידידותית לנשים. מאמר זה יבחן את סוגיית הייצוג הנשי בשתי הזירות הפוליטיות העיקריות: הכנסת והממשלה. הוא יעשה זאת מתוך התבוננות היסטורית שתעיד על מגמות מתמשכות ומתוך מבט השוואתי שישקף את מיקומה של ישראל לעומת מדינות אחרות בסוגיה זו.
א. נשים בכנסת
נכון ל-31 בדצמבר 2011 מכהנות בכנסת 24 נשים, המספר הגדול ביותר מאז קום המדינה. מספר זה, המהווה חמישית מכלל חברי הכנסת, משקף את מגמת השיפור הניכרת שחלה בעשור האחרון בייצוג הנשים בבית הנבחרים. מבחינת רצף זמן אפשר לחלק את רמת הייצוג הנשי בזירה הפרלמנטרית הישראלית לשלוש תקופות. בשלוש הכנסות הראשונות (עד 1955 כולל) עמד שיעור הנשים מקרב חברי הכנסת על כ-10%. לאחר מכן, במשך כארבעה עשורים נע מספר חברות הכנסת בין שפל של שבע (1988) לבין שיא של 11 (1992). בארבע הכנסות האחרונות חל גידול ניכר במספר חברות הכנסת. בפרק זמן של כעשרים שנה (1988-2009) זינקה, אם כן, הנוכחות הנשית בכנסת פי שלושה.
תרשים 1: מספר חברות הכנסת בעת כינונה*
* מספר הנשים שנכנסו לכנסת מיד לאחר הבחירות, לא כולל נשים שנכנסו לכנסת במהלך תקופת כהונתה בעקבות פרישה של חבר/ת כנסת.
הזינוק הזה כשלעצמו בולט מאוד, אך כדי להקנות לו משמעות שהיא מעבר למספרים היבשים עלינו לבחון אותו מזוויות נוספות. ראשית, מעניין לאתר דפוסים בשיפור הייצוג: האם הוא התרחש בכל המפלגות? האם קיים קשר בין האוריינטציה הפוליטית של המפלגה לבין ייצוג נשים? שנית, יש לבחון את השיפור גם מזווית השוואתית. האם העלייה בייצוג הפרלמנטרי הנשי בישראל היא חלק מתופעה כלל-עולמית?
1. מפלגות מדירות נשים לעומת מפלגות משלבות נשים
ניתן לפלח את הייצוג הנשי לפי סוגי המפלגות הפועלות בכנסת. חלוקה אפשרית אחת תתבסס על האוריינטציה של המפלגות בסוגיית היחס לנשים או ליתר דיוק בשאלה: האם נשים צריכות לקחת חלק במרחב הציבורי? התשובה על שאלה זו תאפשר להבחין בין מפלגות המדירות נשים מהזירה הפוליטית לבין כאלה שאינן נוהגות כך. הראשונות מתנגדות להציב נשים ברשימות מועמדיהן, בעוד האחרות רואות בנוכחות נשית בזירה הפוליטית-פרלמנטרית דבר טבעי ועיקרון חשוב. בהתאם, החלוקה המוצעת להלן מתבססת על תפעול פשוט: את רשימות המועמדים שמהן נעדרות נשים או שהן נדחקות בהן הרחק לתחתית הרשימות שייכנו לסוג הראשון ואת הרשימות שבהן יש נשים שייכנו לסוג השני. לסוג הראשון משתייכות אפוא הרשימות האלה: ש"ס, יהדות התורה, האיחוד הלאומי (ב-2009), רע"ם, בל"ד (ב-1999), מד"ע, אגודת ישראל, דגל התורה, פועלי אגודת ישראל, כ"ך, תמ"י, רשימת הספרדים, חזית תורתית מאוחדת, התאחדות התימנים ורשימות המיעוטים הנלוות למפא"י. כאשר בוחנים את הייצוג הנשי בכנסת מהזווית הזאת עולים לפנינו שני ממצאים מעניינים:
- מאז 1996 חלה התחזקות בכוחן הפרלמנטרי של המפלגות מדירות הנשים לעומת תקופות קודמות.שיא הייצוג של המפלגות מדירות הנשים התרחש בבחירות של 1999, כאשר המפלגות הללו החזיקו ב-29 מושבים (17 לש"ס, 5 ליהדות התורה, 5 לרע"ם ו-2 לבל"ד). לאחר הבחירות לכנסת ה-18 (2009) החזיקו המפלגות הללו ב-24 מושבים (11 לש"ס, 5 ליהדות התורה, 4 לרע"ם ו-4 לאיחוד הלאומי). תופעה זו, אשר ביטויה הבולט הוא בהתחזקותן של המפלגות החרדיות (ש"ס ויהדות התורה) ושל רע"ם, מצמצמת מראש את מאגר המושבים הזמינים לנשים.
- למרות צמצום המושבים הזמינים לנשים, חלה עלייה גדולה בייצוגן (ראו תרשים 1).
מכאן אנו למדים שייצוגן של הנשים בקרב המפלגות שאינן מדירות אותן עלה בצורה אף יותר בולטת מכפי שנראה במבט ראשון. כך למשל לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה עמד שיעור הנשים מקרב המפלגות הללו על כ-22% (21 מתוך 96 מושבים). רמות גבוהות של ייצוג נשי כפי שרואים כיום בקדימה (9 מתוך 28) או בישראל ביתנו (5 מתוך 15) לא נרשמו מעולם במהלך ההיסטוריה של הכנסת.
2. מפלגות ימין מול מפלגות שמאל
האם מידת הייצוג הנשי נגזרת גם מהאוריינטציה הפוליטית של המפלגות? ספרות המחקר משיבה על כך בחיוב ומוכיחה שייצוג הנשים גבוה יותר במפלגות בעלות מסורת סוציאליסטית, סוציאל-דמוקרטית או במפלגות פוסט-מטריאליסטיות (דוגמת מפלגות הירוקים). לעומת זאת ייצוגן נמוך במיוחד במפלגות ימין קיצוני (Reynolds, 1999; Caul-Kittilson, 2011).
בחינת התפלגות חברות הכנסת השמונה עשרה מראה כי ממצא זה אינו עומד במבחן. רק ארבע מתוך 21 חברות הכנסת שנבחרו לאחר בחירות 2009 משתייכות למפלגות שמאל. עשר משתייכות למפלגות ימין ושבע למפלגות מרכז. עם זאת חשוב לציין שדפוס זה מאפיין את התקופה האחרונה בלבד. עד הכנסת החמש העשרה (כולל) אכן השתייכו מרבית חברות הכנסת למפלגות השמאל. יתרה מזאת, גם כאשר היה למפלגות הימין רוב מושבים בכנסת, עד 1996 מעולם לא כיהנו מטעמן יותר משלוש נשים יחדיו. מפלגות השמאל היו אפוא הגופים העיקריים שנתנו ביטוי לייצוג נשי, ורק בעשור האחרון השתנתה המגמה (ראו תרשים 2). כיום ניתן להסביר את העובדה שיש חברות כנסת רבות יותר במפלגות הימין הן בשילובן הגובר של הנשים במפלגות הללו (בליכוד ובישראל ביתנו) והן בהצטמקותו הניכרת של מחנה השמאל.
תרשים 2: מספר חברות הכנסת לפי מפלגות ימין, מרכז ושמאל
הערה: כמפלגות ימין נכללו: חרות, ציונים-כלליים, מפד"ל, ליברלים, גח"ל, ליכוד, תחייה, צומת, ישראל בעליה, ישראל ביתנו. כמפלגות מרכז נכללו: רפ"י, שינוי, מפלגת המרכז, גיל וקדימה. כמפלגות שמאל נכללו: מפא"י, מפ"ם, מק"י, אחדות העבודה, המערך, רצ, חד"ש, מפלגת העבודה, מרצ ועם אחד.
3. ישראל בהשוואה למדינות אחרות
היכן ישראל ממוקמת בעולם מבחינת ייצוג הנשים בפרלמנט? נכון לשנת 2011 ישראל נמצאת במקום השבעים ושלושה (ככל שהמקום גבוה יותר, כך שיעור הנשים בפרלמנט גבוה יותר) בעולם. מקום לא מחמיא במרכז הדירוג העולמי, המציב אותה מתחת למדינות כמו קובה, מוזמביק, סין ופקיסטן, אך גם מעל דמוקרטיות ותיקות כמו ארצות הברית, צרפת ויפן. אם נצמצם את האוכלוסייה המושווה למדינות החברות ב-OECD אנו מוצאים שישראל מדורגת כיום במקום העשרים ושלושה מתוך שלושים וארבעה. כאשר אנו משווים את דירוגה של ישראל לאורך זמן (החל ב-1997) ניכרת באופן כללי מגמת שיפור. ב-1998 דורגה ישראל במקום השלושים, כאשר רק ביוון, ביפן, בדרום קוריאה ובטורקיה היו פחות נשים בפרלמנט. במילים אחרות, ישראל "עקפה" בתוך 13 שנים שבע מדינות, וביניהן ארצות הברית, צרפת ואירלנד.
מגמת שיפור הייצוג הנשי בבתי נבחרים אינה ייחודית לישראל והיא בגדר מגמה כלל-עולמית. עובדה זו משתקפת בצורה ניכרת לעין בתרשים 3 המביא את הממוצע של שיעור הנשים בפרלמנט בקרב מדינות OECD. כפי שניתן לראות, שיעור הנשים בפרלמנט עלה בצורה כמעט לינרית מממוצע של 17.4% ב-1997 ל-25.2% ב-2011. ראוי גם לציין שישראל צמצמה את הפיגור בהשוואה לממוצע OECD מכ-10% (1997) ל-6% בלבד (2011).
תרשים 3: שיעור הנשים מקרב כלל חברי הפרלמנט - בית יחיד או בית תחתון (באחוזים)
מקור: חישובי המחבר, לפי נתונים ב- http://www.ipu.org/wmn-e/world.htm
את השיפור הזה אפשר לייחס לכמה דברים. חלקם קשורים בשינויים סוציולוגיים כגון שיפור מעמד הנשים באופן כללי וחלקם בשינויים מוסדיים שאומצו ברמת המדינה או ברמה המפלגתית. שינויים מוסדיים ברמת המדינה מתבטאים בהטלת מכסות ייצוג מנדטוריות לנשים. צעד זה נועד לשפר בזמן קצר יחסית באופן משמעותי את נוכחות הנשים בפרלמנט. בארגנטינה למשל התקבל ב-1991 שינוי חוק, ולפיו מפלגות חייבות להציב ברשימות מועמדיהן 30% נשים לפחות. בצרפת התקבל ב-1999 שינוי דומה המחייב מפלגות להציב מספר כמעט שווה של גברים ונשים כמועמדים. בבלגיה התקבל ב-2002 שינוי דומה המחייב את המפלגות להציב רשימות מועמדים מאוזנות מן הבחינה המגדרית. בכל המקרים הביאו השינויים המוסדיים הללו לזינוק בייצוג הנשים. בבלגיה זינק שיעור הנשים מ-12.7% (1997) ל-39.3% (2011).
על אף היתרונות הברורים של מכסות ייצוג מנדטוריות, יש הרואים בכך משום התערבות בוטה של המדינה בפעילותן של המפלגות, התערבות המפרה את האוטונומיה שלהן. לפי השקפה זו, אם מפלגות רואות בייצוג נשים עיקרון חשוב דיו יש באפשרותן להטיל מיוזמתן מכסות ייצוג וולונטריות. אמנם, במדינות רבות התבצעו שינויים מוסדיים ברמת המפלגה, שהתבטאו בכך שהמפלגות החליטו מיוזמתן להבטיח ייצוג מינימלי לנשים מקרב מועמדיהן לפרלמנט. המפלגות הראשונות שנהגו כך היו מפלגות שמאל בסקנדינביה כבר בשנות השבעים של המאה העשרים. צעדים אלה הביאו לכך שמדינות אלה היו חלוצות מבחינת שילוב נשים בפרלמנט ושהן עדיין עומדות בצמרת טבלת הייצוג הנשי. קיימים מנגנונים מגוונים להבטחת ייצוג מינימלי לנשים. כאן נציין רק את השיטה הנהוגה במפלגות הגדולות בישראל - קדימה, ליכוד ועבודה - ולפיה משוריינים מקומות ברשימות המועמדים לנשים.
ב. נשים בממשלה
ראינו אפוא שבישראל, כמו ברוב המדינות, חל שיפור ברמות הייצוג הנשי בפרלמנט. האם, באופן טבעי, ניתן להצביע על שיפור מקביל גם ברשות המבצעת? האם ניתן לראות כיום נשים רבות יותר סביב שולחן הממשלה או אפילו בעמדות הנהגה? האם גם כאן נמצא שיפור ניכר בישראל כמו בשאר המדינות?
ראשית, כדאי להצביע על העובדה שבעשור האחרון הגיעו יותר נשים לעמדות מפתח פוליטיות מאשר אי פעם בעבר. אמת, גם בעבר ראינו מנהיגות כמו אינדירה גנדי (הודו), גולדה מאיר (ישראל) ומרגרט ת'אצ'ר (בריטניה) אלא שהן היו בגדר היוצאות מן הכלל בעולם של פוליטיקה גברית. מציאות זו השתנתה, כפי שמשתקף בלוח 1: כשלושים נשים כיהנו בתפקיד ראש ממשלה או נשיא מאז שנת 2000.
לוח 1: נשים בולטות שכיהנו בתפקידי ראשי ממשלה או נשיאוּת בשנת 2000 ואילך, מהמאוחר למוקדם
| שם המנהיגה | תפקיד | מדינה | תקופת הכהונה |
| הלן ת'ורנינג-שמידט | ראש ממשלה | דנמרק | 2011 - |
| יינגלוק שינווטרה | ראש ממשלה | תאילנד | 2011 - |
| מישלין קאלמי-ריי | נשיאה | שווייץ | 2011 |
| דילמה רוסף | נשיאה | ברזיל | 2010 - |
| איווטה רדיצ'ובה | ראש ממשלה | סלובקיה | 2010 - |
| ג'וליה גילארד | ראש ממשלה | אוסטרליה | 2010 - |
| מארי קיויניימי | ראש ממשלה | פינלנד | 2011-2010 |
| רוזה אוטונבייבה | נשיאה | קירגיזסטן | 2011-2010 |
| לאורה צ'ינצ'ילה | נשיאה | קוסטה ריקה | 2010 - |
| קמלה פרסד-ביססאר | ראש ממשלה | טרינידד וטובגו | 2010 - |
| דוריס לויטהארד | נשיאה | שווייץ | 2010 |
| דליה גריבסקאוט* | נשיאה | ליטא | 2009 - |
| ידרנקה קוסור | ראש ממשלה | קרואטיה | 2011-2009 |
| יוהאנה סיגורורדוטיר | ראש ממשלה | איסלנד | 2009 - |
| זיניידה גרציאני | ראש ממשלה | מולדובה | 2009-2008 |
| כריסטנה קירשנר | נשיאה | ארגנטינה | 2007 - |
| פראטיבה פאטיל* | נשיאה | הודו | 2007 - |
| מישלין קאלמי-ריי | נשיאה | שווייץ | 2007 |
| מישל באשלט | נשיאה | צ'ילה | 2010-2006 |
| אלן ג'ונסון סירליף | נשיאה | ליבריה | 2006 - |
| פורשיה סימפסון-מילר | ראש ממשלה | ג'מייקה | 2007-2006 |
יוליה טימושנקו |
ראש ממשלה | אוקראינה | 2005, 2010-2007 |
| אנגלה מרקל | ראש ממשלה | גרמניה | 2005- |
| אנלי יאטינמקי | ראש ממשלה | פינלנד | 2003 |
| מגוואטי סוקרנופוטרי | נשיאה | אינדונזיה | 2004-2001 |
| גלוריה מסאפגאל-ארויו | נשיאה | פיליפינים | 2010-2001 |
| טריה האלונן* | נשיאה | פינלנד | 2000 - |
| הלן קלארק | ראש ממשלה | ניו זילנד | 2008-1999 |
| ויירה ויק-פרייברגה* | נשיאה | לטביה | 2007-1999 |
| מארי מקאליז* | נשיאה | אירלנד | 2011-1997 |
| שייח חסינה | ראש ממשלה | בנגלדש | 2001-1996, 2009 - |
| צ'נדריקה קומרטונגה |
נשיאה | סרי לנקה | 2005-1994 |
* נשיאות סמליוֹת
הנוכחות הנשית עלתה במידה רבה גם בזירת הממשלות (קבינטים). בספרד כיהנה בשנים 2008-2011 ממשלה בעלת רוב נשי (9 מתוך 17). גם בשווייץ היה בשנים 2010 ו-2011 רוב נשי בקבינט.ארבעה מבין שבעת חברי הממשלה הפדרלית הם נשים, הישג מרשים ביותר עבור מדינה אשר בה קיבלו הנשים את זכות הבחירה רק ב-1971! בפינלנד כיהנה לא מכבר ממשלה שבה היה רוב נשי מוצק - 12 שרות מול 8 שרים.
אולם בניגוד לייצוג בזירת הפרלמנט, שבה ראינו שישראל היא חלק ממגמת השיפור הכללית, ניכר שבזירת הממשלה המציאות שונה לגמרי. אמת, גולדה מאיר הייתה אחת הנשים הראשונות שזכתה להגיע לעמדה הרמה של ראשות הממשלה, אלא שבעת התמנותה לתפקיד הרם היא גם הייתה האישה היחידה שכיהנה בממשלה. לפיכך ב-25 השנים הראשונות של ממשלות ישראל (בשנים 1949-1974) הייתה גולדה מאיר האישה היחידה שכיהנה בתפקיד שרה. הבאות בתור שתפסו כיסא ליד שולחן הממשלה היו שולמית אלוני (1974) ושרה דורון (1983). המצב השתפר אך במעט מסוף שנות התשעים, כאשר פוליטיקאיות רבות יותר הגיעו למעמד של שרות, אך עדיין מעולם לא כיהנה בישראל ממשלה שנמנו עם חבריה יותר משלוש נשים (Kenig and Barnea, 2009). רק 13 מתוך 217 האישים השונים (6%) שכיהנו בממשלות ישראל לדורותיהן היו נשים.
לוח 2: שלוש עשרה הנשים שכיהנו בממשלות ישראל
| שם | השנה שבה התמנתה לראשונה לתפקיד שרה | סיעה |
| גולדה מאיר | 1949 | מפא"י |
| שולמית אלוני | 1974 | רצ |
| שרה דורון | 1983 | ליכוד |
| שושנה ארבלי-אלמוזלינו | 1986 | המערך |
| אורה נמיר | 1992 | מפלגת העבודה |
| לימור לבנת | 1996 | ליכוד |
| דליה איציק | 1999 | מפלגת העבודה |
| יולי תמיר | 1999 | מפלגת העבודה |
| ציפי לבני | 2001 | ליכוד |
| יהודית נאות | 2003 | שינוי |
| רוחמה אברהם | 2007 | קדימה |
| סופה לנדבר | 2009 | ישראל ביתנו |
| אורית נוקד | 2011 | העצמאות |
ממשלתו השנייה של נתניהו כללה בעת השבעתה שתי שרות בלבד מתוך 30 חברים.מדובר בלימור לבנת ובסופה לנדבר. הייצוג עלה במעט בראשית 2011 בעקבות פרישתו של אהוד ברק ממפלגת העבודה שהביא לצמצום מספר השרים ל-29 ולמינויה של אורית נוקד לשרה שלישית שיעור נמוך זה מציב את ישראל במיקום נמוך מאוד בהשוואה אל מדינות העולם. הדוח השנתי של מדד הפער המגדרי היוצא לאור מטעם הפורום הכלכלי העולמי בוחן בין היתר את נוכחותן של נשים בממשלות. הדוח האחרון מ-2011 ממקם את ישראל במקום ה-108 מתוך 135 מדינות (Global Gender Gap Report, 2011: 54). אם נצמצם פעם נוספת את מושא ההשוואה למדינות החברות ב-OECD (ראו תרשים 4) אנו מוצאים שמבחינת ייצוג הנשים בממשלה מדורגת ישראל במקום השלושים ושלושה מתוך שלושים וארבעה, כאשר רק בהונגריה יש פחות נשים בממשלה (ליתר דיוק אין בכלל). גם מדינות בהן ייצוג הנשים בפרלמנט נמוך מזה של ישראל רואות במינוי של נשים לתפקיד בממשלה יעד חשוב ומכפרות במידה מסוימת על נחיתותן הייצוגית ברשות המחוקק.
תרשים 4: שיעור הנשים מכלל השרים ב-34 מדינות OECD
מקור: חישובי המחבר בהתבסס על Global Gender Gap Report, 2011.
כיצד אפשר להסביר זאת? מדוע מצד אחד אנו עדים לשיפור ניכר בייצוג הנשים בכנסת ומצד אחר לשיפור מזערי, אם בכלל, בייצוג סביב שולחן הממשלה? עובדה זו תמוהה עוד יותר אם נביא בחשבון שגודלן של ממשלות ישראל תפח מאוד בעשור האחרון, תופעה שהייתה אמורה, על הנייר לפחות, להגדיל את הזמינות של תפקידי שר גם לנשים. אפשר להעלות סברה ולפיה תת-הייצוג הנשי סביב שולחן הממשלה נובע מכך שחלק מהשותפות הקואליציוניות הן מפלגות מדירות נשים. אלא שמלבד המקרה של ש"ס אין זה המצב, שכן רע"ם או האיחוד הלאומי אינן חברות ממשלה בעוד יהדות התורה אמנם חברה בקואליציה, אך אינה שולחת נציגים מטעמה לתפקידי שר. הסבר דומה יכול להפנות את האצבע לאותם מגזרים בחברה הישראלית שאינם חשים בנוח עם נוכחותן של נשים בתפקידי הנהגה. סקר הדמוקרטיה מ-2011 מצא של-43% מהחרדים, לכ-10% מהדתיים ולכ-9% מהמסורתיים יפריע לראות אישה בתפקיד ראש ממשלה (מדד הדמוקרטיה, 2011: 99). באופן מפתיע, סקר קודם מצא שגם בקרב העולים מחבר העמים - קבוצה חילונית ברובה הגדול - רווחת תפיסה שאינה רואה בעין יפה כהונת נשים בתפקידי מפתח (מדד הדמוקרטיה, 2009: 56-57).
סברה אחרת יכולה לתלות את האשם בסדר היום הביטחוני-מדיני של ישראל, המכתיב תרבות פוליטית מיליטריסטית המדירה נשים מתפקידים ביצועיים. ובכל זאת, כל אלה מספקים הסבר חלקי בלבד. ייתכן שהסבר משלים לתת-הייצוג של נשים סביב שולחן הממשלה נעוץ בנוהג, ולפיו מינוי לממשלה מתבצע רק לאחר צבירת ותק פרלמנטרי מסוים. במילים אחרות, מינוי לתפקיד שר הוא התחנה הבאה בנתיב הקריירה של פוליטיקאי, לאחר שירות בתור חבר כנסת. מהבחינה הזו, מיעוט הנשים בתפקיד חברות כנסת (עד העשור האחרון) הפחית עד מאוד את הסתברות התמנותן לתפקיד שרות.
סיכום
כיצד אפשר להסביר זאת? מדוע מצד אחד אנו עדים לשיפור ניכר בייצוג הנשים בכנסת ומצד אחר לשיפור מזערי, אם בכלל, בייצוג סביב שולחן הממשלה? עובדה זו תמוהה עוד יותר אם נביא בחשבון שגודלן של ממשלות ישראל תפח מאוד בעשור האחרון, תופעה שהייתה אמורה, על הנייר לפחות, להגדיל את הזמינות של תפקידי שר גם לנשים. אפשר להעלות סברה ולפיה תת-הייצוג הנשי סביב שולחן הממשלה נובע מכך שחלק מהשותפות הקואליציוניות הן מפלגות מדירות נשים. אלא שמלבד המקרה של ש"ס אין זה המצב, שכן רע"ם או האיחוד הלאומי אינן חברות ממשלה בעוד יהדות התורה אמנם חברה בקואליציה, אך אינה שולחת נציגים מטעמה לתפקידי שר. הסבר דומה יכול להפנות את האצבע לאותם מגזרים בחברה הישראלית שאינם חשים בנוח עם נוכחותן של נשים בתפקידי הנהגה. סקר הדמוקרטיה מ-2011 מצא של-43% מהחרדים, לכ-10% מהדתיים ולכ-9% מהמסורתיים יפריע לראות אישה בתפקיד ראש ממשלה (מדד הדמוקרטיה, 2011: 99). באופן מפתיע, סקר קודם מצא שגם בקרב העולים מחבר העמים - קבוצה חילונית ברובה הגדול - רווחת תפיסה שאינה רואה בעין יפה כהונת נשים בתפקידי מפתח (מדד הדמוקרטיה, 2009: 56-57).
סברה אחרת יכולה לתלות את האשם בסדר היום הביטחוני-מדיני של ישראל, המכתיב תרבות פוליטית מיליטריסטית המדירה נשים מתפקידים ביצועיים. ובכל זאת, כל אלה מספקים הסבר חלקי בלבד. ייתכן שהסבר משלים לתת-הייצוג של נשים סביב שולחן הממשלה נעוץ בנוהג, ולפיו מינוי לממשלה מתבצע רק לאחר צבירת ותק פרלמנטרי מסוים. במילים אחרות, מינוי לתפקיד שר הוא התחנה הבאה בנתיב הקריירה של פוליטיקאי, לאחר שירות בתור חבר כנסת. מהבחינה הזו, מיעוט הנשים בתפקיד חברות כנסת (עד העשור האחרון) הפחית עד מאוד את הסתברות התמנותן לתפקיד שרות.
מקורות
Caul-Kittilson, Miki (2011). "Women, Parties and Platforms in Post-Industrial Democracies", Party Politics 17 (1): 66-92.
IPU (2011). Women in National Parliaments, http://www.ipu.org/wmn-e/world.htm
Kenig, Ofer and Shlomit Barnea (2009). "The Selection of Ministers in Israel: Is the Prime Minister A Master of His Domain?", Israel Affairs 15 (3): 261-278.
Reynolds, Andrew (1999). "Women in the Legislatures and Executives of the World: Knocking at the Highest Glass Ceiling", World Politics 51 (4): 547-572.