דוח גולדסטון - ניתוח ומסקנות
בדוח ועדת גולדסטון קיימים פגמים רבים, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. ואולם למרות בעייתיותו הרבה הדוח מעלה סוגיות קשות שיש לבחון, שכן הוא משקף גישה בין-לאומית שהמשך התעלמות ממנה עלול להיות מסוכן לישראל בטווח הארוך.
מבוא
בספטמבר 2009 פרסמה ועדת גולדסטון ("הוועדה לבירור העובדות בנוגע לסכסוך בעזה")כתב מינוי הוועדה, בתוך: אתר מועצת זכויות האדם של האו"ם http://www2.ohchr.org/english/bodies/hrcouncil/specialsession/9/FactFindingMission.htm דוח על הפרות המשפט הבין-לאומי ההומניטרי ודיני זכויות האדם במסגרת מבצע "עופרת יצוקה" שנערך בחורף 2008 - 2009. דוח גולדסטון מספר סיפור. בעייתנו העיקרית שאנחנו מספרים סיפור אחר, והוא מפריע לנו - מפריע לנו לספר אותו לעולם, מפריע לנו לספר אותו לעצמנו. כמו כל סיפור, גם הסיפור של גולדסטון, וגם סיפורנו שלנו תפור: בגסות ובטלאים, באופן שמתעלם מסיפורים אחרים, מאפשרויות של סיפורים אחרים. גם הסיפור שלנו כזה, ולכן קל כל כך לגולדסטון למכור את הסיפור שלו על פני הסיפור שלנו. לכן אולי כדאי שנקרא את הסיפור שלו, נמצא את הטלאים והחורים בו, אבל נבין שיש מקומות שבהם הוא מציע קריאה אחרת של המציאות, ושאם אנחנו רוצים שייתייחסו לסיפור שלנו במקום לבטל אותו במחי יד - כדאי להתייחס אליו.
הדוח חד-צדדי. כדי לספר את סיפורו, הוא משתמש בשפה אחת כשהוא מדבר על הנזק הנפשי שנגרם לפלסטינים בעזה, ובשפה אחרת כשהוא מתאר את הנזק הנפשי שנגרם לתושבי הדרום, שחיו שנים רבות תחת שלטון הצבע האדום.Report of the United Nations Fact Finding Mission on the Gaza Conflict, p. 349, versus there, p. 452. בסיכום הקורבנות והנזקים של אירועי חורף 2008 - 2009 הוא מקדיש לנזקים שנגרמו בישראל שורה אחת אל מול כל פסקה שמוקדשת לנזקי הפלסטינים.שם, עמ' 520. גם בהתייחסותה לסוגיית הפיצויים, עוסקת הוועדה רק בזכותם של הנפגעים הפלסטינים.שם. ההתייחסות החד-צדדית מתבטאת גם בהבלטת אירועים שליליים שבהם היו מעורבים חיילי צה"ל ובטשטוש התנהגויות ראויות כמו למשל ירי לכיוון הקרקע כלפי חשודים שהיו עשויים להיות אזרחים, המראות על מאמץ שלא לפגוע בהם.שם, עמ' 201 קשה להאמין שהדוח אובייקטיבי כאשר הוא מציג צד אחד בלבד, מקשיב לצד אחד בלבד, מאמין לצד אחד בלבד. היות שאמינות היא כל מה שיש לוועדה - בפתח הדוח היא מצהירה כי אין לה מנדט לקבוע באופן משפטי עובדות בנוגע לפשעים בין-לאומיים, וכי הממצאים אינם אמורים לבסס אחריות פלילית אינדיווידואלית - נבקש לבחון את הבעיות הקיימות בדוח, הפוגמות באמינותו.
חשוב להדגיש כי הבעייתיות הרבה הקיימת בדוח גולדסטון אינה מחייבת התעלמות ממנו. בסוף דברינו נבקש להבהיר כי התבצרות בעמדת "כולם נגדנו", בשלילת הדוח כולו על המלצותיו וב"צביעת" כל מי שמקבלים חלקים ממנו כאויבים - גישה כזאת בעייתית אף יותר. נוסף על העובדה שלמרות בעייתיותו הדוח מעלה סוגיות קשות שיש לבחון, הוא משקף גישה בין-לאומית שהמשך התעלמות ממנה עלול להיות מסוכן לישראל בטווח הארוך.
חמאס בעיני הוועדה
גישתה המגמתית של הוועדה באה לידי ביטוי באופן שהיא מתארת את חמאס. הוועדה מתייחסת לחמאס כאל ארגון שחרור, או ארגון התנגדות לכיבוש, ומצהירה כי היא אינה מקבלת את הטענה הישראלית בדבר היות מבני השלטון חלק מתשתית של ארגון הטרור חמאס. היא אינה מגדירה את חמאס או מתייחסת אליו כאל ארגון טרור (בניגוד להגדרות האמריקניות והאירופיות),Council Common Position 2004/500/CFSP of 17 May 2004 updating Common Position 2001/931/CFSP on the application of specific measures to combat terrorism and repealing Common Position 2004/309/CFSP: http://eur-lex.europa.eu/LexUriServ/LexUriServ.do?uri=CELEX:32004E0500:EN:HTML ומתעלמת מאמנת הארגון ומהצהרות ברורות של גורמים בו בנוגע לכוונתם להשמיד את ישראל (במובחן מהכוונה לשחרר את שטחי עזה והגדה כדי להקים מדינה פלסטינית). משום כך, לצד הצדקה של פעילותו, היא שוללת תקיפה של מבני השלטון שהקים הארגון בעזה, בהיותם מבנים "אזרחיים".דוח הוועדה, לעיל ה"ש 2, עמ' 254. במקומות אחדים טוענת הוועדה כי ניתן וצריך היה להבחין בין החלק הצבאי של הארגון - שבו מותר היה להילחם - ובין החלק האזרחי, שם, עמ' 113. אף שבדוח בולט חוסר האבחנה בין חמאס כארגון טרור ובין חמאס כממשל אזרחי, ובמקומות אחדים הוועדה אף מודה כי הכוחות היו משולבים - אנשי חמאס "צבאיים" וגורמים אזרחיים שהצטרפו ללחימה.שם, עמ' 126, וראו עמ' 94 בדוח הישראלי בנוגע למעורבות שוטרים וגורמי ביטחון אזרחיים בפעילות חמאס - THE OPERATION IN GAZA, 27 DECEMBER 2008 - 18 JANUARY 2009, FACTUAL AND LEGAL FINDINGS, The State of Israel, July 2007 ברור כי גן ילדים שחמאס מפעיל הוא גן ילדים ומהותו אזרחית, ובזה צדקה הוועדה, אך לעומת זה כלל לא ברור שהצדק עמה כשהיא לא ראתה בחמאס הצבאי גוף שנתון למרותו של השלטון החמאסי. בסופו של דבר, הדרך להדביר טרור עוברת דרך השפעה מרתיעה על שלטון חמאס שמפעיל את הטרור החמאסי באופן שאינו מאפשר להפריד בין השניים.
התייחסותה של הוועדה לחמאס, שמתעלמת מעובדות יסוד על מהותו ועל טיבו של הארגון, מקעקעת את אמינותו של הדוח. התעלמותה מהיותו של השלטון בעזה שלטון של טרור מביאה לידי כך שהיא מחמיצה את אופייה האמתי של הלחימה במבצע "עופרת יצוקה", והחמצה זו מביאה אותה להטיל הגבלות על המדינה המתגוננת במידה כזאת שאם אכן יכובדו, זכותה ויכולתה של המדינה להתגונן ייפגעו קשות וניצחונו של הטרור יובטח. בלי קשר לשאלה אם ישראל - מבחינה משפטית - היא בעלת השליטה הצבאית ברצועת עזה, ברור שמי שולט בסדר הציבורי הפנימי ברצועה - מי ה"שוטר" היום-יומי בה - הוא חמאס. במובן זה אי-אפשר שלא לראות שארגון טרור קנה לעצמו מעמד של שליט, ריבון כלפי פנים, וככזה כל שליטתו היא של ארגון טרור.
לעומת היחס הסלחני כלפי חמאס, כלפי ישראל מגלה הוועדה יחס מחמיר. הוועדה יצאה מנקודת הנחה כי עזה הייתה ועודנה שטח כבוש בידי ישראל - ובעמדה זאת אי-אפשר לראות עמדה מופרכת, אבל זו גם איננה העמדה הסבירה היחידה. ניתן לראות בישראל כובש לשעבר שיש עליו מידה של אחריות בגין הכיבוש שהסתיים, או לראות בה מי שמפעילה על הרצועה מצור צבאי. כאמור, הוועדה בחרה דווקא בעמדה המחמירה עם ישראל.
גם בנוגע למסקנות הוועדה, הצגת הדברים מחמירה עם ישראל וסלחנית כלפי חמאס. חשוב לציין כי לצד ההשתלחות בישראל, הדוח קובע גם כי חמאס ביצע פשעי מלחמה - והוא אף קובע זאת במפורש,שם, עמ' 747. בניגוד לאופן המשתמע שבו הדוח מתייחס לפשעים שביצעה ישראל (הדרך המשתמעת משמשת את כותבי הדוח גם כדי "לספר את הסיפור". כך למשל הם קובעים לעתים כי בפעולה ישראלית יש משום הפרה של סעיף באמנות ז'נבה, ומשאירים זאת כך, ללא ציון כי על פי ההגדרות של חוקת רומא, הפרה של סעיף זה דווקא אינו בגדר "פשע מלחמה" כהפרות של סעיפים אחרים).חוקת רומא היא האמנה המכוננת את בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ועל פיה "הפרות חמורות" שייחשבו פישעי מלחמה הן הפרות של סעיפים 49, 50, 129, 146. לחוקת רומא: http://untreaty.un.org/cod/icc/statute/romefra.htm עם זאת הדוח מתייחס לפשעי חמאס פעם אחת בלבד, בניגוד לעיסוק המקיף בפשעי ישראל, והוא קובע זאת "רק" בנוגע לירי הטילים של חמאס על אזרחים ישראלים ולא בנוגע למדיניות אי-ההפרדה בין לוחמים לאזרחים בהתנהלותו של חמאס אל מול צה"ל במהלך המבצע. לסוגיית אי-ההפרדה של חמאס ולעובדה כי חייליו לחמו מתוך שטח בנוי באופן שמסכן אזרחים ומבנים מוגנים הדוח מתייחס מעט מדי ובעמימות.דוח הוועדה, לעיל ה"ש 2, עמ' 150.
המשפט הפלילי הבין-לאומי
כאמור, במקום אחד הוועדה מבהירה כי היא איננה ועדה משפטית, וכי אין ביכולתה לקבוע קביעות עובדתיות או משפטיות ברמת ודאות של בית דין בין-לאומי פלילי או אחר. ולמרות זאת, בכמה מקומות בדוח מציינת הוועדה כי הגיעה למסקנה שבוצעו פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, לרבות היסוד הנפשי הנדרש בהן, או כי בוצעו הפרות חמורות של אמנות ז'נבה (הפרות שמשמעותן פשע בין-לאומי על פי חוקת רומא).כך למשל בדו"ח הוועדה, לעיל ה"ש 2, בעמ' 181, ושוב בעמ' 232, 259, ולגבי חמאס בעמ' 474. לנוכח קביעות נחרצות אלה, יורד לטמיון רישומה של ההסתייגות בתחילת הדברים בנוגע ליכולתה לקבוע קביעות פליליות. חשוב לזכור כי בתי משפט שאינם פליליים אינם יכולים לקבוע החלטות שיש להן משמעות פלילית.ICJ verdict Bosnia v. Serbia, case 91 - ניתן בפברואר 2007. מקל וחומר, ועדות חקירה - שאינן בית דין ויכולות רק לסכם את העדויות ששמעו - אין בידיהן לקבוע ממצאים שיש להם משמעות מבחינת המשפט הבין-לאומי הפלילי.
כך, הדוח מניח על סמך תוצאות הלחימה את אי-חוקיותה. מכיוון שנהרגו יותר מאלף פלסטינים, יותר ממחציתם אזרחים, אופן הלחימה שהוביל לתוצאות אלה היה אסור. ניתוח כזה, גם אם מפתה מבחינה מוסרית, אינו נכון מבחינה משפטית. כאשר בוחנים את חוקיות הפעולה הצבאית יש לשקלל את התועלת הצבאית הנגזרת ממנה אל מול הנזק ההיקפי שהיא גורמת - כלומר את הנזק שלא הייתה אמורה לגרום, במקרה זה פגיעה באזרחים ובתשתיות אזרחיות. כדי לקבוע אם הפעולה הצבאית הייתה מידתית או סבירה יש להעמיד את הנזק שנגרם לחמאס - הפגיעה ביכולת שיגור הטילים שלו, 600 אנשיו שנהרגו במהלך המבצע, וההשפעה המרתיעה-המונעת של הפעולה הצבאית של צה"ל על הארגון - אל מול מאות האזרחים הפלסטינים שנהרגו. עצם מותם של מאות אזרחים, קיומו של נזק היקפי חמור במיוחד, אינו מאיין באופן מיידי את חוקיות הפעולה הצבאית. זו התפיסה העומדת בבסיס דיני הלחימה הבין-לאומיים, אך נראה כי היא אינה עומדת בבסיס הניתוח של גולדסטון.
מידתיות - המפקד הסביר מול ועדת גולדסטון
מידתיות היא כלי מהותי - אולי הכלי המהותי ביותר - בדינים אלו. על פי עקרון המידתיות יש לבחון את התועלת הצבאית הצומחת מפעולה מסוימת אל מול הנזק שייגרם לגורמים אזרחיים בשל אותה פעולה. עיקרון זה משקף את התפיסה כי לא ניתן להימנע בכל מצב מפגיעה באזרחים, משום שלעתים המטרה הצבאית הקריטית מצדיקה את הפגיעה המינורית בהם, ולעתים הצד השני משתמש באזרחים כדי "להגן" על מטרות צבאיות. עם זאת, ולמרות השימוש הרטורי שהוועדה עושה בעיקרון זה, בדוח לא נקבע בשום מקום שפעולה צבאית מסוימת במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הייתה מידתית ולכן הפגיעה באזרחים במהלכה נסבלת. אף שהוועדה מסבירה כי יש לשקול את עקרון המידתיות על פי "המפקד הסביר" ולא על פי אמות מידה מחמירות בדיעבד,דוח הוועדה, עמ' 196. היא אינה מעמידה עצמה בנעלי המפקד הסביר בשטח, אלא קובעת רף גבוה של הימנעות מפגיעה באזרחים, גם כאשר היא עצמה אינה שוללת הימצאות של גורמי חמאס ומשגרי טילים בקרבת מקום.למשל בעמ' 107. גם בעניין זה, בהיעדר נתונים על מצבי הלחימה - הסיכונים שעמם התמודדו המפקדים והתועלות הצבאיות שביקשו להשיג - לא יכול להיות יסוד לקביעות הוועדה.
תקיפת אזרחים בכוונה תחילה
אחת הקביעות החמורות בדוח, המתייחסת להפרה החמורה ביותר הן של דיני המשפט הבין-לאומי ההומניטרי והן של עקרונות המוסר ורוח צה"ל, היא הקביעה כי חיילי צה"ל תקפו במכוון אזרחים פלסטינים, שלא השתתפו בלחימה. הוועדה בוחנת את הפגיעות באזרחים ומסיקה כי אלה נעשו במתכוון וביודעין. על פי סעיף 52 לפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנת ז'נבה, אין לראות באזרחים מטרה לגיטימית לתקיפה צבאית, אם כתקיפה ראשונית ואם כתגובה להתקפה.Protocol Additional to the Geneva Conventions of 12 August 1949, and relating to the Protection of Victims of International Armed Conflicts (Protocol I), 8 June 1977, Art. 52.
עם זאת הוועדה אינה מציינת כיצד נמצאה כוונה שכזאת. היות שמפקדי התקיפות לא רואיינו, ובעדויות שנגבו לא היה מידע על הסיכונים שעמם התמודדו כוחות צה"ל, קשה להבין כיצד החליטה הוועדה מה היו מטרות התקיפה.למשל דוח הוועדה, לעיל ה"ש 2, עמ' 324, וכן עמ' 260. במקרים רבים הוועדה קובעת כי הייתה כוונה על סמך דיוק הפגיעות: אם בית ספציפי נפגע, נראה שהוא היה מטרת התקיפה,שם, עמ' 267. ואולם היא מתעלמת מאפשרויות של טעויות בטיווח (הוועדה מתבססת על הטענה הישראלית כי המבצע היה מוצלח בכל הנוגע לפגיעה במטרות שהוצבו) ומהצהרות ברורות של ישראל בנוגע למקרים ספציפיים שבהם הודתה בטעות אופרטיבית מצערת,הדוח הישראלי, לעיל ה"ש 9, עמ' 141. או בהחטאת המטרה.
החובה להזהיר - איך ועד כמה
סעיף 57(2) בפרוטוקול הנוסף הראשון מטיל חובות על הלוחמים המתכננים התקפה. בין היתר עליהם להימנע ככל האפשר מגרימת נזק לגורמים אזרחיים, בהתאם לתועלת הצבאית שתופק מהמתקפה, ולבטל את המתקפה אם מתברר שהמטרה שהוגדרה אינה צבאית.הפרוטוקול הנוסף, לעיל ה"ש 18, סעיף 57(2). בכל מקרה של התקפה שבה צפויים להיפגע אזרחים, גם אם הוחלט שהתקפה כזאת סבירה במונחי התועלת הצבאית שתצמח ממנה, יש להזהיר את האוכלוסייה האזרחית "באופן אפקטיבי", אלא אם לא ניתן לעשות זאת בנסיבות. אין הגדרה בפרוטוקול, או בדין הנוהג, לאזהרה אפקטיבית, ולא ברור אילו חובות הסעיף מטיל באופן אופרטיבי על הצבא.
האמצעים שננקטו כדי להזהיר כללו חלוקת כמויות אדירות של ניירות מידע (Leaflets) ושידורי רדיו שנועדו להבהיר לאזרחים את הצורך בשמירת מרחק מאזורי פעילות של חמאס, וכן אזהרות ספציפיות של אזרחים שביתם נהפך למטרה בעקבות פעילותם של משגרי טילים בקרבת מקום - באמצעות שיחות טלפון לדיירי הבית, ושיטת "הקש בגג" - ירי בנשק קל על גגות הבתים טרם ההפצצה הכבדה.הדוח הישראלי, לעיל ה"ש 9, עמ' 99. אף על פי שאין ספק כי לא פעם האזהרות לא הועילו (אף שלטענת הגורמים הרשמיים הישראליים אזרחים רבים אכן נענו לאזהרות וברחו מאזורי הקרבות), ולא כל מי שנשאר בבתים שהופצצו אכן היה שותף ללחימה, בחינת המקרה צריכה להיות אזהרה הוגנת וסבירה, ולא התוצאה של הצלחה מוחלטת - אזהרה שמנעה באופן מוחלט הרג אזרחים.
בלי לטעון שהאזהרות שהפעיל צה"ל היו כליל השלמות, נראה כי הצבא עשה מאמץ כן וסביר להזהיר. המאמץ הזה "התנפץ" לנוכח עמדתה המחמירה של הוועדה עם ישראל, שהטילה על הצבא חובה מוגברת, ולא הסתפקה בחובת זהירות רגילה.
מקורות המידע של הדוח - על עדויות מיד ראשונה והסקת מסקנות
בניסוח הדוח הסתמכה הוועדה, על פי הצהרותיה, על דוחות של ארגונים בין-לאומיים וישראליים לזכויות אדם, על דיווחים בתקשורת ועל הצהרות של ישראלים בכירים (מעניין לציין כי הוועדה מתעלמת לחלוטין מהאפשרות שאחדות מההצהרות נועדו להשפיע על הלך הרוח בצד הפלסטיני ולאו דווקא לספק תיאור עובדתי אמין על הלחימה), ובעיקר על עדויות של פלסטינים שחוו את האירועים. הוועדה מתגאה בהסתמכותה על חומר "מיד ראשונה", שמגביר את האמינות והדיוק שבעדות, לשיטתה.דוח הוועדה, לעיל ה"ש 2, עמ' 50. בשל סירובה של ישראל לשתף עמה פעולה, לא נערכו שימועים בישראל ובגדה המערבית, ולא נשמעו עדויות של גורמי צבא.
ואולם למרות גביית העדויות החלקית, הוועדה אינה מהססת לקבוע ממצאים עובדתיים ולהסיק מסקנות עובדתיות. גם בלי לדון בשאלה מה הייתה מידת התבונה שב"החרמת" הוועדה במקום שיתוף פעולה עמה, ניתן וחשוב לתהות כמה אובייקטיבי ואמין יכול להיות דוח שמתבסס על עדויות של צד אחד לסכסוך ותומכיו, ללא עדות מטעמו של הצד האחר והצגת הסבריו.
יתרה מזאת, וללא קשר לסוגיית החד-צדדיות, קשה מאוד להסתמך על מי שמעידים על אירועי מלחמה שאותם חוו כקורבנות. בחסות העשן, הבהלה והאימה, לא קל לתאר בדיוק פעולות צבאיות, ומעדים אלה כמעט שלא ניתן להציל את התמונה המלאה של המערכה הצבאית, הכוללת גם את הפרספקטיבה של הצבא הנלחם. הממד החווייתי, החלקי והמצומצם הוא מאפיין כמעט הכרחי של עדויות מסוג זה. לא נראה שהוועדה נתנה את דעתה לכך. מסקנות הוועדה בנוגע לתקיפת מסגד אל-מקדמש מסתמכות על עדויות של חמישה עדים שבעת האירוע היו בתוך המסגד, ולכן מן הסתם לא היה ביכולתם לדעת מה התרחש בחוץ ומדוע.שם, עמ' 233. בחלקים מסוימים הוועדה מציינת בפירוש שמסקנותיה מסתמכות על הנחות של העדים, ולא על עובדות שידועות להם.למשל שם, עמ' 205 ו-183.
הוועדה מתעלמת גם מאינטרסים אפשריים של עדים שלא להעיד בפניה אמת. כך למשל עדותם של קרובי משפחה של קורבנות יכולה להיות מושפעת מרצונם להעצים ולהחמיר את הסיטואציה שבה נהרגו יקיריהם, ועדויותיהם של המגנים האנושיים, שהן הבסיס היחיד למסקנות הוועדה בתחום זה, יכולות להיות מושפעות מרצונם (המודע או הבלתי מודע) של העדים, ששיתפו פעולה עם צבא האויב, להצדיק את פעולותיהם או להציגם באור שיהיה נוח להם. הוועדה אינה מתייחסת לעובדה, שאותה היא מציינת בפתח הדוח, כי עדים רבים סירבו לדבר על פעילות חמאס והביעו פחד וחשש לחייהם או לרכושם אם יציירו תמונה שלילית בנוגע להתנהלות הארגון.שם, עמ' 375 ו-134. בשל מציאות זו קיבלה הוועדה תמונה מוטעית שאותה הפכה לתמונה מטעה, ולפיה כוחות צה"ל פועלים בלי שהצד האחר נוקט נגדם פעולות מלחמתיות ובלי שנשקפת לכוחות סכנה. על רקע עיוות כזה של המציאות, אין להתפלא שכל מה שצה"ל עשה נתפס כפשע מלחמה או פשע נגד האנושות. יש לתמוה על הוועדה שהעניקה משקל לעדויות שנגבו בפומבי בעזה,למשל כאמור שם, בעמ' 290. כאשר לכול ברור שעדות שלא הייתה לרוחו של חמאס הייתה מסכנת את מוסרה, ולא הייתה יכולה לבוא כלל בחשבון. סביר כי לעדים היה אינטרס לצייר תמונה שבה חיילי צה"ל אחראים לכל הנזק שנגרם להם, ואילו פעילי חמאס חפים מכל אשמה מלחמתית.
אופן הצגת האירועים
בפרקים המתארים את האירועים בעזה, בניגוד מובהק לפרקים המתארים את האירועים בשטח ישראל ואת שהתרחש בשטחי הגדה המערבית, הוועדה בוחרת בצורת הגשה שתומכת בנרטיב שהיא מספרת. כל אירוע, תקיפה, הפצצה או הריגת אזרח מתחיל בתיאור המקרה, כמו שמציעים העדים. התיאור מפורט, ויזואלי ומלא פרטים מזעזעים,שם, למשל בעמ' 162, 201 ו-210 שלעתים מעוררים את התחושה שמי שכתב את הדברים ביקש במודע להדהד תיאורי זוועות כמו שתוארו ברואנדה וביוגוסלביה בשנות התשעים ואפילו את זוועות השואה. לאחר התיאורים הללו, המועברים כעובדות ("החיילים ירו...", "הילד הפצוע נשאר לדמם למוות..."), מגיע ניתוח הוועדה, הקובעת פעמים רבות כי אין די ראיות כדי לקבוע שכך התרחשו הדברים.שם, למשל בעמ' 214. ואולם מכיוון שרוב הפרק מוקדש להצגת העדויות כעובדות בשטח, תשומת לב מועטה בלבד מוקדשת לקביעה החשובה לאחר מכן. בכך מאפשרת הוועדה לעדים "להשמיע את קולם" ומספרת את סיפורם, אבל חוטאת לתפקידה המוצהר לקבוע עובדות ולתאר באובייקטיביות את המציאות במבצע "עופרת יצוקה".
ולמרות כל זאת
בדוח ועדת גולדסטון קיימים אפוא פגמים רבים, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. פגמים אלה מקורם בכשלים אינהרנטיים שנוגעים להרכב הוועדה, וכן במכשולים שהוצבו לפתחה (כמו למשל חוסר שיתוף הפעולה של ישראל). ולמרות זאת חשוב להזכיר כמה נקודות שיש לקחת בחשבון בהתמודדות עם הדוח - הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.
על ישראל להפיק כמה לקחים מהתנהלותה אל מול הוועדה, בין היתר כי איננו יכולים שלא לשתף פעולה עם "גולדסטון" הבא ולצפות כי כצד שמונע מידע נוצג באופן בהיר ואוהד. נוסף על אי-שיתוף הפעולה עם הוועדה, נראה כי ישראל יצאה מגדרה כדי "להרגיז" את השופט - למשל באיסור על עלי אל-חסן, שר המשפטים הפלסטיני, לצאת לירדן לצורך ראיונות עם הוועדה - והיא הצליחה בכך. עוד נראה כי אנחנו נענשים על התרברבות מיותרת בכוחנו וביכולותינו, וכן על הצהרות כוחניות שמיועדות לאוזני העורף בעת הלחימה, שהשמיעו גורמים במערכת הפוליטית והצבאית בעת המבצע ושימשו את גולדסטון ואת הוועדה כדי להניח כי מטרתה של ישראל הייתה לפגוע באופן חמור בחמאס ובתושבי רצועת עזה כאחד.שם, עמ' 21.
הדוח מעלה כמה נקודות בעייתיות בהתנהלות הישראלית, שעליהן מחו ארגוני זכויות אדם ישראליים וזרים עוד לפני המבצע בעזה, ומציין הפרות של זכויות אדם שישראל נוקטת ללא קשר - או לאו דווקא בקשר - למבצע זה. כך למשל סוגיית המעצרים המנהליים והיחס ללוחמים הבלתי חוקיים - כמו שאנו מגדירים את לוחמי חמאס - עולה בדוח כבעיה שקשורה למבצע,שם, עמ' 20. אבל בפועל היא איננה קשורה אליו. נושא אחר הוא השינוי במדיניות הישראלית בכל הנוגע לאופן שצה"ל חוקר הרג של אזרחים פלסטינים בכלל.
בלי קשר לדוח הוועדה, מתבקשת חקירה חיצונית של המבצע ששלושה ימים אחרי תחילתו הציע שר הביטחון להפסיקו מטעמים הומניטריים. אזרחי ישראל הנחפזים להיחשף לסכנות חמורות זכאים לדעת שממשלתם מסכנת חיי חיילים ואזרחים רק בלית ברירה. האם עמדה התמשכותו של המבצע במבחן זה?
השמועות בדבר התנהלות חמורה של חיילי צה"ל במהלך המבצע מחייבות חקירה חיצונית, גם ללא קשר להמלצות ועדת גולדסטון, כדי להסביר לעצמנו כיצד התנהגנו וכיצד ראוי שנתנהג במבצעים צבאיים. כעת מתווסף לכך גם הצורך להסביר לעולם - ובאופן משכנע, שלא ייצור תחושת טיוח - כיצד אנו נוהגים וכיצד אנו פועלים אל מול מי שמפרים את הכללים הנורמטיביים שלנו ושל העולם. הטענה בדבר קיומם של צבאות אחרים, מדינות אחרות, שמתנהגות באופן חמור לא פחות ,ואולי אף יותר, לא צריכה לשמש כסות לאי-פעולה של ישראל. העובדה שיש אחרים גרועים יותר, אינה הופכת התנהגות פסולה ללגיטימית. ראוי שנשמור על סטנדרטים של הגינות, אנושיות ומוסר גם אם אחרים אינם נוהגים כך. מדינת ישראל חייבת לחקור באופן מעמיק ואובייקטיבי את הטענות שהוועדה מעלה, את החיילים שהשתתפו במבצע ואת הקורבנות, משום שלנו, אזרחי המדינה, חשוב שישראל תנהג בהגינות, באנושיות ובמוסריות. גם הטענה כי חמאס עצמו התנהג באופן מגונה וחמור מבחינה משפטית ומוסרית אינה מצדיקה הימנעות מחקירה. הימנעות כזאת אינה מוצדקת גם אם חמאס יימנע מחקירה או שינהל חקירה לשם טיוח והטעיה. הסיבה לחקירה איננה המלצתו של גולדסטון, אלא חובתנו כלפי עצמנו. תהא זו איוולת אם נימנע מחקירה רק משום שוועדת גולדסטון המליצה עליה. הימנעות מחקירה תתפרש כנובעת מרצון להסתיר, וכמוכיחה שיש מה להסתיר. ברור כי הטענה בדבר התקיימותן של חקירות צבאיות אינה תשובה מספקת לנוכח ההאשמות המועלות כלפי מפקדי הצבא וראשי המדינה.
עוד טעם לעריכת חקירה הוגנת ואובייקטיבית, שתוכיח כי אין לנו רצון בטיוח וכי אנו פועלים אל מול ההאשמות המוטחות בנו, היא ההגנה על בכירי הצבא והממשל הישראלי מתביעות פליליות במדינות אחרות. אם ידעו מדינות העולם כי אנו בחנו את ההאשמות בהגינות, יפחת הלחץ להעמיד לדין את מפקדי הצבא ואת בכירי הממשלה ברחבי אירופה. לממשלות מדינות אירופה שאינן בוחרות בהעמדה לדין כאמצעי לחץ פוליטי על ישראל יהיה מענה לתובעים זאת ממדינתם, שבינתיים משתמשים בסמכות האוניברסלית להעמדה לדין על פשעי מלחמה משום שישראל אינה מוכיחה כי היא חוקרת את העניין בעצמה.
חשוב לזכור כי גם מטעמים נוספים, שאינם טעמים של מוסר או הגינות, הכרחי לשמור על לחימה הוגנת בטרור מתוך שמירה על זכויות האדם של הטרוריסטים ובוודאי של האזרחים בסביבתם. מבחינה תועלתנית גרדא התנהלות שפוגעת באזרחים מייצרת "מתפקדים" חדשים לחמאס, והפיכת טרוריסטים לקדושים מעונים מייצרת בסיס תמיכה רחב יותר לפעילותו של ארגון הטרור. גם אם הרג הילדים בעזה לא נעשה בכוונה תחילה, תוצאתו היא שנאה ומרירות כלפי ישראל בקרב הורי הילדים הללו, וייאוש בקרב המשפחות באשר לאפשרות של סיום המאבק. שנאה וייאוש אלו דוחפים את אחי הילדים שנהרגו לזרועות חמאס ומתדלקים את המשך הסכסוך, במקום את פתרונו. לפיכך, גם אם הפגיעות באזרחים שלא השתתפו בלחימה לא נעשו בכוונה תחילה, כדאי - ולו מבחינה תועלתנית - להתאמץ יותר להימנע מהן.
ולצד כל בעיותיו, הדוח מזהה בצדק בעיה אחת כסכנה האמתית: דה-הומניזציה של האחר.[32] באי-ראיית האחר כשווה לך, בתפיסת החיילים את הפלסטינים כאחרים המוחלטים, ולא כמוהם - בעלי משפחות, אבות לילדים, אזרחים מבוהלים - טמונה סכנה חמורה ביותר. החיילים הרואים גם את האזרחים דרך הכוונת חוזרים הביתה וממשיכים לראות את האחר - הפלסטינים בגדה המערבית, הערבים אזרחי ישראל, מפגיני שמאל במחסומים - דרך כוונות. ומן הצד האחר של הגבול הפלסטינים רואים את החיילים רק כלובשי מדים של מדינת אויב וכיבוש, ולא כאזרחים בעתות שלום, כאנשים כמוהם; והצעירים העזתים שמשגרים טילים לשם פגיעה באזרחים, שאינם רואים שלילד הציוני בשדרות יש ממד אנושי בדיוק כמו לילדי עזה - מונעים אפשרות של שיחה, הידברות וחיים משותפים בשלום משני צדי הגדר.
פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן הנשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרצה בתחום משפט פלילי ומשפט חוקתי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית.
גב' יעל כהן היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.
עוד בנושא
אירועים
שולחן עגול: דוח גולדסטון, 15 באוקטובר 2009
מאמרים
יובל שני, החובה לחקור את התנהלות צה"ל למרות דו"ח גולדסטון
דנה בלאנדר, האם תוקם ועדת חקירה בעקבות ממצאיו של דוח גולדסטון?
יעל כהן ורועי קונפינו, סגירת התיקים של עדויות החיילים - האומנם הצבא המוסרי בעולם?