דמוקרטיה חלולה

התקרית המדאיגה בה בוטלה השתתפותה של חוקרת ישראלית* במפגש בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לקנצלרית גרמניה בשל סיבות פוליטיות היא רק חוליה נוספת בשרשרת החנק של הדמוקרטיה הישראלית. היא מצטרפת לסדרה של פעולות ומעשי חקיקה שהמשותף לכולם הוא הניסיון להשתיק את קולו של האחר, כאשר "אחר" הוא כל מי שמשמיע ביקורת או שעמדותיו ותפיסת עולמו אינן עולות בקנה אחד עם אלו של הממשלה הימנית בראשות נתניהו.

בשורה זו ניתן למנות את הניסיון לסגור את המחלקה לממשל באוניברסיטת בן-גוריון, פיטוריו של האחראי על מקצוע האזרחות במשרד החינוך, חוק החרם, שבג"צ יושב על המדוכה בעניינו, הניסיון שכשל להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר ארגוני זכויות האדם ועוד שורה של יוזמות חקיקה אנטי-דמוקרטיות שנידונו במהלך הכנסת השמונה-עשרה, וכעת לקראת הבחירות לכנסת התשע-עשרה גם יוזמות לפסילת מפלגות וחברי כנסת ערבים.

צעדים אלה, פרט לנזק התדמיתי שהם גורמים למדינת ישראל, יש להם כבר יותר מאשר "אפקט מצנן" על הדמוקרטיה הישראלית, יש להם אפקט מרוקן – הדמוקרטיה הישראלית הפכה חלולה, דהיינו, יש לה מוסדות דמוקרטיים אבל היא חסרה את הליבה הדמוקרטית המהותית, זו שמגנה על זכויות יסוד כמו חופש הביטוי ושוויון מפני עריצות הרוב. הצעדים ההופכים את הדמוקרטיה הישראלית לחלולה מוּנָעים מתוך הרצון להוקיע, למגר, לבדל, להדיר או להשתיק את האחר בכל מופעיו וביטוייו. "האחר" יכול להיות מי שמשמיע קול אידיאולוגי אחר, הערבים אזרחי המדינה, או מי שמאפשר לאחר להשמיע קולו ומגן על זכויותיו (כלי התקשורת, בית המשפט, ארגוני זכויות אדם).

החשש מפני האחר והניסיון להשתיק את הקולות האחרים קשור קשר הדוק לערעור תחושת הבטחון העצמי הלאומי ולאובדן הבטחון בזהות הלאומית ובחוסנה של מדינת ישראל. חוסר הסובלנות הפוליטי הוא סממן של חברה שחשה שהיא תחת איום. המנטליות הזו של איום שמלווה ברגשות קולקטיביים של פחד, שנאה והעדר תחושת בטחון, היא המצע שעליו צומחת נטייה להקצנה, לשנאת האחר, להשתקת קולו, להצדקה למדיניות מפלה כלפיו, לשלילת זכויות ובמקרים קיצוניים עלולה גם להוביל לאלימות כלפי מי שמייצג את האיום (שמאל, ערבים). הרצון להשיג אחדות ולכידות בכל מחיר מתבטא בהעדר סובלנות לשונות בתוך החברה וגם בהדרה והשתקה של קבוצות ופרטים שאינם "ייצוגיים", דהיינו אינם עולים בקנה אחד עם "הקול השליט" או שנחווים ומצטיירים כ"אויב מבפנים".

תחושת האיום הולכת יד ביד עם תחושת "העולם כולו נגדנו" שהיא מנת חלקו של הציבור היהודי במדינה כמו גם קברניטיה. התעצמות התחושה הזו משמשת זרז ליוזמות וצעדים אנטי-דמוקרטיים דוגמת הגבלת החופש האקדמי שתכליתם השתקת הביקורת מבפנים על מנת שלא תשמש תחמושת בידי "שונאי ישראל". מדובר איפוא בתגובת-נגד היסטרית שמקורה בחוסר בטחון ותחושת מצור.

אבל נתניהו לא לבד. גם לציבור הישראלי נקודה עיוורת בכל הקשור לחופש הביטוי ולזכותו של האחר להשמיע קולו. במדד הדמוקרטיה נמצא שכמעט 60% מהציבור הסכימו עם המשפט "יש לאסור על נואם פוליטי לבטא ביקורת חריפה כלפי מדינת ישראל". אבל האם העדר תרבות פוליטית דמוקרטית מושרשת בקרב חלק מהציבור פוטרת את נתניהו ושאר הפוליטיקאים מאחריות לנשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית?

לא ולא. שהרי לנבחרים בדמוקרטיה יש אחריות ומחויבות לערכי הדמוקרטיה ולעקרונות היסוד שלה. המפתח להגנת הדמוקרטיה אינו  בידי הציבור שהוא בדרך כלל פסיבי, אלא בידי מנהיגיו והמחוקקים, המעצבים את דמותה של הדמוקרטיה. בישראל, באופן פרדוקסלי, מי שמקדם את הרס ערכי הדמוקרטיה הם דווקא חלק מנבחרי הציבור, אשר עושים שימוש לרעה בכלים הדמוקרטיים ובעוצמה שקיבלו באמצעים דמוקרטיים כדי לקדם מטרות אנטי-דמוקרטיות, ובתהליך זה כבר מהדהדים תהליכים היסטוריים שאיננו רוצים להיזכר בהם. לכן, על מנת שבישראל תהיה דמוקרטיה מהותית ולא חלולה במקום פחד, אימה, השתקה, הדרה ושנאה דרושה תודעה דמוקרטית, מצפון דמוקרטי ונפש דמוקרטית הומיה.

* לשם הגילוי הנאות, מדובר ברבקה פלדחי, שהיא אשתו של מרדכי קרמניצר, סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.