האביב הערבי והדמוקרטיה

שנתיים וחצי מאז פרוץ האביב הערבי אפשר כבר לנסות ולבחון בזהירות המתבקשת אם האירועים הללו מסמנים דמוקרטיזציה אמיתית או שמא הם בסך הכול החליפו סוג אחד של שלטון אוטוריטרי בסוג אחר של שלטון אסלאמיסטי לא ליברלי.

הערה: מאמר זה נכתב ימים ספורים לפני מהפכת ה- 30 ביוני, אשר הביאה להדחתו של הנשיא מוחמד מורסי בידי כוחות הצבא והטילה את מצרים לתקופה של אי-ודאות. על-כן, החלקים במאמר העוסקים במצרים אינם עדכניים. הדבר אך משקף את הזהירות הרבה שיש לנקוט בפירוש אירועי האביב הערבי. כפי שמוזכר בגוף המאמר להלן, פרק הזמן שחלף מאז פרוץ אירועי האביב הערבי אינו רב והמציאות מאוד נזילה.

מבוא

שנתיים וחצי חלפו מאז שנורתה יריית הפתיחה לשרשרת האירועים שזכו לכינוי "האביב הערבי". האירועים, אשר בחלק ממדינות ערב עדיין נמצאים בעיצומם, מעוררים מחלוקת בקרב חוקרים ומדינאים בדבר משמעותם והשלכותיהם: האם הם מסמנים דמוקרטיזציה אמיתית? או שמא יש כאן מעבר מסוג אחד של שלטון אוטוריטרי לסוג אחר של שלטון אוטוריטרי בעל גוון אסלאמי לא ליברלי? אף שפרק הזמן שחלף מאז פרוץ האירועים קצר מדי מכדי להפיק מסקנות מרחיקות לכת, ניתן בכל זאת לעמוד על כמה מסקנות ביניים. במאמר זה אשתמש בשני מדדים השוואתיים, המשקפים את רמת הדמוקרטיוּת במדינות העולם, כדי לנסות ולעמוד על השפעתו של האביב הערבי על מצבן של שמונֶה ממדינות ערב.

חלקו הראשון של המאמר סוקר את השתלשלות האירועים החל בשלהי 2010. הוא מתאר כיצד התפשטו האירועים אל רבות ממדינות ערב תוך התמקדות בשמונה מדינות. חלקו השני דן בפרשנויות השונות הניתנות לאביב הערבי. חלקו השלישי עושה שימוש בשני מדדים השוואתיים – מדד החופש העולמי ומדד הדמוקרטיוּת – במטרה לבדוק אם חיזקו האירועים את רמת הדמוקרטיה במדינות הנבחנות.

השתלשלות אירועי האביב הערבי

האביב הערבי הוא מונח תקשורתי רווח לגל האירועים שסחף את מדינות ערב החל בשלהי 2010 ואשר לווה בהפגנות, במחאות, בגלי אלימות ובמלחמות אזרחים. לשימוש במונח "אביב" יש קונוטציות חיוביות מהבחינה הדמוקרטית, והוא משמש הד לגל האירועים שסחף את אירופה ב-1848 ("אביב העמים") וכן למחאות האנטי-סובייטיות שהתרחשו בצ'כוסלובקיה ב-1968 ("האביב של פראג").

נכון לכתיבת שורות אלה הביאו האירועים לסילוקם מהשלטון של ארבעה מנהיגים: בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן. במקומות אחרים כמו אלג'יריה, ירדן, מרוקו או כוויית לא הביאו ההפגנות לחילופי שלטון, ובמדינה אחת – סוריה – נמשכת מלחמת אזרחים עקובה מדם כבר למעלה משנתיים, ועד כה היא גבתה את חייהם של עשרות אלפי אזרחים. יש הטוענים כי תהיה זו טעות לשייך את כל האירועים המזוהים עם "האביב הערבי" לסוג אחד של התפתחויות. קיים הבדל בין המדינות שבהן נשאו האירועים אופי המוני של התנגדות למשטרים דיקטטוריים לבין המדינות שבהן התגלגלו האירועים למאבק אלים עד כדי מלחמת אזרחים בין קבוצות כוח שונות על השלטון.

האביב הערבי החל בתוניסיה בסוף דצמבר 2010, אחרי שרוכל מקומי הצית את עצמו במחאה על התנכלויות חוזרות ונשנות מצד רשויות השלטון. באותו הבוקר הוחרמה עגלת הירקות שלו על ידי פקידה עירונית מלוּוה בכוחות המשטרה, תוך כדי שהוא סופג השפלה פומבית. שעה קלה לאחר מכן התייצב הירקן במשרדי המושל כדי להתלונן, אך משזה סירב לקבלו הצית את עצמו למוות. כהזדהות עם מעשהו יצאו צעירים רבים להפגין ולמחות על השלטון. ההפגנות התגברו עוד יותר בשבוע העוקב, אחרי שצעיר התאבד בגלל חוסר יכולתו למצוא עבודה ובעקבות הריגת מפגין מירי כוחות המשטרה. ההפגנות הפכו אלימות יותר ויותר והביאו למנוסתו מהמדינה של השליט העריץ זין אלעאבדין בן עלי, ששלט ביד רמה בתוניסיה מאז 1987. באוקטובר 2011 נערכו בתוניסיה הבחירות הדמוקרטיות החופשיות הראשונות מאז שיצאה המדינה לעצמאות בשנות החמישים.

כשבוע וחצי לאחר פרוץ המהומות בתוניסיה הן התפשטו גם למדינה השכנה אלג'יריה. אולם כאן התקיימו ההפגנות בהיקף קטן בהרבה ובעוצמה פחותה. הן גם נמשכו זמן קצר יחסית בעיקר בזכות תגובתו המהירה של הנשיא בוטפליקה. הנשיא הורה על הסרת מצב החירום במדינה, שהיה בתוקף מזה 19 שנים, ויזם כמה רפורמות מוסדיות בנושאי בחירות, מפלגות וייצוג נשי במוסדות הנבחרים. צעדים אלה הרגיעו את הלך הרוח, ונכון להיום שככו ההפגנות. 

זמן קצר לאחר מכן גלשו ההפגנות גם לירדן, שבה העלו המוחים דרישות נמרצות לרפורמות אשר ישפרו את פעולת השלטון ויצעידו את המדינה לכיוון מונרכיה חוקתית אמיתית, תוך כדי הגברת התחרותיות במערכת וריסון כוחו של בית המלוכה. המלך עבדאללה ניסה לנקוט כמה יוזמות שיְרצו את דרישות המפגינים, אך לעת עתה נראה כי לא חל שינוי לטובה. תחת זאת סובלת ירדן מאי-יציבות, שהתבטאה בתחלופת ארבעה ראשי ממשלה בשנתיים שחלפו מאז פרוץ ההפגנות.

ב-25 בינואר 2011 הגיע גל המהומות למצרים, המדינה הערבית הגדולה יותר. קהל מפגינים עצום התקהל בערים הגדולות ברחבי המדינה בדרישה לסלק את הנשיא חוסני מובארכּ מהשלטון. מרכז האירועים היה בכיכר תחריר, בלב עיר הבירה קהיר. כוחות הביטחון נקטו יד קשה, ובמהלך שלושת השבועות של "מהפכת תחריר" נהרגו למעלה מ-800 מפגינים. ב-11 בפברואר התפטר מובארכּ מתפקידו והעביר את סמכויותיו למועצה הצבאית העליונה בראשות הגנרל טאנטווי. המועצה פיזרה מיד את הפרלמנט, השעתה את החוקה והבטיחה להעביר במהרה רפורמות מוסדיות ולהסיר את חוקי החירום שהיו בתוקף זה שלושה עשורים. בעקבות זאת חלה רגיעה זמנית, אולם המחאות התחדשו אחרי שרבים חשו כי המועצה מתמהמהת ומבצרת את אחיזתה בשלטון. לפיכך זירזה המועצה העליונה את לוח הזמנים והכריזה על בחירות לפרלמנט (בסוף 2011) ולנשיאות (במאי 2012). מובארכּ עצמו נידון למאסר עולם על שהנחה את כוחות הביטחון לפגוע במפגינים.

זמן קצר לאחר פרוץ המהומות בתחריר התפשט גל המהומות גם ללוב ולתימן. בלוב התחילו ההפגנות בעיר בנגאזי, וריכזו סביבן את מתנגדי שלטון היחיד העריץ של מועמר קדאפי, ששלט בלוב מאז 1969. עד מהרה הפכו האירועים מהפגנות אלימות נגד המשטר לכדי מלחמת אזרחים רחבת היקף שנמשכה תקופה של כשמונה חודשים במהלכה של שנת 2011. המלחמה נשאה אופי של מאבק על השלטון בין שבטים שונים המרכיבים את החברה הלובית. הלחימה בין כוחותיו של קדאפי לכוחות המורדים גבתה את חייהם של עשרות אלפי חיילים ואזרחים וגררה גם מעורבות בינלאומית. בספטמבר 2011 הכריז האו"ם שהוא מכיר במועצת המעבר הלאומית (הזרוע הפוליטית של המורדים) כנציגתה הלגיטימית של העם הלובי. כעבור חודש נלכד קדאפי ונרצח תוך כדי ניסיון הימלטות. בכך בא הקץ הרשמי על שלטונו, וגם מלחמת האזרחים הוכרעה. ביולי 2012 נערכו הבחירות הדמוקרטיות החופשיות הראשונות מזה עשורים.

בתימן, יצאו עשרות אלפי מפגינים לרחובות במחאה על המצב הכלכלי הקשה, על האבטלה הגואה ועל אוזלת ידי הממשלה. במהרה התגבשה דרישה להתפטרותו של הנשיא עלי עבדאללה סאלח, ששלט ביד רמה במדינה מאז סוף שנות השבעים. סאלח הודיע כי הוא מוכן שלא להתמודד מחדש על הנשיאות בשנת 2013, אך הודעה זו לא סיפקה את המוחים, וההפגנות נמשכו תוך כדי דיכוי אלים של כוחות הביטחון. המדינה גלשה אל גלי אלימות ואל סף מלחמת אזרחים, שבמהלכה הותקף ארמון הנשיאות. הנשיא סאלח נפצע קשה ויצא לערב הסעודית לטיפול רפואי. הוא שב לתימן, ובאוקטובר 2011, בתיווך האו"ם, חתם על הסכם, ולפיו יפרוש בפברואר 2012 מתפקידו בתמורה לחסינות מהעמדתו לדין. הוא מילא את ההסכם, והיה לשליט הרביעי שסולק בעקבות האביב הערבי.

בכוויית החלו ההפגנות בפברואר 2011 ונמשכו בהפוגות לאורך כל השנה. הדגש כאן היה מחאה על התנהלות הממשלה ועל המצב הכלכלי, מחאה שהביאה להתפטרותה של ראש הממשלה בנובמבר 2011. שליט המדינה, האמיר אלסַבַּאח, פיזר את הפרלמנט בצעד חד-צדדי, בעודו טוען שהתנאים החמורים והשחיתות מחייבים קיומן של בחירות חדשות. אולם הבחירות שנערכו בראשית 2012 הביאו דווקא לכוחות אסלאמיים שמרניים הישגים נאים. זמן קצר לאחר הבחירות הכריז בית המשפט החוקתי שהן מבוטלות, היות שפיזור הפרלמנט על ידי האמיר לא היה צעד לא חוקתי. הוכרז כי בחירות חדשות צפויות להתקיים בסוף דצמבר 2012, ולקראתן יזם האמיר שינויים בשיטת הבחירות שנועדו לשפר את סיכוייהם של מועמדים ליברלים להיבחר. בתגובה החרימו ארגוני האופוזיציה את הבחירות. בית המשפט החוקתי ביטל פעם נוספת את הבחירות, וביולי 2013 צפויות להתקיים בחירות בפעם הרביעית בפחות מארבע שנים.

סוריה הייתה אמנם מהמדינות האחרונות שהושפעו מאירועי האביב הערבי, אך ככל הנראה זו שהשפעתם עליה הייתה הקשה ביותר. תחילת גל המחאות בסוריה היה במרץ 2011. משטרו של הנשיא בשאר אל-אסד ניסה לפייס את המחאה אגב נקיטת כמה צעדים כגון שחרור אסירים פוליטיים, הסרת מצב החירום ופיטורי הממשלה. אולם תגובות אלה הצליחו למנוע את גלישתן של ההפגנות לכדי עימות אזרחי קשה ועקוב מדם בין כוחות אופוזיציה ("מורדים") שהתגבשו בדרישה למגר את משפחת אסד מהשלטון לבין כוחותיו הנאמנים של נשיא סוריה. בדומה ללוב, האירועים שהחלו כהפגנות מחאה שִׁחררו את השד השבטי, והמאבק התפתח במהרה למאבק בין רכיביה השונים של המדינה המלאכותית הזו על השלטון. מלחמת האזרחים נמשכת כבר כשנתיים וגבתה מחיר של עשרות אלפי קורבנות.

אביב או חורף?

החוקרים חלוקים ביניהם על אודות המניע העיקרי שהביא לפרוץ אירועי האביב הערבי. הדעה הרווחת היא כי מדובר בהצטברות של כמה גורמים שהבשילו לכדי נקודת רתיחה. עם הסיבות ניתן להצביע על כאלה הקשורות לתסכול מהמצב הכלכלי: אבטלה גואה, עוני נרחב והעמקת הפערים בחברה. סיבות אחרות נוגעות לחוסר שביעות הרצון מסגנון השלטון העריצי של המנהיגים, שלטון שהתאפיין בשחיתות שלטונית עמוקה, בחוסר סובלנות לריבוי דעות ובדיכוי חמור של זכויות אדם בסיסיות. חוקרים אחרים מצביעים על תמורות חברתיות ודמוגרפיות שעמדו מאחורי גל המהומות: הם טוענים כי בשני העשורים האחרונים רמת החיים דווקא עלתה, אזרחים רבים רכשו השכלה גבוהה ו"התחברו" לעולם באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות. התפתחויות אלה פיתחו, בייחוד בקרב הצעירים, ציפיות לאמות מידה גבוהות יותר של השלטון ולמידה גבוהה של מודעות ביקורתית כלפי המשטרים שתחתיהם הם חיו.

בעיני רבים מהם, משטרי היחיד האוטוקרטיים נתפסו כמושחתים, כלא יעילים, כלא דמוקרטיים וכשרידים מיושנים של עולם נחשל. סיסמה שכיחה בהפגנות במדינות השונות הייתה "העם דורש להפיל את המשטר", כאשר הכוונה היא להיפטר מהשושלות האוטוקרטיות, כלומר מבתי המלוכה או ממשפחות שאחזו בהגה השלטון במשך שנים (ראו לוח 1) לטובת משטר תחרותי וחופשי יותר.

לוח 1: מנהיגים עריצים בשמונה מדינות, ערב פרוץ האביב הערבי

	מנהיג / שושלת מלוכה	שנת עלייה לשלטון	גורל המנהיג
לוב	מועמר קדאפי	1969	טיפח יורשים מבני משפחתו, הודח ונרצח ב-2011
מצרים	חוסני מובארכ	1981	פעל למנות את בנו למחליפו, הודח ב-2011 ונידון למאסר
תוניסיה	זין אל-עאבדין בן עלי	1987	נמלט מארצו ב-2011
אלג'יריה	עבד אל-עזיז בוטפליקה	1999	עדיין בתפקיד
תימן	עלי עבדאללה סאלח	1978	פרש מתפקידו בעקבות לחצים בראשית 2012
כוויית	שושלת אל-סבאח	המאה ה-18	הנוכחי עדיין בתפקידו
ירדן	השושלת ההאשמית	1921	האמיר ההמלך עבדאללה עדיין בתפקידו
סוריה	משפחת אל-אסד	1971	הנשיא בשאר אל-אסד עדיין בתפקידו

במובן זה, יש המפרשים את תנועת האביב הערבי כגל מחאה דמוקרטי, המעיד על התפתחות חיובית ומעודדת בעיני כל מי שדוגל בערכי הדמוקרטיה הליברלית. גישה זו בלטה מאוד בימיהם הראשונים של האירועים: מנהיגים מערביים רבים התבטאו בזכותה וראו בה ביטוי אופטימי לתהליך של מעבר לדמוקרטיזציה, שבמסגרתו מתנער העם משליטים עריצים הבולמים תחרות פוליטית תוך כדי רמיסת זכויות יסוד, ודורש לקיים בחירות חופשיות ותחרותיות למוסדות הפוליטיים. נשיא ארצות הברית ברק אובמה, למשל, אמר במאי 2011 שגלי המחאה מעידים על כך שהערכים שאליהם הטיף ארגון אל-קאעדה לא מצאו אוזן קשבת בקרב בני הדור הצעיר במדינות ערב. הוא החמיא למפגינים על שלקחו את גורל אומותיהם בידיהם: "מדינות ערב אולי זכו בעצמאות לפני זמן רב, אך לא כך אזרחיהן. במדינות רבות מדי הכוח מרוכז בידיהם של מעטים מדי". בצרפת התבטא שר החוץ אלן ז'ופה כך: "זמן רב מדי סברנו שהמשטרים האוטוריטריים הם המעוזים היחידים נגד קיצוניות בעולם הערבי. זמן רב מדי השתמשנו באיום האסלאמי כצידוק להעלמת העין שלנו ממשטרים שדיכאו חירויות ובלמו את ההתפתחות של מדינותיהם". גישות מעין אלה, מצד מנהיגים מערביים רבים, אף מצאו ביטוי בחלק מהמקרים בתמיכה עקיפה או ישירה במאמץ להפלת המשטרים הקודמים. כך היה בלוב, כאשר מדינות אחדות סייעו בשלבי המרידה הראשונים. מאוחר יותר הצטרפו מדינות ארגון נאט"ו רשמית למאמץ. מעורבות בינלאומית עקיפה הייתה גם בסוריה ובתימן.

אחרים היו ספקנים יותר במתן פרשנות חיובית גורפת לאירועים והתריעו מהסכנה הטמונה בהחלפת משטרים עריצים חילוניים במשטרים אסלאמיים. אין הדבר אומר שהמשטרים חפים מביקורת. השליטים האוטוקרטים במצרים, בלוב או בתימן היו רחוקים מאוד מלשמש אות ומופת לשלטון דמוקרטי. אדרבה, הבחירות שהתקיימו במדינות אלה היו במידה רבה מצג שווא, מעין טקסים תקופתיים שהגבילו במידה רבה את התחרות ונועדו בראש ובראשונה לשמר את שלטונם של העריצים באמצעות מראית עין של הליך דמוקרטי. ואולם, בצד הביקורות הללו, היו המשטרים הללו נוחים למדי מבחינת מדינות המערב. הם היו משטרים פרגמטיים בעלי צביון חילוני שתִחזקו בדרך כלל קשרים טובים עם מעצמות המערב. החשש הגדול של הספקנים היה ממצב שבו המפגינים – שרובם הגיעו ממעמדות משכילים ומודרניים בעלי אוריינטציה מערבית – יצליחו בטווח הקצר לסלק את השליטים העריצים, אך שבעקבות הבחירות החופשיות והתחרותיות הראשונות יחליפו אותם בשלטון כוחות אסלאמיים שמרניים שאינם מצדדים בערכי המודרניות והדמוקרטיה במובנם הליברלי והמהותי.

במילים אחרות, החשש הגדול הוא שפתיחת ההליך הדמוקרטי לתחרות חופשית תשפר את הממד הפרוצדורלי של הדמוקרטיה, אך לא תביא עמה שיפור דומה (ואולי אף תחמיר) בממד המהותי-ליברלי של הדמוקרטיה.

הזדמנויות ראשונות לבחינת הגישות השונות נקרו עם קיומן של בחירות חופשיות ותחרותיות בתוניסיה, בלוב ובמצרים. בתוניסיה זכתה אמנם מפלגה אסלאמית בבחירות של 2011, אך היא הצהירה שהיא תומכת בדמוקרטיה רב-מפלגתית ושואפת לשלב בשלטון גם כוחות ליברליים מתונים. גם בלוב הוגדרו תוצאות הבחירות החופשיות בתור "התחלה מבטיחה" ו"צעד בכיוון הנכון". במצרים נבחר מועמד האחים המוסלמים מוחמד מורסי לנשיא הרפובליקה, לא מעט גם בזכות תמיכה מקרב גורמים אסלאמיים שמרניים קיצוניים. בחירתו הדאיגה רבים, הן במערב והן בקרב הכוחות הליברליים בין אזרחי מצרים. כשנה לאחר עלייתו לשלטון ייתכן כי מוקדם עוד לקבוע אם חששות אלה מוצדקים או לאו. מצד אחד, מחאות נגד שלטונו של מורסי ואוזלת ידו בשיפור המצב החברתי-כלכלי נמשכות כל העת. מצד אחר, הוא גם מותקף על ידי כוחות שמרניים על כך שלא יישם עד כה חוקים ברוח האסלאם.

כיצד השינויים מתבטאים בשני מדדים השוואתיים?

כאמור, הזמן שחלף מאז פרוץ אירועי האביב הערבי הוא קצר למדי כדי לקבוע נחרצות אם הם שיפרו את הדמוקרטיה במדינות השונות. זמן קצר אפילו יותר חלף מאז הבחירות החופשיות הראשונות, שהתקיימו בשלוש מהמדינות. ובכל זאת, ננסה לעמוד כאן על השינויים, לטובה או לרעה, באמצעות התבוננות בשני מדדים השוואתיים הבוחנים כמה היבטים דמוקרטיים (למדדים השוואתיים נוספים – ראו מבט עולמי משווה).

מדד החופש העולמי (freedom in the world index) הוא מדד שמתפרסם בקביעות מאז שנת 1972 על ידי מכון המחקר האמריקני freedom house. זהו מדד המתיימר לבחון את רמת הדמוקרטיוּת של במדינות העולם, תוך כדי בחינת שני ממדים עיקריים של דמוקרטיה – זכויות פוליטיות (political rights) וחירויות אזרח (civil liberties). בזכויות פוליטיות נבחנות בין השאר שאלות כמו: האם ראש הרשות המבצעת והרשות המחוקקת נבחרים בבחירות חופשיות, תחרותיות והוגנות? האם לאזרחים נתונה הזכות להתארגן במסגרת של מפלגות פוליטיות? האם קיימת במדינה אופוזיציה משמעותית שאינה מוגבלת על ידי השלטון? בחירויות אזרח נבחנות בין השאר שאלות כמו: האם קיים במדינה חופש ביטוי לרבות הימצאותה של תקשורת חופשית? האם קיים חופש דת? האם מערכת החינוך נקייה מהתערבות פוליטית בוטה? האם האזרחים רשאים להתארגן ולהפגין? האם מערכת המשפט היא עצמאית ובלתי תלויה?

לכל אחד משני הממדים מוענק דירוג שנע בין 1 (הטוב ביותר) ל-7 (הגרוע ביותר). הממוצע של שני הדירוגים מחושב לצורך החלוקה הסופית של מדינות העולם לשלוש קטגוריות:

• מדינות חופשיות הן אלה שממוצע הדירוג שלהן הוא 1–2.5.
• מדינות חופשיות-למחצה הן אלה שממוצע הדירוג הוא 3–5.
• מדינות לא חופשיות הן אלה שממוצע הדירוג שלהן הוא 5.5–7.

כדי לתאר בצורה גרפית וידידותית לעין את המצב בכל שנה מפרסם מכון המחקר את מפת החופש בעולם, מפה שבה צבועות המדינות בשלושה גוונים: מדינות חופשיות – בירוק, מדינות חופשיות-למחצה – בצהוב; מדינות לא חופשיות – בכחול-אפור.

התבוננות בציון שהוענק למדינות שבהן התרחשו אירועי האביב הערבי יכולה ללמד כמה דברים. ראשית, נכון לשנת 2010, ערב פרוץ האירועים, רק כוויית הוגדרה מדינה חופשית-למחצה. כל שאר המדינות נכללו בקטגוריה של מדינות לא-חופשיות. שנית, נכון לשנת 2013 מגדיר מדד החופש העולמי גם את תוניסיה, את לוב ואת מצרים כמדינות חופשיות-למחצה. בשני המקרים הראשונים מדובר בשיפור משמעותי ביותר. לוב קפצה בתוך שלוש שנים מהציון הגרוע האפשרי (ממוצע של 7) לציון ממוצע של 4.5. תוניסיה זינקה ממוצע של 6 לממוצע של 3.5, והיא על סף הכניסה למועדון המדינות המוגדרות חופשיות. שלישית, בשתי מדינות – אלג'יריה וירדן – לא חל שום שינוי מבחינת רמת הדמוקרטיות כפי שהיא משתקפת במדד החופש העולמי. החמרה קלה נרשמה בכוויית (ככל הנראה בשל חוסר היציבות), בסוריה (בגלל מלחמת אזרחים) ובתימן.

לבסוף, מעניין להתמקד בשינויים שחלו בתוניסיה ובלוב בציונים של כל ממד בנפרד. ניתן לראות שבשני המקרים שבהם חל שיפור ניכר זינקו הזכויות הפוליטיות באופן חד יותר בהשוואה לחירויות האזרח. אפשר לפרש את הממצא זה כמבטא מציאות שבה התהליך הפוליטי (בחירות חופשיות) אכן הפך במהירות לתחרותי ולדמוקרטי, אך בד בבד השיפור בחירויות ליברליות מתון ואטי יותר. השאלה שצריכה להישאל כאן, בייחוד מבחינת אלה שהביטו בספקנות אל הדמוקרטיזציה בעולם הערבי, היא האם בשנים הקרובות יימשך השיפור גם בחירויות האזרח, או שמא יחולו האטה או נסיגה בממד מכריע זה של הדמוקרטיה?

לוח 2: מדד החופש העולמי בעשר מדינות, 2010–2013
(מימין – זכויות פוליטיות, משמאל – חירויות אזרח)

	2010	2011	2012	2013	מגמה
תוניסיה	7, 5	7, 5	3, 4	3, 4	שיפור ניכר
לוב	7, 7	7, 7	7, 6	4, 5	שיפור ניכר
מצרים	6, 5	6, 5	6, 5	5, 5	שיפור מתון
אלג'יריה	6, 5	6, 5	6, 5	6, 5	ללא שינוי
תימן	6, 5	6, 5	6, 6	6, 6	החמרה קלה
ירדן	6, 5	6, 5	6, 5	6, 5	ללא שינוי
סוריה	7, 6	7, 6	7, 7	7, 7	החמרה קלה
כוויית	4, 4	4, 5	4, 5	5, 5	החמרה קלה
ישראל	1, 2	1, 2	1, 2	1, 2	ללא שינוי
ארצות הברית	1, 1	1, 1	1, 1	1, 1	ללא שינוי

מקרא: אפור = מדינות לא חופשיות; צהוב = מדינות חופשיות-למחצה; ירוק = מדינות חופשיות

מדד הדמוקרטיוּת (Democracy Index) של יחידת המודיעין של השבועון הבריטי "אקונומיסט" (Economist, 2012), הוא מדד צעיר יותר המפורסם החל בשנת 2006. גם מדד זה מבקש לבחון את רמת הדמוקרטיוּת במדינות העולם, תוך כדי דירוגן מהמדינה הדמוקרטית ביותר למדינה הדמוקרטית פחות. המדד משוקלל על בסיס 60 אומדנים שונים בתחומים הנוגעים לחירויות אזרח, לתהליכי בחירות ופלורליזם, לתרבות פוליטית, להשתתפות פוליטית ולרמת משילות. הערך המשוקלל נע על סולם של 1 (הגרוע ביותר) עד 10 (הדמוקרטי ביותר), ובהתאם מחולקות מדינות העולם לארבע קטגוריות:

• דמוקרטיות מלאות (full democracies):  ערך של 8 ומעלה
• דמוקרטיות עם פגמים (flawed democracies):  ערך של 6–7.9
• משטרים מעורבים (hybrid regimes):  ערך של 4–5.9
• משטרים אוטוריטריים (authoritarian regimes): ערך של 0–3.9

לוח 3 מרכז את ערכי מדד הדמוקרטיוּת לשנים 2010–2012 (המדד לשנת 2013 טרם פורסם בשעת כתיבת שורות אלה). כפי שניתן לראות, בשנת 2010 כל שמונה מדינות ערב הנסקרות כאן נכללו בקבוצת המדינות האוטוריטריות, בעלי ערכים נמוכים יותר מ-4. לצורך השוואה, ארצות הברית נכללת בקבוצת הדמוקרטיות המלאות, וישראל נכללת בקבוצת הדמוקרטיות הסובלות מפגמים. שנתיים לאחר מכן, אפשר לזהות שיפור ניכר בשלוש מדינות: תוניסיה, לוב ומצרים. שלושתן עברו לקטגוריה של משטרים מעורבים, כאשר בתוניסיה ובלוב הקפיצה הייתה חדה במיוחד. באלג'יריה ובתימן נרשם שיפור מתון, בירדן ובכוויית לא חל שינוי של ממש, ובסוריה חלה החמרה חריפה ברמת הדמוקרטיוּת.

לוח 3: מדד הדמוקרטיוּת בעשר מדינות, 2010–2012

	2010	2011	2012	מגמה
תוניסיה	2.79	5.53	5.67	שיפור ניכר
לוב	1.94	3.55	5.15	שיפור ניכר
מצרים	3.07	3.95	4.56	שיפור ניכר
אלג'יריה	3.44	3.44	3.83	שיפור
תימן	2.64	2.57	3.12	שיפור
ירדן	3.74	3.89	3.76	ללא שינוי
כוויית	3.88	3.74	3.78	החמרה קלה
סוריה	2.31	1.99	1.63	החמרה חריפה
ישראל	7.48	7.53	7.53	ללא שינוי
ארצות הברית	8.18	8.11	8.11	ללא שינוי

נכון למדד האחרון שפורסם (שנת 2012) מדורגת תוניסיה במקום ה-90 מתוך 167 מדינות שנבחנו. לוב מדורגת במקום ה-95, אלג'יריה, כוויית וירדן במקומות ה-118 ה-119 וה-121 בהתאמה, ושאר המדינות משתרכות מאחור. ישראל, לצורך השוואה מדורגת במקום ה-37, ארצות הברית במקום ה-21, ובראש הרשימה ניצבת נורווגיה.

התמונה הכללית כפי שמצטיירת ממדד הדמוקרטיוּת  דומה למדי למדד החופש העולמי. שני המדדים משקפים מציאות שלפיה בשלוש מדינות הביאו אירועי האביב הערבי לשיפור ניכר ברמת הדמוקרטיה. בתוניסיה ובלוב, ובמידה פחותה גם במצרים, חלו תהליכים משמעותיים של דמוקרטיזציה, אם כי (כפי שנובע ממדד החופש העולמי) השיפור חל בעיקר בהיבטים המינהליים של הדמוקרטיה יותר מאשר בהיבטים המהותיים-ליברליים שלה.

שני המדדים תואמים בממצאיהם גם עבור סוריה (החמרה ברמת הדמוקרטיה) וירדן (ללא שינוי). ראוי לציין את העובדה שלגבי תימן מורים שני המדדים על מגמות שונות. מדד החופש העולמי מראה כי חלה החמרה קלה ברמת הדמוקרטיה, בעוד שמדד הדמוקרטיוּת מראה על שיפור. ייתכן כי ההבדל נובע מכך שהמדד השני טרם פרסם נתונים לגבי שנת 2013, ולכן החמיץ את ההחמרה (המתונה) שחלה בתימן.

סיכום

האם האביב הערבי הביא עמו דמוקרטיזציה של ממש בעולם הערבי? ובכן, במדינות אחדות ניכר כי לא חל שינוי ממשי ברמת הדמוקרטיה. מדינות אחרות (שהבולטת ביניהן היא סוריה) עדיין נמצאות בעיצומו של תהליך אלים שסופו אינו ודאי. גם בדבר שלוש המדינות שהמדדים מראים לגביהן דמוקרטיזציה ממשית – תוניסיה, לוב ומצרים – יש להיזהר עדיין מהעלאת מסקנות נחרצות. המעבר המורכב של מדינות ערב ממשטרים אוטוקרטיים חילוניים למשטר פתוח ודמוקרטי יותר רחוק מלהיות מושלם, ועליו לעמוד בשני אתגרים חשובים לפחות.

הראשון הוא אתגר הזמן: האם ימשיכו להתקיים לאורך זמן בחירות תדירות, תחרותיות וחופשיות שיאפשרו גם חילופי שלטון מסודרים? השני הוא האתגר הליברלי: האם הדמוקרטיזציה תחלחל מעבר להליכי בחירות גם לאימוצם של ערכים דמוקרטיים מהותיים כגון כיבוד זכויות אדם, חופש דת, סובלנות ופלורליזם רעיוני? בהתחשב בעובדה שבבחירות החופשיות הראשונות הצליחו כוחות אסלאמיים – מתונים יותר ומתונים פחות – לזכות בהישגים נאים, עדיין עומדת בעינה השאלה המכרעת: האם האסלאם יכול לחיות עם הדמוקרטיה?

לעת עתה, יש שיגידו כי בחלק מהמדינות לפחות ניתן לראות את אירועי האביב הערבי כהתעוררות דמוקרטית חיובית, אפילו אם נועדה בסופו של דבר לכישלון בגלל סיבות מבניות כגון מבנה חברתי שבטי, היעדר מסורת של שלטון חוק או היעדר תשתית מפלגתית.

מקורות

Bellin, Eva, 2012. “Reconsidering the Robustness of Authoritarianism in the Middle East: Lessons from the Arab Spring”, Comparative Politics 44 (2): 127–149.

Dalacoura, Katerina (2013). “The Arab Uprising Two Years On: Ideology, Sectarianism and the Changing Power of Balance in the Middle East”, Insight Turkey 15 (1): 75–89.

Economist, 2012. “The Arab Spring: A Long March”, 18.2.2012.

Lynch, Mark, 2011. “Obama's Arab Spring?”, Foreign Policy, 6.1.2011.

Stepan, Alfred and Juan J. Linz, 2013. “Democratization Theory and the Arab Spring”, Journal of Democracy 24 (2): 15–30.

התמונות במאמר באדיבות Shutterstock