הבחירות הקרובות ביפן – האם מפלגת השלטון הנצחית עומדת לנחול מפלה היסטורית? כתבת המשך

ביום 30 באוגוסט 2009 נערכו ביפן בחירות כלליות לבית התחתון בפרלמנט. נכון לעכשיו מורים הסקרים כי יש סבירות גבוהה שיהיו אלה בחירות היסטוריות, שכן הליברל-דמוקרטים (LDP), האוחזים בהגה השלטון ברצף (חוץ מ-11 חודשים) זה יותר מחמישים שנה, עומדים לנחול הפסד צורב. אנו מלווים את מערכת הבחירות הזו בסדרת מאמרים. במאמר הראשון סקרנו את ההיסטוריה של יפן ואת קווי המתאר של המערכת הפוליטית שלה. במאמר זה נתמקד במערכת המפלגות ובהתבססותה של המפלגה הליברל-דמוקרטית בתור המפלגה הדומיננטית. במאמר השלישי ננתח את תוצאות הבחירות ואת הממשלה החדשה שתקום.

התגבשותה של מערכת המפלגות 

העשור שחלף על יפן, מתום מלחמת העולם השנייה עד 1955, היה בגדר תקופת מעבר והסתגלות. המדינה התאוששה מהמאמץ המלחמתי הממושך, שגבה מחיר כלכלי ואנושי כבד, וכן מפצצות הגרעין שהוטלו על הירושימה ונגסקי באוגוסט 1945. יפן הייתה נתונה בכיבוש אמריקני במשך שנים ארוכות ובתקופה זו התגבשה המערכת הפוליטית המודרנית שלה. אף על פי שמפלגות פוליטיות פעלו ביפן כבר מסוף המאה התשע עשרה, מקורן של מרבית המפלגות המודרניות, שאפשר לזהות היום ביפן, הוא בתקופה שלאחר מלחמת העולם.

בבחירות הראשונות שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה המפלגה הסוציאליסטית (JSP) הכוח הפוליטי המוביל, אולם במהרה התברר כי לחברה היפנית אין אהדה רבה למפלגות השמאל, ובייחוד לא לקיצוניות שבהן. השפעתו של הכיבוש האמריקני והחשש מהתפשטות הקומוניזם, נוכח ראשיתה של המלחמה הקרה והעימות בקוריאה הסמוכה, גרמו לנטייה ברורה של אזרחי יפן נגד הקומוניזם ונגד המפלגות המייצגות את הרעיון המהפכני. ניכר היה כי ביפן נטייה ברורה למפלגות המייצגות קו קפיטליסטי ופרו-אמריקני. שתי המפלגות שייצגו את הקו השמרני-מערבי (המפלגה הליברלית והמפלגה הדמוקרטית) התאחדו בנובמבר 1955 וייסדו את המפלגה הליברל-דמוקרטית (LDP) הנחשבת עד היום לאחת המפלגות המצליחות ביותר בנוף הדמוקרטיות היציבות.

לפיכך כבר באמצע שנות החמישים אפשר היה לזהות את קווי המתאר של מערכת המפלגות היפנית. הכוח המוביל היה בלי ספק LDP. מולה, באגף השמאלי המתון, פעלה יריבתה הבולטת, המפלגה הסוציאליסטית, ואילו באגף השמאלי קיצוני התמקמו הקומוניסטים (JCP). עוד מפלגה בולטת הייתה מפלגת "הממשלה הנקייה" (קומייטו), מפלגה בעלת צביון דתי בודהיסטי.

הליברל-דמוקרטים: הצלחה ממושכת, ו"התקלה" של שנות התשעים 

קווי המתאר של מערכת מפלגות ביפן היו יציבים למדי עד שנות התשעים של המאה העשרים. אף על פי שמספר המפלגות שנכנסו לפרלמנט היה לפחות חמש, נהוג לסווג את המערכת היפנית לא כמערכת רב-מפלגתית אלא כמערכת של מפלגה דומיננטית. זאת משום שמ-1955, מאז שהתמודדה לראשונה בבחירות, חוץ מפרק זמן של פחות משנה, אחזה בהגה השלטון מפלגה אחת – המפלגה הליברל-דמוקרטית (LDP). מאז ועד 1994 אחוז התמיכה בה לא נפל מ-42% מקולות הבוחרים. בדרך כלל זכתה בשיעורי תמיכה שנעו סביב 50%, ובמחוזות בחירה אחדים אף היה לה רוב של כ-75%. סיפור ההצלחה הממושך של ה-LDP הוא חריג למדי בנוף הדמוקרטיות הוותיקות. אמנם, גם באיטליה (מפלגת הנוצרים-דמוקרטים) ובישראל (מפא"י) היו מפלגות דומיננטיות, אך הן היו רחוקות מלאחוז ברוב מוחלט של מושבי הפרלמנט ונאלצו לשתף פעולה עם מפלגות אחרות. לעומת זאת הצליחו הליברל-דמוקרטים לזכות ברוב מוחלט כמה וכמה פעמים ואף יכלו לשלוט לבדם. גם כשלא זכו ברוב, תמיד היה ברור כי רק הם יכולים לעמוד בראש קואליציה.

ההצלחה הנמשכת של הליברל-דמוקרטים מיוחסת ליכולתה להביא את המדינה לידי שגשוג כלכלי, צמיחה מתמדת ויציבות בזירת היחסים הבין-לאומיים. בפרק זמן של עשורים ספורים הצעידה מפלגת השלטון את יפן לעמדה של כוח הכלכלה השני בגודלו בעולם. הברית ההדוקה שכרתה יפן עם ארצות הברית הקנתה למדינה יציבות יקרת ערך באזור גאופוליטי נפיץ.
הצלחת המפלגה הייתה גם תולדה של שיטת הבחירות הייחודית של יפן, שהתאפיינה בדגש רב על הממד האישי (דהיינו על המועמדים עצמם). מחוזות הבחירה הקטנים יחסית המריצו את ה-LDP להריץ כמה מועמדים מטעמה בכל מחוז. השיטה אילצה פוליטיקאים ממפלגת השלטון להתחרות בעוז, אלה מול אלה, באותו מחוז, ועודדה פיתוח מנגנון של סידור טרם בחירות המנחה את תומכי המפלגה לאיזה מועמד להצביע, כדי למקסם את פוטנציאל הזכייה שלה. מנגנון זה היה חשוב ביותר משום שהצבה של מועמד אחד יותר מדי עשויה הייתה להביא לידי פיזור קולות רב מדי בין המועמדים ולאבדן של מושב למפלגה אחרת.
"סידור העבודה" הזה של ראשי המפלגה יצר תחרות פנים-מפלגתית עזה ותרם ליצירת סיעות חזקות מאוד בתוך המפלגה. עם השנים הפכה התחרות לתחרות אישית ולוותה בפוליטיקה של "תן וקח", שפעמים רבות גבלה בשחיתות. כמו כן לקראת כל מערכת בחירות הוזרמו סכומי כסף אדירים למטות המועמדים.

למרות המאבקים הפנימיים והתגבשותן של סיעות פנימיות בעלות יריבות עזה, כל עוד נמשכו השגשוג הכלכלי והצמיחה המואצת במשק היפני, הצליחה המפלגה לשמור על גיבוש פנימי. עבור הציבור תופעת השחיתות ובזבוז הכסף הראוותני היה מחיר סביר בתמורה לשיפור מתמיד ברמת החיים ובהסרת איום של השתלטות קומוניסטית. אולם בסוף שנות השמונים החל המצב משתנה. האיום הקומוניסטי נחלש מאוד, נתגלו סימנים ראשוניים של האטה במשק, וב-1988 פרצה סדרה של פרשיות שחיתות שהביאה לידי רגשות זעם נגד פוליטיקאים ולחוסר אמון בממשלה. רבים האשימו את שיטת הבחירות המתמקדת בפוליטיקאים (בתור אינדיבידואלים) במקום במפלגות ובמדיניות. שיטת הבחירות שונתה באמצע שנות התשעים, ואז גם קרתה התקלה הנדירה ברציפות השלטונית של הליברל-דמוקרטים.

בשנת 1993 פרשו שתי סיעות מהמפלגה ונעשו לשתי מפלגות עצמאיות. לפיכך בבחירות שנערכו ביולי 1993 איבדו הליברל-דמוקרטים את הרוב שהיה לה בבית התחתון וכמה מפלגות אופוזיציה חברו לפורשים. לראשונה מזה כמעט ארבעה עשורים נשארה ה-LDP מחוץ לשלטון. אולם אבדן השלטון לא נמשך זמן רב, ועוד טרם הבחירות הבאות שב הסדר על כנו, וה-LDP חזרה לשלטון. מאז 1995 חזר הרצף השלטוני לידי המפלגה והיא זכתה בפרק זמן זה בארבע מערכות בחירות.

ג'וניצ'ירו קויזומי (Junichiro Koizumi) ומשבר ההנהגה

אף על פי שמפלגה אחת שולטת ביפן תקופה כה ארוכה, קשה לומר כי במערכת הפוליטית הייתה רמה גבוהה של יציבות. על כך תעיד העובדה שבשנים 1955–2009 היו כ-25 ראשי ממשלה. לשם השוואה, בפרק זמן דומה, כיהנו בישראל 12 ראשי ממשלה. בכל התקופה הממושכת הזו הצליחו רק שלושה ראשי ממשלה לכהן בתפקיד למעלה מארבע שנים רצופות. אחת הסיבות היא שה-LDP רחוקה מלהיות מפלגה הומוגנית, ובמשך רוב שנותיה היא נתונה בחלוקה פנימית בין סיעות שונות.

הסיעתיות הרבה יצרה מצב שבו עיקר המאבק על הכוח הפוליטי היה מאבק פנים-מפלגתי ולא בין-מפלגתי. במשך שנים לא עמדה מול  ה- LDP שום מפלגת אופוזיציה שנראתה לאזרחים כחלופה שלטונית רצינית. אולם בעשור האחרון חלו כמה התפתחויות. המפלגה הסוציאליסטית פינתה את מקומה ממפלגת האופוזיציה הראשית, ואת מקומה תפסה המפלגה הדמוקרטית (DPJ). מפלגה זו נוסדה ב-1998 והתיימרה למצב את עצמה ככוח פוליטי מרכזי וחלופה שלטונית אטרקטיבית. שיטת הבחירות החדשה יצרה ציפיות בדבר התקרבותה של יפן לדגם של מערכת דו-מפלגתית.

המפלגה הדמוקרטית אמנם התייצבה כמפלגה המאיימת, אך בשתי מערכות הבחירות האחרונות נהנתה LDP מיתרון עצום בתחום ההנהגה: היא הונהגה בידי המנהיג הפופולרי והכריזמטי ג'וניצ'ירו קויזומי. בבחירות האחרונות הוביל אותה קויזומי להישג הטוב ביותר שלה, זכייה ב-296 מתוך 480 מושבי הבית התחתון (ראו טבלה).

טבלה: תוצאות הבחירות לבית התחתון ביפן (לפי מספר המושבים)

	2000	2003	2005
ליברל-דמוקרטים (LDP)	239	237	296
דמוקרטים (DPJ)	129	177	113
קומייטו	29	34	31
קומוניסטים (JCP)	20	9	9
אחרים	63	23	31

קויזומי זכה לכהן בראשות ממשלת יפן במשך למעלה מחמש שנים, תקופה ארוכה יותר מכל ראשי הממשלה שלאחר מלחמת העולם השנייה. פרישתו בסתיו 2006 השאירה את המפלגה במשבר הנהגה חמור. מאז, בפרק זמן של שלוש שנים, בחרה המפלגה שלושה מנהיגים, שכל אחד מהם התמנה לראש ממשלה. משבר ההנהגה הזה לא נעלם מעיני הציבור וכבר ב-2007 הצליחה DPJ לרשום ניצחון בבחירות לבית העליון. בעקבות בחירות אלה איבדה LDP את הרוב שהיה לה, ואף על פי שהבית העליון הוא הבית החשוב פחות, היה לניצחון משמעות רבה בסייעו ל-DPJ לבסס את עצמה כמפלגת שלטון דמוקרטי לגיטימית וראויה.
נפל בגורלו של ראש הממשלה הנוכחי טארו אסו (Taro Aso) לנסות ולחלץ את LDP מהפסד צורב בבחירות שייערכו בסוף אוגוסט 2009. מולו יתייצב יוקיו האטוימה (Yukio Hatoyama) שינסה להביא לידי מהפך וניצחון היסטורי של המפלגה הדמוקרטית. במסע הבחירות שלו קורא האטוימה לשינוי הכרחי. הוא מכריז כי רק מהפך שלטוני יכול לשחרר את המדינה מהאחיזה ההדוקה של הביורוקרטים, עושי דברה של מפלגת השלטון, בעניין התקציב והמגזר הציבורי. רק מהפך יאפשר ליפן להתמודד עם הבעיות הבוערות: אוכלוסייה מזדקנת, שיעור ילודה נמוך, מגזר ציבורי מנופח וכלכלה מקרטעת. הסקרים האחרונים מורים על יתרון ברור של הדמוקרטים. השאלה הגדולה היא האם אזרחי יפן אכן יעזו להמיר את המפלגה המוכרת – על יתרונותיה וחסרונותיה – במפלגה שבמידה מסוימת היא בבחינת הימור. תוצאות הבחירות ב-30 באוגוסט יראו לנו מה היו הלכי הרוח הדומיננטיים ביפן, ועל כך במאמר הבא.

מקורות

• Curtis, Gerald L., 1999. The Logic of Japanese Politics. New York: Columbia University Press.

• Hayes, Louis D., 2001. Introduction to Japanese Politics, 3rd ed., New York: M.E. Sharpe.