הגבלת שכר הבכירים

לאחרונה גיבש ראש הממשלה ועדת שרים בראשותו של שר המשפטים כדי שתבחן את הסוגיה של הגבלת שכר הבכירים. ידידיה שטרן גורס שההסדרה של שכר הבכירים מוצדקת, רציונלית ומתבקשת במציאות הישראלית.

לחץ מתמשך של הציבור והכנסת הביא את ממשלת ישראל להקים ועדת שרים בראשותו של שר המשפטים שתבדוק את האפשרות להגביל את שכר הבכירים במשק. עניין זה כבר הציע בעבר שר המשפטים חיים רמון והוא חוזר ועולה מדי פעם בפעם על סדר היום הציבורי. במבט ראשון מתעורר החשש שלפנינו פופוליזם מסוכן המגובה במצב רוח עונתי נגד מצליחנים, במסגרת התקפה חברתית בלתי רציונלית על הכוחות היצרניים בחברה הישראלית. בוודאי יישמעו טענות נגד כל התערבות ממשית בקביעת שכר הבכירים בהיותה מסכלת את פעולת השוק, מקטינה את כוח התחרות הישראלי מול כוחות גלובליים ומכתיבה יחס שמפלה לרעה את המוכשרים שבינינו. אלו טענות שווא.

בלי להיכנס לדיון מקצועי בדבר דרך ההסדרה הראויה של שכר הבכירים, יש לקבוע מפורשות כי היא מוצדקת מנקודת מבט קפיטליסטית. אין צורך להיות "חברתי" - אף שאין בכך כל רע - כדי לתמוך בהגבלת שכר הבכירים: צריך להיות רציונלי ומעורה במציאות.

על פי דיני החברות, הדירקטוריון והאספה הכללית של בעלי המניות אמורים לפקח על הבכירים ועל גובה תגמוליהם. ואולם חובה לחוד ומציאות לחוד: הסוד הגלוי הוא שבעלי מניות בחברות ציבוריות אדישים; הדירקטוריונים מתפקדים לעתים קרובות כחותמת גומי; ובעלי השליטה פועלים כאינטרסנטים בשיתוף פעולה עם הבכירים. כך למשל ההחלטה על הוויסות של מניות הבנקים לפני יותר מעשרים שנה לא נידונה באף ישיבת דירקטוריון בכל אחד מחמשת הבנקים שהשתתפו בשערורייה שהביאה לידי הלאמתם. ולמרות שיפורים כאלה ואחרים, כאז כן עתה: בעלי המניות והדירקטוריונים מתקשים לפקח על הבכירים.

גם תביעות משפטיות להגבלת שכר הבכירים אינן מתממשות. זכות התביעה מוענקת במקרים כאלה לבעלי המניות, האדישים מסיבות רציונליות למשעי, או לחברות עצמן, הנמנעות מלתבוע משום שהן נשלטות על ידי הנתבעים הפוטנציאליים - הבכירים. התמריץ לתבוע מדוכא גם משום התמשכות הדיונים במערכת המשפט הישראלי, עלותם הכבדה, היעדר מומחיות של בית המשפט וה"כיס העמוק" של הנתבע הפוטנציאלי. גם פיקוח באמצעות כוחות השוק הוא תקווה נכזבת: בשטחי פעילות רבים התחרות דלה או וירטואלית בלבד, ויוכיחו זאת הבנקים. אוזלת היד של הפיקוח בתוך החברה, בבתי המשפט ובשוק יוצרת כשל שוק שמצדיק התערבות של המחוקק.

מקובל להניח ששכר הבכירים צריך לשרת את מטרת-העל של החברה - הגדלת ערך המניות. לכן נטען שאם בעלי המניות מסכימים לשכר הגבוה בחברה "שלהם", אין בכך פסול. גם זו טעות: חברה עסקית איננה בבעלות בעלי המניות; היא אישיות משפטית שאין לה בעלים. בחברה מתנהל מאמץ קבוצתי ששותפים לו רבים, וכשם שאי-אפשר לקיים חברה ללא ההון שמשקיעים בעלי המניות, כך נחוץ גם העמל של העובדים, החוב שמספקים הנושים או התשתיות שבאחריות המדינה. מנקודת ראות כלכלית כל אחת מהתשומות הללו חיונית ואין בלתה. שכר בכירים מוגזם, אף אם הוא לרוחם של בעלי המניות, עלול לפגוע באינטרסים של שאר חלקיה החיוניים של החברה. הללו אינם מיוצגים בתהליך קביעת השכר או בפיקוח עליו, ולכן נדרש חוק שיגן עליהם מפני הקזה מופרזת של דמי החברה לטובת הבכירים.

החשש מפני זליגת כוח אדם בכיר החוצה אין בו ממש. זה שנים קיימים פערי שכר עצומים בין חברות אמריקניות לחברות אירופיות ואסיאתיות. במהלך מיזוג בין ענקיות הרכב דיימלר-בנץ הגרמנית וקרייזלר האמריקנית התברר כי הבכיר האמריקני הרוויח פי עשרה ממקבילו הגרמני, וכי שכרו עלה על סך התגמולים של כלל חברי הדירקטוריון הגרמני הגאה. אם האירופים והאסיאנים אינם מהגרים, יש להניח כי גם הבכירים שלנו יסתפקו ב"מועט".

פרופ' ידידיה שטרן הוא סגן נשיא לחקר ישראל כמדינה יהודית במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן בנושאים של דיני תאגידים, רכישת חברות, מימון חברות, משטר ומבנה בחברות, דת ומדינה, משפט והלכה ומשפט ציבור.