הגידו שלום ל"הַלַא טי.וי."
אם לא תהיינה הפתעות ודחיות של הרגע האחרון, בראשית שנת 2012 אמור להצטרף ערוץ טלוויזיה חדש לרשימת הערוצים הישראליים. אתגרים רבים רובצים לפתחו של הערוץ, וראוי להעלותם לדיון ציבורי עוד בזמן הישיבה אל שולחן הסרטוטים ולא כחוכמה לאחר מעשה אם הערוץ יקרוס. קראו את מאמרה של תהילה שוורץ אלטשולר.
רקע
אם לא תהיינה הפתעות ודחיות של הרגע האחרון, בראשית שנת 2012 אמור להצטרף ערוץ טלוויזיה חדש לרשימת הערוצים הישראליים. שמו "הַלַא טי.וי." (שפירושו "שלום טלוויזיה"), ונכון להיום הוא מוּכר יותר בשמו המלא "ערוץ הטלוויזיה הייעודי בשפה הערבית".
בד בבד עם התפתחות הטלוויזיה הרב-ערוצית בישראל התעורר הצורך בערוצים ייעודיים אשר יעניקו מענה לקהלים ייחודיים בישראל. בראש ובראשונה, לקהל דובר הערבית אך גם לדוברי רוסית, לשומרי דת ומסורת ועוד. שינוי הלך הרוח הגאו-פוליטי באזור לקראת סוף שנות התשעים של המאה העשרים הוביל לדחיקת המכרז להקמת הערוץ בערבית לתחתית סולם העדיפויות, אגב מתן העדפה לערוץ המוזיקה, לערוץ החדשות ולערוץ בשפה הרוסית. זאת אף שברור היה כי דוברי הערבית בישראל אינם מקבלים ביטוי הולם בערוצי הטלוויזיה הקיימים. העיכוב בהקמת הערוץ הייעודי לווה בחילופי האשמות על רקע פוליטי, ובשנת 2004 אף איים איש התקשורת לֻטְפי מַשְעוּר כי יתחבר לערוצי לוויין באירופה וישדר לכל המזרח התיכון, ללא צורך באישור ממדינת ישראל. כחמש שנים לאחר איומו של משעור, שבינתיים הלך לעולמו, מומש האיום. בשנת 2009 החל לשדר ערוץ טלוויזיה בשם "מיקס טי.וי." שאולפניו נמצאים בחיפה, אך תכניו, שאינם כפופים כלל לרגולציה הישראלית, משודרים לעולם מירדן באמצעות לווין.אם כי מעניין לשים לב שבעל התחנה חשב לקחת חלק במכרז על הערוץ הלוויני הרשמי בשפה הערבית, ראו "'מיקס טי.וי.': החשש בעולם הערבי הוא שנהיה הגשר שדרכו ישראל תעבור אליהם". כבר בעשור הקודם הוערך כי הסדרי שלום ואפשרות להצבת משדרים במדינות הגובלות במדינה יובילו לעידוד תקשורת פיראטית, אם כי באותם הימים דובר ברדיו פיראטי ולא בטלוויזיה, ראו יחיאל לימור, הרדיו הפיראטי בישראל: תמונת מצב, ירושלים: המכון לקומוניקציה ע"ש משפחת סמארט, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 53.
בקיץ 2011, אחרי שפורסם המכרז לערוץ הייעודי בפעם השלישית במהלך 16 שנים (הפעמיים הראשונות לא צלחו), נבחרה הקבוצה הזוכה במכרז - "הַלַא טי.וי.", והוענק לה הרישיון המיוחל. לאמתו של דבר הקבוצה לא נבחרה ממש, משום שהייתה מתמודדת יחידה. שבע הקבוצות שקנו את ספר המכרז - חמש קבוצות ערביות ושתי יהודיות - התאגדו לקבוצה אחת. אפילו לקבוצה השמינית שפרשה מהתחרות נמצא ייצוג בהתאגדות החדשה: ג'וזף אטרש, שעמד בראשה, הפך למנכ"ל הקבוצה המאוחדת.
שולחן משותף ובעלות צולבת בקרב בעלי המניות
מבין בעלי המניות הערבים, רק לשניים ניסיון מעשי בניהול אמצעי תקשורת. קבוצת פאנוראמא, שבראשה עומד בַּסאם גַ'אבִּר, ו"3 סקטורס", שבראשה עומד מוסא חַצַאדִיַה. כל אחד מהם מחזיק בכ-15% ממניות הערוץ החדש. ג'אבר הוא בעליהם של העיתון "פאנוראמא" ושל האתר Panet, וחצאדיה הוא בעליהם של "כּל אל-ערב" ושל אתר Alarab. זאת ועוד, אחד מהם מנהל חברת פרסום גדולה במגזר הערבי. שילוב הידיים של שני הטייקונים המגזריים מהווה מקור לדאגה כפולה. ראשית, קיים חשש מפני יצירת שולחן משותף גם בשוק הפרסום וגם בשוק העיתונות הכתובה והמקוונת בערבית. ההשפעה על התחרות בשווקים המשלימים יכולה להיות רבה, במישור הגלוי ובמישור הסמוי כאחד. מצב זה דורש בדיקה מצד רשות ההגבלים העסקיים, שראוי היה לקיימה לפני מתן הרישיון. שוו בנפשכם מצב שבו נוני מוזס חובר לנוחי דנקנר, ולשניהם מצטרפים כשותפים אדלר חומסקי ומקאן אריקסון. יחדיו הם זוכים ברישיון להפעיל ערוץ טלוויזיה ייעודי המשדר בין השאר חדשות. נשמע מופרך? זהו אותו הסיפור, רק בערבית.
שנית, אינטרסים חיצוניים עלולים להוביל לסכסוכים פנימיים בין השותפים בערוץ, ואלו בתורם עלולים להוביל לקריסתו המהירה. אין מדובר בספקולציות בלבד; מתח דומה בין שני ענקי הפרסום המגזריים - לטפי משעור המנוח ומוסא חצאדיה עצמו - תרם בשנות התשעים לקריסת תחנת הרדיו האזורית בערבית "רדיו 2000".
קהלי היעד של הערוץ: הסיפור המקומי
ערוץ הטלוויזיה בערבית יידרש להתמודד עם שפע הערוצים הלווייניים שאליהם כבר התרגל דובר הערבית בישראל לצרוך במשך למעלה מעשור. במטרה להתמודד עם אתגר החדירה לשוק הטלוויזיה של דוברי הערבית בישראל יש נכונות לשלב את הערוץ במערך השידורים הדיגיטליים החינמי "עידן +" ולא רק באמצעות רשתות הכבלים והלוויין. כן נבדקות האפשרויות לשדרו באמצעות תאגיד הלוויינות "נייל-סאט", שתפוצתו במגזר הערבי בישראל נרחבת ונעשית באמצעות צלחות פרטיות. אמנם שידורו באמצעות תאגיד זה עשוי להבטיח הצלחה בהטמעתו ובחשיפתו לכלל עולם דוברי הערבית, אך יש לזכור כי עלות החיבור ללוויין גבוהה (ונאמדת ב-400 אלף דולר), וכי קיים חשש שבעתות משברים פוליטיים יקטע התאגיד המשדר את השידור, כפי שהתרחש במצרים לאחרונה, שבה הופסקו שידורי תחנת אל-ג'זירה דרך הלוויין "נייל-סאט" בהוראה מגבוה.כך עולה מפרוטוקול ישיבת ועדת הכלכלה מיום 21.02.2011 בנושא "הפצת שידורי הערוץ הייעודי בשפה הערבית במזרח התיכון".
חשוב מזה, יש לבדל את תכניו של הערוץ החדש ולמתג אותו. הנוגעים בדבר מסכימים כי מן הבחינה התוכנית הדרך היחידה להתמודד עם האתגר הרב-ערוצי היא להתמקד בשידוריו בסיפור המקומי-אזורי. לכך מסכימים גם הגורמים היהודיים בהתאגדות החדשה. מתייחסים לערוץ הזה כאל הזדמנות מסחרית, בעיקר כיוון שהם רואים במגזר הערבי פלח שוק שאינו מנוצל מסחרית, הואיל ורוב המפרסמים אינם פונים אליו (שוק הפרסום בשפה הערבית מהווה רק 2% מעוגת הפרסום הישראלית). אולם נקודת המוצא שלהם כי בראש ובראשונה כלכלית-מסחרית. בניגוד למשל לשותף בכיר בקבוצה - חברת ההפקות "בּיסאן", שבראשה עומד ג'עפר פרח, המכהן בד בבד גם כראש ארגון "מֻסַאוַאה" לקידום זכויותיו של הציבור הערבי בישראל. עבורו אין מדובר רק ב"קופה רושמת" אלא בחזון, שאותו שטח בריאיון מקיף בעיתון "תַרַפיזיון" ובערבית: "جعفر فرح: آن الأوان أن نقدم قصتنا تلفزيونيا", תרפיזיון 494, 29.07.2011 שכותרתו: "ג'עפר פרח: הגיעה העת שנציג את סיפורנו בטלוויזיה". בריאיון הוא הציג את החלום להקים תחנה ערבית עצמאית, שתשמש הזדמנות להתגייסות כלל-מגזרית לטובת הצלחתה התרבותית והלאומית.
פרח מצר על כך שהסיפור הערבי המקומי לא זכה במקום של כבוד בתחנות הלוויין הערביות ומאמין כי היעדרות הציבור הערבי מהטלוויזיה בישראל ומתחנות הלוויין הערביות אינה טבעית. לפרח רעיון כיצד יתבצע הדבר: בניית אולפנים קטנים ברחבי הגליל, המשולש, חיפה והנגב. כמו כן הוא רואה בערוץ הזדמנות לשלב יוצרים בני המקום שנטשו את הארץ דוגמת מישל ח'ליפי, האני אבו אסעד, אילי סלימאן ואחרים בצד היוצרים המקומיים - אבתסאם מראענה, אסכנדר קובטי ועוד.
לעמדתו של פרח מצטרפים אנשי ההפקה הערבים המדברים על היכולת "לייצר סוף-סוף דבר מה משלנו" ועל הצורך להיבדל באופן מוחלט הן מרשות השידור ומשידורי הערבית בערוצים המסחריים הישראליים והן מהערוצים הפאן-ערביים.
רגולציה ישראלית על ערוץ ערבי: פוטנציאל נפיץ
הניסיון בתחום אסדרת התקשורת הערבית בישראל מלמד שלערוץ פוטנציאל נפיץ. ברור לכול שהעניין הלאומי לא ירפה. כבר בדיונים בכנסת שקדמו לבחירת הקבוצה הזוכה נשמעו קולות שהזהירו מפני ערוץ שיפגין "דעות לאומיות-ערביות", והתנהל ויכוח אם תפקיד הערוץ הוא "לעשות הסברה" או "לעשות טלוויזיה".פרוטוקול ישיבת ועדת הכלכלה מיום 21.02.2011 בנושא: "הפצת שידורי הערוץ הייעודי בשפה הערבית במזרח התיכון". ככלל, נדמה שתפיסת העולם של רגולציית התקשורת בישראל היא שאחד מתפקידיהם המרכזיים של אמצעי התקשורת בערבית הוא לעסוק בקידום שלום באזור וביצירת ראש גשר בין הממסד הישראלי לבין הציבור הערבי.ראו חוק הרשות השנייה, התש"ן-1990, פרק ב, סעיף 5 ב (5); חוק רשות השידור, התשכ"ה-1965, פרק ראשון, סעיף3 (5).
לבסוף יש לזכור כי מדובר בערוץ מסחרי הממומן בידי המפרסמים בו. עיקר ההצדקה להמשך קיומו תהיה יכולתו למשוך מסה קריטית של מפרסמים. ואכן, העוסקים במלאכת ההקמה מהצד היהודי מזכירים את הצורך למצוא את שביל הזהב שיאזן בין ההכרח להיות רלוונטיים עבור החברה הערבית לבין ההכרח להביא מפרסמים יהודים."רגע של ערבית", גלובס, 20.09.2011. ממש כפי שהדבר קורה לגבי שאר אמצעי התקשורת ממומני הפרסומת, היבט זה עלול לשמש כלי להפעלת לחצים לכיוון צנזורה עצמית והשקת תכנים.
האתגרים
אתגרים רבים רובצים לפתחו של הערוץ, וראוי להעלותם לדיון ציבורי עוד בזמן הישיבה אל שולחן הסרטוטים ולא כחוכמה לאחר מעשה אם הערוץ יקרוס ("ערוץ 10" כבר הזכרנו?). האם הערוץ מסוגל לשאת את עצמו מן הבחינה הכלכלית בעידן של אי-ודאות גדולה ביחס לכלל שוק הטלוויזיה? מהן הדרישות הרגולטוריות הראליות שאפשר לצפות כי יוכל לשאת על גבו? האם טייקוני הפרסום והתקשורת של החברה הערבית בישראל יוכלו לשכון זה בצד זה בשלום? האם השותפות ביניהם לא תפגע בשווקים משלימים? האם החיבור בין גורמים יהודיים, המעוניינים ברווחים כלכליים, לבין גורמים ערביים, השואפים להציג חזון ערבי מקומי, יחזיק מעמד? ממחקר שאנו עורכים בימים אלה בנושא הרדיו האזורי בערבית אנו למדים על קיומה של צנזורה עקיפה על תכנים ערביים לאומיים, שהם כנראה מעבר לכושר הסיבולת של חלק ממקבלי ההחלטות.
על אלה אפשר להוסיף גם את השאלה בה"א הידיעה: האם בעידן של חוקי נאמנות מסוגל הרגולטור הישראלי להתמודד עם תחנה שלא תשדר את חידון התנ"ך ביום העצמאות אלא דווקא את העצרת לציון יום הנַכְּבַּה, שתיערך באותו היום ובאותה השעה?
מכל מקום שאלות אלה דורשות מענה מיידי; בהיעדר מענה תהיה היד המבקשת כיום לגזור את הקופון על הקמת הערוץ, זו שתעניק לו בעתיד את חסדיה כשייפול על ברכיו להתחנן על גורלו. הקשר בין הפוליטיקאים לבין הקלות לערוצי טלוויזיה נשמע רע בעברית ובערבית כאחד.
שלומי דסקל הוא חוקר במכון