החיים תחת שתי שמשות

מאמר ראשון בסדרת מאמרים של המכון ב – Jewish Week, שמטרתה להציע לקוראים דיון מתמשך בטור דו-שבועי, בסוגיות שעל הפרק, בארצות הברית ובישראל, שמבטאות את היחסים המשלימים והמתוחים בין היהדות לבין שיח זכויות האדם.

בתרבות הליבראלית, מגילת זכויות האדם היא הטקסט הקרוב ביותר לכתבי קודש. יש המדברים, בהשאלה, על "דת זכויות האדם" כמבטאת את עיקרי הזהות של האדם המערבי בן התקופה.

מה יחסה של היהדות לעניין זה? תלוי את מי שואלים.

רבים יאמרו שהיהודים המציאו את הרעיון. לתמיכה בעמדתם יביאו פסוקים מהתורה ("ואהבת את הגר"), מהתנ"ך (הרגישות החברתית של עמוס), אמירות של חז"ל ("חביב אדם שנברא בצלם"), התנהגות של יהודים בעבר הרחוק (חופש הביטוי והפלורליזם המאפיין את התלמוד כולו) והקרוב (במלחמה באפרטהייד בדרום אפריקה). הם גם ינופפו בגאווה מוצדקת בעובדה שמחבר מגילת זכויות האדם הבינלאומית, רנה קאסן, היה יהודי אשר ייחס את מעורבותו בתחום, ליהדותו.

אחרים יאמרו ששיח זכויות האדם הוא היפוכה של יהדות. שיח הזכויות מעמיד במרכז את האדם הבודד ואת זכויותיו כלפי כל העולם כולו ואילו היהדות מבחינה בין בני אדם על בסיס השתייכותם הקבוצתית. היא גם מתמקדת בחובותיו של האדם (מצוות – בין אדם למקום ובין אדם לחברו) ולא בזכויותיו. כראיה יביאו פסוקים מהתורה (השמדת עיר שעובדת אלילים), מהתנ"ך (המצווה לבצע ג'נוסייד בשבעת העמים שהתגוררו בארץ כנען, בספר יהושע), אמירות של חז"ל (כל המציל נפש אחת מישראל" –דווקא יהודי – "כאילו הציל עולם מלא"), התנהגות של יהודים בעבר הרחוק (מוות קולקטיבי על קידוש השם בימי הביניים) והקרוב (מצע הבחירות של הרב מאיר כהנא, שהיה גזען, בוסס על מקורות יהודיים) ועוד.

לוויכוח באשר ליחסה של היהדות לזכויות האדם יש השלכות עצומות על ההווה ועל העתיד היהודי בעולם כולו וגם במדינת ישראל. בארצות הברית, הקולות המדגישים את הפער בין היהדות לבין שיח זכויות האדם גורמים לדור היהודי הצעיר להרגיש מנוכר ליהדותו. היא עלולה להיתפס לא רק כבלתי רלבנטית לחייהם, אלא גם כבלתי רצויה מצד תכניה המהותיים. מי שמזהה את היהדות עם גזענות או עם הפלייה לרעה של נשים - לא ירצה להיות יהודי.

בישראל הבעיה אף מתחדדת: זהו המקום היחיד בעולם בו היהדות מחזיקה בשליטה בטריטוריה ולכן קובעת כיצד תראה הספירה הציבורית. רק בישראל החוק, הצבא, הבטוח הלאומי, מערכת הבריאות וכל החיים הציבוריים יכולים לבטא העדפות של יהודים. לפיכך מי שמדגיש את הפער בין יהדות וזכויות אדם עלול ליצור מתח הרסני בין שני המאפיינים החוקתיים של מדינת ישראל: מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. לשיטתו, על הישראלים לבחור בין יהדות לבין דמוקרטיה.

חשיבות הסוגיה נוגעת לחייו של כל יהודי באשר הוא וגם לחייה של היהדות כדת, כתרבות, כלאום. היא מכרעת באשר לעתידה של מדינת ישראל.

היהדות בישראל ובתפוצות מתקיימת תחת אורן הבוהק של שתי שמשות בוהקות: הציביליזציה היהודית-מסורתית והציביליזציה המערבית-ליברלית. שתיהן תלויות בשמיים שמעלינו ושתיהן מנחות אותנו ומעשירות את חיינו. כאשר אנו נאלצים לבחור בין המחויבות שלנו ליהדות לבין הבחירה שלנו בזכויות האדם אנו מרגישים כילד הנאלץ לבחור בין אבא ואמא, שניהם אהובים. אמת, כל אחד מההורים בתא המשפחתי הוא בעל יישות נבדלת, עם  תכונות והעדפות שונות, ואסור לטשטש עובדה זו. אבל תפקוד המשפחה כולה תלוי במידת שיתוף הפעולה, הדיאלוג הפתוח והיחס הרגשי בין שני ההורים.

זהו הרקע ליוזמה של ה – Jewish Week ושל המכון הישראלי לדמוקרטיה, בירושלים, להציע לקוראים דיון מתמשך, בטור דו-שבועי, שיוקדש לנושא זה. הטור יעסוק בסוגיות שעל הפרק, בארצות הברית ובישראל, שמבטאות את היחסים המשלימים והמתוחים בין היהדות לבין שיח זכויות האדם.

הכותבים הם קבוצה של ישראליים – פרופסורים, רבנים וחוקרי יהדות ותרבות. צעירים ומבוגרים, בעלי השקפות עולם מגוונות – העובדים בפרויקט "זכויות אדם ויהדות", המתקיים בתמיכתה הנדיבה של קרן רודרמן וקרן אנונימית נוספת, במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. בראש הפרוייקט עומדים הפרופסורים למשפטים – חנוך דגן, שחר ליפשיץ וידידיה שטרן, שיהיה העורך הראשי של טור קבוע זה.