הישראלים האחרונים?
'רנסנס היהדות' הבולט כיום בחברה הישראלית הוא בעל חשיבות כשהוא מנסה לרומם את הזהות הישראלית מבחינה תרבותית ורוחנית, אבל הוא מסוכן כשהוא מנסה להחליף אותה - מתוך געגוע סמוי לגלות. הרהורים בעקבות פטירתו של הסופר יורם קניוק ופרישתו של העיתונאי דורון רוזנבלום.
שני כותבים גדולים נפרדו מאיתנו לאחרונה: הסופר יורם קניוק נפרד פרידה סופית, לעולם שכולו טוב. ייבדל לחיים ארוכים, עמיתו העיתונאי דורון רוזנבלום, נפרד רק פרידה פואטית, מכתיבה עיתונאית בת 43 שנה, ואולי – כפי שמקווים רבים ממעריציו המטקבקים לו – עוד ימשיך לכתוב במסגרות אחרות.
חוץ מעצם העיסוק, והתזמון המקרי של 'הפרישה' המשותפת, יש לשניים האלה מכנה משותף נוסף: שניהם היו מטובי המייצגים בכתיבתם את 'הישראליות'; אותה ישות חמקמקה, קשה להגדרה, אבל מוחשית מאוד - הן למי שנולד בה והן למי שהצטרף אליה וביקש בכל מאודו להיטמע בה: מדן בן-אמוץ עד אחרון העולים מברה"מ או מאתיופיה. זו זהות שבמקום להגדיר אותה, הנטייה הרווחת היא לאפיין אותה בקודים, כאלה שיהפכו בעצמם למסנני זהות: כל 'ישראלי' יתחבר אליהם מיידית, ומי שלא – יעיד על עצמו מיניה וביה שאינו 'מחובר'. פעם היו אלה הקודים משירו של אריק אינשטיין (עוד מיתוס ישראלי): אלתרמן, תמר, ירון זהבי – והיום צריך להמציא רשימה חדשה, שהתרחבה באופייה האנושי: שלמה ארצי, אהוד בנאי, ערוץ 2, נסיעות לאומן.
לא במקרה נטה יאיר לפיד, בגלגולו הקודם, לשאול מה ישראלי בעיניך, ולא מהי ישראליות בעיניך. כי הישראליות היא לכאורה לא תפישת עולם, לא עוד אידיאולוגיה, אלא חיבור לחיים הממשיים: לחיים של המקום הזה, של החברה הזו, וממילא סמליה משתנים בהתאם להשתנות דיוקנה של החברה.
אבל קניוק ורוזנבלום ביטאו בכתיבתם רובד אחר של הישראליות; הרובד שבו הישראליות היא אכן תפישת עולם, ולא רק חיבור להוויית חיינו. הרובד שבו הישראליות היא לא רק סך כל מה שהישראלים עושים – כשם ש'היהדות' היא לא רק סך כל מה שהיהודים עושים - אלא בעיקר מה שהדורות המייסדים של הישראליות חלמו שנהיה. חלום שאת תמציתו ניתן לבטא בצירוף של שתי שורות משני שירים מכוננים: 'להיות עם חופשי בארצנו' ו'שחקי כי באדם אאמין': גאולת העם וגאולת האדם, בו-זמנית. לא פחות מזה. כשמשמעות הצירוף היא שגם חזון גאולת העם לא נבע ממחשבות עליונות יהודית על שאר בני האדם, אלא אדרבה, מתוך רצון להיות ככל האדם. ומי שזוכר רק את חזון גאולת העם ומשכיח את החזון האנושי מבזה את חזונם לא פחות ממי שבוחר באפשרות השנייה.
את מהותו של החלום הזה קל יותר להבין בעיקר כשזוכרים כנגד מה יצא: כנגד הניוול הלאומי והאנושי של הגלות הממאירה - במיוחד בתנאים של מזרח אירופה אבל באופן מהותי, לא רק בה. ניוול של עם שגורלו אינו בידיו; שהוא נתון למשיסה בכל רגע נתון בידי כל פורע פוטנציאלי. אבל גם ניוול אנושי פנימי של יהדות שהסתאבה, שהפכה את עצם שימור הזהות ליעד עליון, יעד שחרדת ההשכלה והמודרנה עוד העצימה את משמעותו הקטלנית והפכה אותה לתרבות מפוחדת ומסתגרת, שמקדשת מבנים חברתיים שמרניים (שליטה של רבנים וגבירים), או פסיקות הפוגעות בנשים ולעתים קרובות גם בגברים, הכל בשם ערך שימור הזהות.
מול אלה, הציבה הציונות, ובתה הישראליות, את יעד השחרור, הלאומי והאנושי: שחרור העם היהודי מכבלי הגלות, ושחרור האדם היהודי מכבלי המימסד הרבני שהסתאב. בכך גם הצילה את העם היהודי, לא פחות, בשני מובנים שונים: במישור המדיני, היא העניקה לשרידיו בית לאומי, ובמישור התרבותי העניקה לאלה מהם שמאסו בזהות הדתית אופציה של זהות לאומית ארוכת טווח, ללא סכנת התבוללות משמעותית, אופציה שמשמעותה ניכרת במיוחד בהיעדרה אצל יהודים חילונים בגולה.
כדרכן של מהפכות, היו לה גם מחירים קשים. היא בעטה בתכני היהדות המסורתית בעיטה גורפת מדי; בעיטה שכללה לא רק התנערות מאורח-חיים הלכתי אלא התנערות ממערכת שלמה של ידע, חוכמה, מנהגים, מסורת, תרבות, עומק רוחני. הנסיון שלה לברוא את העם מחדש היה בעייתי מלכתחילה, והשאיר המוני יהודים ללא עומק היסטורי וללא תוכן רוחני מספקים. עם לא באמת יכול להתנתק באופן גורף מעברו ותרבותו ההיסטורית, רק מפני שיש בהם גם צדדים קשים. קודם כל, משום שיש בהם גם צדדים נפלאים, ושנית, משום שבכל מקרה הם חלק בלתי נפרד מזהותו; לא רק במובן הלאומי הרחב, אלא גם במובן האישי והמשפחתי של כל פרט בתוכו.
וכך, אחרי כמה עשרות שנים בלבד, כשעוד חיים בקרבנו אנשים שנולדו במסורתיות הגלותית והתערו בצבריות הישראלית, שוב עוברת ההיסטוריה היהודית-ישראלית פאזה חדשה: רנסנס היהדות. ישראלים רבים חוזרים לבתי המדרש, אל הטקסטים התלמודיים, אל המנהגים והמסורות שנשכחו, אפילו אל התפילות.
לכאורה, קל לתאר את התהליך ההיסטורי במונחי המטוטלת ההגליאנית: תזה (מסורתיות גלותית) – אנטי תזה (חילוניות צברית) – סינתזה (שילוב הזהויות). הלוואי. אילו כך היה, הרשימה הזו לא היתה נכתבת. יש, כמובן, אגפים חשובים של 'רנסנס היהדות' שאכן מתנהלים כסינתזה ברוכה: מרכיבים את העומק הרוחני והתרבותי של אוצרות היהדות על גבי הרגליים הבריאות של הישראליות – של שחרור האדם והעם מכבליו, חופש הכולל כעת גם את יכולת הבחירה באוצרות היהדות שנמנעו מבני הדורות הקודמים.
אבל, למרבה הצער, ביותר מדי מקרים רנסנס היהדות מבטא לא חיבור מחודש עם הישראליות, אלא ריאקציה נגדה; בוז לישראליות, ותחושה בסיסית של געגוע לרוחניות האינסופית המדומיינת של עולם העיירה, 'עולם שכולו שבת'. אצל רבים מ'החוזרים ליהדות' מתבטא הרנסנס אפילו בחזרה מכוונת לסמלי הגלותיות עצמה: לבוש בסגנון חסידי השטעטל, כולל פיאות לילדים הקטנים, באופן שאי-אפשר לפרשו אלא כהתרסה בוטה כנגד 'הישראליות' וחזותה הכמו-מערבית. ואם לא די בכך, הישראליות שקידשה את 'לקיחת הגורל בידיים' הולכת ונהדפת מול תרבות של סגידה לרבנים, בין אם באמצעות שו"תים של שאלות אינסטנט, גורליות ואינפנטיליות גם יחד, לרבנים חיים, או, להבדיל, באמצעות פולחנות קברים של רבנים מתים.
צריך להודות: יש גם בסיס מובן לבוז הזה, שכן הישראליות מודל 2013 בגדה גם במקורותיה שלה. היא עצמה כבר התרחקה מאוד כמובן מרוח דגניה וכינרת. מילא דגניה וכינרת; אלה תמיד ביטאו רק קבוצת עילית קטנה. לא מדובר בנוסטלגיה למקום גאוגרפי מסוים, או לאופי דוגמטי של חיי קהילה מסוג מסוים, אלא בגעגוע למהות הישראלית. לב הבגידה של הישראליות הוא בערכיה המקוריים, אלה שאמורים היו לעמוד מעבר לזמן ולמקום. האם גאולת האדם עוד עומדת בליבה של חברה שהחליפה שעבוד לאומי לרודן כלשהו בגולה, בשעבוד כלכלי-חברתי לעשרים משפחות של אילי הון? חברה שהתיימרה לרומם את ערך האדם, ועכשיו עורכת עליו ניסויים במעבדה אנושית הזוכה ל-40% רייטינג?
אכן, צרות אחרונות משכיחות את הראשונות. מתוך הכעס העמוק והמוצדק על בגידתה של הישראליות בעצמה, הפיכתה ל'עולם שכולו חול' במובן המנוון והדקדנטי ביותר של החולין – יש רבים המבקשים ריאקציה בדמות העולם הרוחני המדומיין ש'כולו שבת'. לא במקרה, בין 'השבים ליהדות' בולטים רבים מעולם הרוק הישראלי, וחיי הבמה בכלל. אלה, כך נראה, שאבו מנות כל-כך גדושות של חיי החולין, עד שהחיבור לעולם הקודש הוא עבורם לא רק עניין תרבותי, אלא הצלת חיים במובן הבסיסי ביותר.
ובכל זאת, עם כל ההבנה לכעס על בגידתה של הישראליות בעצמה, החזרה ל'רוחניות המדומיינת' של השטעטל לא יכולה להיות הפתרון. קודם כל, במובן הקיומי הכי בסיסי: חברה לא יכולה להתקיים רק על בסיס רוחניות שבתית. היא זקוקה לא פחות לששת ימי המעשה. כשם שהניתוק המטאפורי מהשבת ומה שהיא מסמלת היה פסול ומסוכן, כך מסוכן לא פחות הניתוק המטאפורי (ולעתים קרובות גם המעשי) מששת ימי המעשה. חברה בריאה היא חברה שהשבת שלה מחוברת עמוקות לששת ימי המעשה: 'ימי החול' שלה ניזונים מהעומק התרבותי והרוחני של 'השבת', כשם ש'השבת' שלה עוסקת לא בשאלות רוחניות מופשטות, אלא בשאלות העומק של 'ימי החול'.
מעבר לכך, גם בשיא הכעס על דמותה של החברה הישראלית הנוכחית אסור לשכוח שהיהדות הגלותית, עליה מתרפקים כעת חלק ממבקשי 'הרנסנס', היתה חולה לא פחות. לא במקרה נטשו אותה המוני יהודים בזעם שלא נפל בעוצמתו מזה של מבקרי הישראליות העכשווית. מי שמבקש להחזיר אותנו לתרבות השטעטל אינו מביא בשורה טובה יותר מזו של הדקדנס המערבי הפוסט-מודרני.
ממילא, לא לחזרה ריאקציונרית אל 'רוח העיירה' אנחנו זקוקים, אלא למאבק על שימורה של הרוח הישראלית המקורית. מאבק שעיקרו 'כבוד האדם' באשר הוא: כבוד האדם האוטונומי, המקבל בעצמו את הכרעותיו (הוא מתייעץ עם מי שנראה חכם בעיניו, אבל אינו מקבל הוראות מגורו כלשהו, דתי או חילוני); כבוד האדם העובד, שנשמרות לו זכויות יסוד גם אצל מעביד כל-יכול; כבוד האדם היהודי, שחייו וכבודו לא יהיו עוד למרמס - והוא גם לא ירמוס את חייהם וכבודם של אחרים; כבוד האדם היהודי גם במובן התרבותי – שזהותו ותרבותו הייחודית יוכלו לקבל מקום גם במסגרת לאומית וברשות הרבים שלה, ולא רק במסגרת המשפחה והקהילה כמו בגולה.
על הבסיס הזה אכן ראוי ליצור סינתזה מבורכת עם המיטב שבאוצרות התרבות והמסורת היהודית; עם אותם אוצרות המשקפים את כבוד האדם, ואף מעניקים לו מה שההומניזם החילוני, אפילו במיטבו, לא יכול להעניק: תחושה דתית של קדושה, של התעלות הנפש לגבהים של מה שמעבר לזמן ולמקום. אבל כל זה יוכל להתממש רק אם היהדות תבקש לרומם את הישראליות, לא להחליף אותה. דרך ארץ קדמה לתורה, כבר אמרו חכמים, ובתרגום לימינו: המיטב שבערכיה האנושיים של הישראליות המקורית, זו שבשמה דיברו קניוק ורוזנבלום, צריך להיות הבסיס עליו יורכב המיטב שבערכיה הרוחניים והדתיים של היהדות.
המאמר פורסם ב "מעריב" בתאריך 21.6.2013