העיר האסורה - הדרך לירושלים
הכניסה לירושלים באמצעות רכב פרטי או בתחבורה ציבורית הפכה בשנים האחרונות למשימה כמעט בלתי אפשרית. תוצאתה היא שבירת ישראל נעשתה עיר מבודדת. תמר הרמן תוהה אם ייתכן שברקע הקושי הזה עומדת כוונת מכוון: האם יכול להיות שמקבלי ההחלטות אינם מתאמצים, בכוונה, להקל את הגישה של הציבור הרחב אל מעוזי השלטון?
ירושלים בירת ישראל רחוקה אמנם מתל אביב כ-60 ק"מ בלבד, אבל כפי שיודע היטב כל מי שצריך להגיע תדיר מן השפלה להר, זמן הנסיעה אליה הוא בחזקת לא ידוע תמידי - בין חמישים דקות בימים שבהם שפר הגורל והשמש מחייכת ובין שעתיים ואף יותר בימים או בשעות שבהם: הגיעו אורחים נכבדים מחו"ל דרך נמל התעופה בן גוריון או שהם דווקא בדרכם בחזרה לארצם, נכבדי הקרת עולים ללשכותיהם בעיר הקודש או יורדים למשרדיהם בבירת השפלה, מתקיים פסטיבל מוזיקה באבו גוש, הציבור החליט לצאת לחזות בפריחה באזור עמק איילון או בשלג הטרי בהרים לפני שיתמוסס, או שאירעה חס וחלילה תאונת דרכים ואפילו רק נשק פגוש לפגוש. אפילו ארגז יחיד שנשמט ממשאית, וכל שכן מחסום ביטחוני, יכולים לשבש לחלוטין ולשעות ארוכות את זרימת התנועה בכביש 1 הצר מנשוא. כביש 443, למי שעמדותיהם הפוליטיות מאפשרות להשתמש בו, גם הוא גחמני, וממד האי-ודאות בתכנון נסיעה בו אינו פחות במידה ניכרת. בקיצור - נסיעה לירושלים או ממנה, מרחק שבמונחים אמריקניים ואפילו אירופיים הוא סביר כדי להגיע לסופרמרקט הקרוב או לקפה אחר הצהריים ספונטני אצל חברים, אינה "קפיצה" אלא מסע אל הלא נודע שסופו מי ישורנו.
אכן שתי דרכי גישה בלבד לה לבירת ישראל, ואף לא אחת מהן דרך המלך. המענה השלטוני השגרתי על השאלה מדוע זה המצב כבר שנים רבות ייתלה מן הסתם בתוואי השטח ובמחסור כיס לאומי. ואולם קריאה חלופית של מתבונן מהצד (או מי שתקוע בפקק) מציעה כי בתשתית העניין עומדת למעשה הנחה מובלעת של מקבלי ההחלטות שאין סיבה ממשית לעשות מאמצים כבירים, הנדסיים וכלכליים, כדי להקל את הגישה של הציבור הרחב אל מעוזי השלטון ואל לב התודעה הלאומית ומהם.
לאמתו של דבר, אין מדובר בחריג שאין לו אח ורע בעולם. למשל, לעיר הבירה של פרובינציית בריטיש קולומביה שבקנדה נבחרה במודע העיר ויקטוריה, הנמצאת בפאתי הטריטוריה - בקצה הדרומי המרוחק של ונקובר איילנד - בין השאר מתוך מחשבה כי אין השלטון צריך לשבת בלב הארץ ומוטב לו שיעשה את עבודתו היטב רחוק מאור הזרקורים. ברזיליה, בירתה החדשה והמתוכננת של ברזיל מאז 1960, שהחליפה את ריו דה-ז'נרו המעטירה, גם היא מצויה באי-שם הגאוגרפי.
ואולם הייתכן כי ירושלים, העיר "הנצחית והבלתי מחולקת", "סלע קיומנו" וכיוצא באלה שבחים משבחים שונים המועטרים עליה ברגעי חסד, מבודדת במתכוון משאר חלקי הארץ? האם מדובר ביצירת עובדות בשטח שנועדו במשים או שלא במשים לשמור את הציבור הישראלי הרחק ממנה פשוט מפני שהנסיעה בדרך אליה וממנה היא לא פעם משימה בלתי אפשרית? לכאורה התשובה כמובן שלילית. ואולם ייתכן שיש בכך יותר מקורט של אמת נוכח ההרגשה הרווחת בציבור בישראל, שעליה מורים מחקרים וסקרי דעת קהל רבים, כי חוץ מבעת מערכות הבחירות השלטון ונושאי המשרות אינם כורים אוזן לרחשי הלב של האזרחים, אינם דואגים באמת ובתמים לטובתם ולאיכות חייהם ובעצם "לא רואים אותם ממטר". אם כך הדבר - הרחקה דה-פקטו של ירושלים מן הקולות ומן האנשים באמצעות צמצום השמישות של הדרכים אליה היא אסטרטגיה בהחלט לא בלתי סבירה.
פרופ' תמר הרמן היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ודיקן הלימודים של האוניברסיטה הפתוחה.
המאמר פורסם לראשונה ב'ידיעות אחרונות' בתאריך 9.8.2011