העלבת הדמוקרטיה

האם דברי ביקורת, קשים ככל שיהיו, המתפרסמים במאמר פובליציסטי, יכולים לשמש בסיס לאישום פלילי? חופש הביטוי במדינה דמוקרטית נמדד דווקא באותם מאמרים מקוממים, מופרכים ומטרידים – ולא במאמרים משבחים ונעימים.

בבית המשפט המחוזי בירושלים יתנהל היום דיון מרתק, וקריטי לחופש הביטוי בישראל. מדובר בערעור על ההרשעה של אליצור סגל בעבירה של "העלבת עובד ציבור" על מאמר פובליציסטי שכתב בשנת 2004 באתר האינטרנט "מנהיגות יהודית" על אודות הרב הצבאי הראשי באותו הזמן. יש לציין, שדברי הביקורת של סגל קשים וראויים לכל גינוי – השאלה היא, אם דברי ביקורת, קשים ככל שיהיו, המתפרסמים במאמר פובליציסטי, יכולים לשמש בסיס לאישום פלילי.

עצם קיום העבירה "העלבת עובד ציבור" הוא שנוי במחלוקת במדינה דמוקרטית, המעלה על נס את חופש הביטוי ובמיוחד את הביקורת על המשטר ופקידיו. אך גם בהנחה, שיש מקום להגדיר עבירה פלילית כך שתספק הגנה מיוחדת לעובד ציבור - בשל הפגיעה האפשרית בתפקוד של המינהל הציבורי - הרחבת העבירה כך שתחול גם על מאמר ביקורת, אינה ראויה.

פסק הדין בבית המשפט השלום מבקש להתבסס על "הלכת אונגרפלד", שבה הורשע בהעלבת עובד ציבור לפני חמש שנים אדם שהציב שלטים מול תחנת משטרה, ובהם נכתב על שוטר שעבד בתחנה, כי הוא מושחת. בית המשפט העליון השאיר את ההרשעה על כנה, ובדעת רוב גם הכריע, כי למציב השלטים לא יעמדו ההגנות המקובלות לעניין לשון הרע וכי גם אם יוכיח שדבריו הם אמת, ההרשעה לא תבוטל.

על הלכה זו נמתחה ביקורת רבה בשל הפגיעה בחופש הביטוי המגולמת בה. ואולם דומה, שגם שופטי הרוב בבית המשפט העליון לא העלו בדעתם את ההרחבה הנוכחית ל"הלכת אונגרפלד". כך גם טענה האגודה לזכויות האזרח בבקשתה להצטרף לדיון כ"ידיד בית משפט". יוסי אונגרפלד החזיק מול תחנת משטרה כרזה שהופנתה כלפי עובד ציבור. סגל כתב מאמר ביקורת פובליציסטי, שהגיע לידיעת עובד הציבור הנעלב לכאורה זמן רב אחרי שפורסם, רק בעקבות תלונה של הפרקליטות וחקירת המשטרה (מה שמעלה את השאלה המהותית, אם היסוד העובדתי בעבירה התקיים בכלל).

כמו כן, במקרה של אונגרפלד כוון העלבון אל עובד ציבור זוטר, שוטר, ולא אל אדם הנושא בתפקיד בכיר דוגמת הרב הצבאי הראשי. אין ספק, שהחוק הזה אינו אמור להגן על נבחרי ציבור, ומקובלת ההנחה, כי כשמדובר בעובדי ציבור בכירים ביותר - למשל, היועץ המשפטי לממשלה, או פרקליט המדינה - יכולתם לספוג עלבונות אמורה להיות גדולה יותר. כך ציינו כמה שופטים בפסק דין אונגרפלד. ההרשעה של סגל מרחיבה את השימוש בעבירה, שהגדרתה בעייתית מלכתחילה: "הלכת אונגרפלד", המונעת מ"המעליב" להתגונן בטענה שדבריו אמת, החלת העבירה גם כשהנעלב הוא עובד ציבור בכיר ביותר, והחלת העבירה על מאמר פובליציסטי.

האפקט המצטבר יוצר פגיעה קשה בחופש הביטוי בישראל, ובמיוחד במובנו המובהק: חופש הביטוי הפוליטי. השארת ההרשעה על כנה עלולה ליצור אפקט מצנן חריף - כל כותב מאמר ביקורת על תפקוד של איש ציבור בכיר יחשוב פעמיים, שמא דבריו בוטים מדי או מעליבים, או שהמאמר אינו "הדרך הראויה" להשמעת הביקורת. דומה, כי מצב כזה יוצר למעשה מסלול עוקף לתביעות לשון הרע, שישמש עובדי ציבור.

דומה, כי אין קולעת יותר מאמרתו של וולטר: "אינני מסכים עם מלה מדבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך לומר אותם". מאמרים מסוג זה שכתב סגל מתאימים בדיוק לנקודה זו. חופש הביטוי במדינה דמוקרטית נמדד דווקא באותם מאמרים מקוממים, מופרכים ומטרידים – ולא במאמרים משבחים ונעימים.

המאמר פורסם באתר "הארץ" בתאריך 23.5.2013