העלבת עובד ציבור - הערות על פסק דין אונגרפלד

תקציר 

המשפט הישראלי כולל כמה עברות פליליות ובהן איסורים על ביטויים שליליים ובפרט ביקורתיים נגד נושאי משרות ברשויות המדינה. אחד האיסורים הוא על העלבת עובדי ציבור. מאמר זה מצביע על הבעיות הטמונות באיסור זה כרקע לדיון בפסק דין חדש של בית המשפט העוסק בפרשנות האיסור.

לטענתי, אין הצדקה לאיסורים פליליים על ביטויים ביקורתיים נגד נושאי משרות ציבוריות, בעיקר לא לאיסורים הרחבים מסוג זה הקיימים במשפט הישראלי (ירושה מהמשפט המנדטורי), ולכן ראוי לבטלם. התגובה הראויה לביקורת על נושאי משרות ציבוריות היא תגובה עניינית ולא איום באמצעות המשפט הפלילי.

כל עוד איסורים אלו עומדים על מכונם יש לפרש אותם לאור שיקולים נורמטיביים במטרה לצמצם את היקפם. על פרשנות זו לשקף בפרט שתי אמות מידה לבחינת העברה: אמת – אין להחיל את האיסור על ביטויים שלפי המידע שיש למתבטא יש סיכוי לא זניח שהם נכונים; סכנה – על האיסורים לחול רק על ביטויים אשר יוצרים סכנה בהסתברות גבוהה של פגיעה (בלתי מוצדקת) חמורה באמון שהציבור רוחש לנושא המשרה הרלוונטי ועקב כך בתפקודו התקין.

פרשנות השופטים בפסק הדין האחרון התחשבה באמת המידה של חומרת הסכנה אך לא בנכונות הביטויים, כלומר החילה את האיסור גם על ביטויים שייתכן כי הם אמתיים. לטענתי, עמדה זו אינה ראויה.

מבוא

המשפט הישראלי כולל כמה עברות פליליות האוסרות על ביטויים שליליים ובפרט ביקורתיים נגד נושאי משרות ברשויות המדינה. בהקשר זה ראוי לציין שני איסורים כלליים ואחד מיוחד (הנוגע רק לשופטים):

• עברת ההמרדה, האוסרת, בין השאר, על פרסום של ביטויים העלולים 'להביא לידי שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין'.חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), סעיף 136(1).
• העברה של העלבת עובד ציבור, האוסרת על העלבה של עובד ציבור 'בתנועות, במילים או במעשים' בעת מילוי תפקידו או בנוגע למילוי תפקידו.שם, סעיף 288.
• העברה המיוחדת של זילות בית המשפט האוסרת על ביטויים שנעשים במטרה לפגוע במעמדם של שופטים.שם, סעיף 255.

היקפם של כל האיסורים הללו, לפי המובן הפשוט של נוסחם, אינו מתקבל על הדעת (כפי שאסביר מיד). למרות זאת, בתי המשפט לא פירשו עד כה את האיסורים הללו באופן שיטתי. בעיה זו חמורה פחות מבחינה מעשית בעניין האיסורים על המרדה וזילות בית המשפט, שכן איסורים אלו נאכפים לעתים נדירות באופן יחסי. לעומת זאת, האיסור על העלבת עובד ציבור נאכף לעתים תכופות יותר, ולכן הבעיה האמורה חמורה יותר בעניינו. בעת האחרונה דנו שופטי בית המשפט העליון באופן מקיף בפרשנות האיסור.רע"פ 2660/05, אונגרפלד נ' מדינת ישראל (2008) (להלן: עניין אונגרפלד). את פסק הדין העיקרי כתבה השופטת פרוקצ'יה והצטרפו אליו בהסכמה השופטת ארבל (הוסיפה הערות אחדות) והשופט ג'ובראן (הסכים גם להערות). פסק הדין מעלה הן סוגיות כלליות בעניין פרשנות משפטית, ובפרט היחס בין פרשנות המבוססת על שיקולים נורמטיביים הנוגעים להיקף הראוי של איסורים פליליים ובין פרשנות לשונית המבוססת על המובן הפשוט של נוסח האיסור, הן סוגיות הקשורות לתוכן ובהתאם לכך היקף האיסור על העלבת עובד ציבור. רשימה זו כוללת הערות מספר על פסק הדין, בשני המישורים האמורים.

רקע

לפני שנפנה לפסק הדין, חשוב להבהיר את הקושי הכללי העולה בעניין איסורים על ביטויים שליליים נגד נושאי משרות ציבוריות.לפירוט ראו ראם שגב, חופש הביטוי נגד רשויות המדינה: הצעה לביטול האיסורים על ביטויים הפוגעים במעמדם של שופטים ועובדי ציבור (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2001). איסורים כאלה פוגעים בגרעין הקשה של חופש הביטוי. ככלל, לביטויים העוסקים בתפקודם של נושאי משרות ציבוריות, הן דיווח על פעילותם הן הערכה של פעילות זו, יש חשיבות רבה, בעיקר בהיותם אמצעי פיקוח על הכוח הרב המופקד בידיהם של נושאי המשרות. בתמצית, הטיעון בעד הטלת הגבלות על ביטויים כאלה הוא זה:

• ביטויים כאלה עלולים לפגוע באמון הציבור בנושאי המשרות הרלוונטיים במסגרת רשויות המדינה.
• אמון בנושאי משרות ציבוריות עשוי לתרום לתפקוד יעיל יותר של רשויות המדינה.
• תפקוד יעיל יותר של רשויות המדינה צפוי לתרום לקידום הרווחה של אנשים, בעיקר אזרחי המדינה ותושביה. 

טיעון זה, במיוחד ככל שהוא משמש בסיס לאיסור פלילי על ביטויים, מעלה כמה קשיים. ראשית, אמון ציבורי אמנם עשוי לתרום לשיפור תפקודן הנאות של רשויות המדינה, אך הוא עלול גם לפגוע בו ככל שהוא מפחית את מידת הפיקוח על רשויות המדינה.

שנית, ספק אם הטלת אחריות פלילית בגין השמעת ביטויים נגד נושא משרה ציבורית תורמת בדרך כלל לאמון הציבור בנושא המשרה; האמצעי הפלילי עלול להוליך בהקשר זה דווקא לתוצאה ההפוכה, כלומר העמקת חוסר האמון כלפי הרשות הרלוונטית וכלפי הרשויות המופקדות על אכיפת החוק, במיוחד אצל אנשים עם גישה חשדנית לרשות זו, בעיקר כי שימוש במשפט הפלילי בהקשר זה עלול להיתפס כניצול לרעה של כוחם של אוכפי החוק כדי להשתיק ביקורת נגדם או נגד עמיתיהם.

שלישית, האמצעי הטוב יותר לשיקום של אמון הציבור ברשות ציבורית שמוטחת כלפיה ביקורת אינו איסור פלילי על ביקורת כזאת אלא תגובה מילולית עניינית לביקורת, כלומר הסבר מדוע היא שגויה או הודאה בנכונותה בליווי הבטחה לתקן את הטעון תיקון והצבעה על צעדים שננקטו או מתוכננים להינקט לשם כך.אמצעי חלופי נוסף הוא שימוש בעילות תביעה משפטיות אחרות, בעיקר האיסור על לשון הרע. בפסק הדין נקבע בלא נימוק שאמצעי זה אינו מתאים. ראו שם, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 39 ('עשויים להתקיים בידי עובד הציבור הנפגע אמצעים שונים להתמודד עם דברי עלבון קשים שהוטחו בו, כמו למשל הגשת תביעה אזרחית על לשון הרע, או, בתנאים מתאימים, הגשת קובלנה פלילית. אולם אמצעים אלה מכוונים לשמירה על כבודו ושמו הטוב של העובד. הם לא מכוונים להשיג את התכלית הציבורית הכללית שהנורמה הפלילית האוסרת על העלבת עובד ציבור מכוונת להשיג, על אמצעי הענישה וההרתעה הנילווים לכך').

ולבסוף, יש להתחשב בסכנה שהסדרה משפטית של נושא זה תהיה לא ראויה לנוכח האינטרס האישי של נושאי משרות ציבוריות בהקשר הנדון והחשש שהוא יעוות את החלטותיהם.

בחשבון כולל יש אפוא ספק כבד בעניין ההצדקה להגדרה של ביטויים נגד רשויות המדינה, לרבות העלבת עובד ציבור, כעברות פליליות. לדעתי הכף נוטה לצד השלילי ולכן ראוי לבטל את העברות הללו.

לכל הפחות, אף אם יש מקום לאיסורים כאלה, ברור שעליהם להיות צרים מאוד. בפרט יש לציין שני היבטים שבהם איסורים אלו חייבים להיות מוגבלים כדי שיהיו סבירים (גם אם לא בהכרח מוצדקים). היבטים אלו מצביעים גם על אמות המידה העיקריות לפרשנות מצמצמת של איסורים כאלה.

• אמת– על האיסורים לחול רק על ביטויים עובדתיים (תיאוריים) אשר לאור המידע שיש למתבטא הם כפי הנראה שקריים, כלומר הסיכוי שהם נכונים זניח. בעניין ביטויים שיש בסיס ממשי להנחה שהם נכונים, השיקולים בעד התרתם חזקים מאוד (בלשון המעטה) והשיקול בעד הגבלתם אינו חל, שכן השתקה של חשד שאינו מופרך על פניו מגִנה ככלל רק על אמון חסר בסיס בנושא המשרה הרלוונטי ועל תפקוד לקוי שאינו משרת כהלכה את האינטרסים של האזרחים.
• סכנה– על האיסורים לחול רק על ביטויים אשר יוצרים סכנה בהסתברות גבוהה של פגיעה (לא מוצדקת) חמורה באמון שהציבור רוחש לנושא המשרה הרלוונטי.

האיסורים הרלוונטיים במשפט הישראלי אינם עומדים באמות מידה אלו: הם חלים גם על ביטויים אשר יש בסיס של ממש להנחה שהם אמתיים ואינם כוללים דרישה ישירה או עקיפה בנוגע לחומרת הסכנה שהם יוצרים. לכן, כל עוד איסורים מסוג זה עומדים על מכונם, ראוי לאמץ פרשנות מצמצמת מאוד שלהם. על רקע זה יש להעריך את פסק הדין האחרון, שבו הורשע אדם (בשלוש ערכאות) בהפרת האיסור על העלבת עובד ציבור בגין הצבת כרזה שנכתב בה שיש לפטר שוטר מסוים מפני שהוא משתף פעולה עם עבריינים בפתחה של תחנת משטרה (הצבת הכרזה נעשתה במסגרת שביתת רעב ולאחר פניות לגורמים שונים במשטרה ולמחלקה לחקירות שוטרים בנושא).לתיאור מפורט יותר של העובדות ראו שם, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיפים 5–6.

פרשנות

דיון של ממש בפרשנות משפטית חורג ממסגרת זו, אבל חשוב לציין כמה נקודות מרכזיות המהוות מפתח לניתוח פסק הדין. כאמור, נקודת המוצא היא שהמובן הפשוט של נוסחם של האיסורים הקיימים אינו מתקבל על הדעת מבחינה נורמטיבית, בפרט מבחינת התחולה על ביטויים אמתיים ועל ביטויים שאינם יוצרים סכנה חמורה לפגיעה באמון הציבור ועקב כך בתפקוד התקין של רשויות המדינה. מנקודת מוצא זו עולה שאלת היחס בין שני סוגים של שיקולים פרשניים: שיקולים נורמטיביים, החותרים למסקנות הראויות, או לפחות הסבירות, מבחינת היקף הכלל; ושיקולים של נאמנות למובן הפשוט של נוסח הטקסט (פרשנות לשונית כזאת קרובה בדרך כלל, אם כי לא בהכרח, לפרשנות המבוססת על עמדתו של מנסח הכלל אשר בדרך כלל באה לידי ביטוי בנוסח הכלל). בהקשר זה יש לדעתי מקום להענקת משקל רב יותר לפרשנות נורמטיבית ומשקל מועט לפרשנות לשונית (כמו גם לפרשנות המבוססת על עמדתו של מנסח הטקסט), משני שיקולים. השיקול הראשון הוא משקלם הרב של השיקולים הנורמטיביים הרלוונטיים; והשיקול השני הוא העובדה שהאיסור לא נקבע בכנסת אלא הוא ירושה של המשפט המנדטורי, ולכן השיקולים התומכים בפרשנות לשונית (ופרשנות המבוססת על עמדת מנסח הטקסט) חלשים בהקשר זה.

לכאורה, השופטים בפסק הדין מסכימים עם העמדה האמורה. הם כותבים:

את תוכנו של יסוד ה'העלבה' בעבירה אין לקבוע על בסיס הפרשנות המילונית-בלשנית של מושג זה. יש לעצבו בדרך הפרשנות התכליתית, שהיא תוצר של איזונים ערכיים ראויים.שם, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 20.

גבולותיה של הנורמה הפלילית האוסרת על העלבת עובד ציבור נקבעים כפרי איזון בין שני כוחות מנוגדים: הכח האחד, תכליתו להגן על עובד הציבור במילוי תפקידו, ודרך הגנה זו, להגן על השירות הציבורי בכללותו. הכח האחר, הנוגד, תכליתו להותיר מרחב מספיק לחופש הביטוי והביקורת של האזרח כנגד מוסדות השלטון, השירות הציבורי, ועובדיו. מתח ערכים זה הוא הקובע את מרחב התפרשותה של הנורמה הפלילית.שם, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 59.
ברוח זו, כאשר השופטים ניגשים לפרשנות האיסור הם עורכים ניתוח נרחב של השיקולים הנורמטיביים ולא מתעמקים בנוסחו.שם, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיפים 21–34. אולם לא ברור אם השופטים יישמו הצהרות אלו הלכה למעשה. בהיבט אחד – חומרת הסכנה – השופטים אכן צמצמו את היקף האיסור, בהתאם לניתוח הנורמטיבי שהצעתי ובניגוד ללשונו. לעומת זאת, בהיבט אחר – אמתות הביטוי – השופטים דבקו בלשון האיסור.ראו שם, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 47 ('"העלבה" היא מעשה של ביוש והשפלה של עובד הציבור, כשהדגש מושם על סגנונו וצורתו, בין אם יש בתוכנו אמת או שקר. התמקדות העבירה בצורתם ובסגנונם של הדברים מניחה כמובן מאליו כי לצורך בירור טענות, השגות, ותלונות שיש לאזרח כלפי הרשות הציבורית ועובדיה, פתוחים בפניו ערוצים שונים להעלותן'). עם זאת, העובדה שהשופטים בחרו לצמצם את היקף האיסור בהיבט אחד ולא באחר מלמדת שהם לא הסכימו עם המסקנה הנורמטיבית שלי שאיסור על ביטויים ביקורתיים נגד נושאי משרות ציבוריות אשר יש סיכוי ממשי (שלא לדבר על סיכוי גבוה) שהם אמתיים אינו מתקבל על הדעת. השערה זו זוכה לחיזוק מההסבר שהוסיפו השופטים מדוע יש מקום לאיסור מסוג זה גם על ביטויים אמתיים, ואליו אפנה כעת.

יסודות האיסור על העלבת עובד ציבור: ניתוח פסק הדין 

בסעיף זה אדון בשני ההיבטים המרכזיים של פסק הדין: תחולתו על ביטויים שיש סיכוי שהם אמתיים וחומרת הסכנה שהביטויים יוצרים לאמון הציבור ועקב כך לתפקוד התקין של רשויות המדינה.לא אדון כאן בהיבטים אחרים, כגון היסוד הנפשי של המתבטא. השופטים קבעו כי נדרשת מודעות ליסודות האיסור.

אמת

היבט אחד של פסק הדין עסק בשאלת תחולתו של האיסור על העלבת עובד ציבור על ביטויים (אשר יש סיכוי שהם) אמתיים.ראו שם, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיפים 18, 40. השופטים – הן בבית המשפט העליון הן בבית המשפט המחוזי – קבעו במפורש כי יש להחיל את האיסור גם על ביטויים (שייתכן כי הם) אמתיים.  כבר הסברתי מדוע אני חושב שמסקנה זו אינה סבירה. לדעתי, הנימוקים של השופטים לעמדתם אינם משכנעים.

הנימוק העיקרי של השופטים בבית המשפט העליון היה שראוי לברר את אמתותן של טענות על תפקוד לקוי של עובדי ציבור שלא בדרך של פרסומן ברבים אלא ב'ערוצים שונים' הפתוחים בפני האזרח 'במישור המערך המינהלי, בין במסגרת משמעתית וביקורת המדינה, ובין במישור התלונה הפלילית' ולכן יש להימנע מפרסום ברבים של ביקורת על עובדי ציבור גם אם יש בה אמת להערכת המפרסם (וגם את התלונה יש לנסח 'בדרך כנה ואדיבה'!).ע"פ (מחוזי-חיפה) (143/05), אונגרפלד נ' מדינת ישראל (2005) (להלן: עניין אונגרפלד במחוזי), פסקי הדין של השופטים שיף ולינדנשטראוס; עניין אונגרפלד, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיפים 46–53.


לדעתי נימוק זה אינו משכנע, משני טעמים. הטעם הראשון הוא שהתשובה לשאלה מה ראוי לעשות עם מידע או ביקורת על תפקוד לקוי של נושא משרה ציבורית אינה גורפת שכן היא תלויה בכמה משתנים שאינם קבועים, כגון התשובה לשאלה באיזו דרך יש סיכוי גבוה יותר לבירור האמת ולטיפול נאות בהשלכות הבירור. לעתים אכן ראוי לברר את אמתות המידע בדרך אחרת, כמו הגשת תלונה למוסדות ביקורת של המדינה, אולם במקרים אחרים דרך הפעולה הראויה עשויה להיות פרסום ברבים של מידע או ביקורת כאמור.

הטעם השני, והחשוב יותר לענייננו, הוא שאף כאשר האמצעי של פנייה אל מוסדות המדינה הולם יותר, אין מקום להטיל אחריות פלילית על אדם בגין ביטוי בנושא בעל עניין ציבורי שיש בסיס ממשי להניח שהוא אמתי ובפרט בגין ביקורת על אופן תפקודו של נושא משרה ציבורית. עקרון השיוריות של המשפט הפלילי שולל הטלת אחריות על אדם שביצע פעולה שהיא פסולה מבחינה מוסרית בשל אי-בחירת האמצעי האופטימלי אך מידת פסלותה קטנה. בלשון המעטה, השמעת ביקורת על נושא משרה ציבורית שיש בסיס מוצק להניח שהיא נכונה אינה התנהגות העומדת בתנאי של פסלות מוסרית מעבר לרמת חומרה המצדיקה הטלת אחריות פלילית.

טיעון אחר של השופטים נוגע להצעה להחיל את הגנת האמת הקיימת בדיני לשון הרע גם על האיסור על העלבת עובד ציבור. השופטים דחו הצעה זו בנימוק שיש הבדל בין שני האיסורים, בצד קווי הדמיון ביניהם.עניין אונגרפלד, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 47. אולם תשובה זו אינה ממין העניין, שכן ההצעה האמורה אינה מניחה שאין הבדל כזה (בצד קווי דמיון מבחינות מסוימות) אלא מבוססת על כך שיש, כאמור, שיקולים עצמאיים בעד הכפפת האיסור על העלבת עובד ציבור לחריג בכל הנוגע לביטויים אמתיים (תהא אשר תהא מידת הדמיון של שיקולים אלו לשיקולים העומדים בבסיס האיסור על הוצאת לשון הרע).

ואכן, דומה כי השופטים הכירו בקושי הכרוך בעמדתם מבחינה זו. בבית המשפט המחוזי הודו השופטים שהיעדרה של הגנת אמת עלול להוליך למצבים אבסורדיים שבהם נאשם מנוע מלהוכיח את אמתות טענתו נגד עובד ציבור אף כאשר אפשר לעשות זאת בוודאות או בהסתברות גבוהה, אך למרות זאת הם סירבו לפרש את האיסור ככולל הגנה לביטויים אמתיים.שם, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 53 ('השוני בתכליות ובערכים המוגנים בשני ההסדרים המשפטיים הללו אינו מניח באופן טבעי אפשרות של "ניוד" ההגנות מתחום הסדר המשפטי אחד לתחום הסדר משפטי אחר. לכל הסדר משפטי הווייה משלו, וחיים משל עצמו; הוא מעוגן במערכת המיוחדת לו, ונועד להגשים את התכלית המיוחדת לו').

הן בבית המשפט המחוזי הן בבית המשפט העליון הציעו השופטים להתמודד עם הקושי הכרוך בפרשנות באמצעות שימוש בכללים חיצוניים לאיסור, כגון ההגנה של 'זוטי דברים' וכלל הפרשנות המקלה של איסור פלילי,עניין אונגרפלד במחוזי, פסקי הדין של השופט שיף והשופט לינדנשטראוס. ובעיקר במישור של מדיניות האכיפה של האיסור.עניין אונגרפלד, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 57. אם כי השופטים לא ראו את הכלל האחרון כבסיס לפרשנות מקלה של האיסור על העלבת עובד ציבור בכל הנוגע לתחולתו על ביטויים אמתיים. בפרט הציעו השופטים כי אחד המשתנים הרלוונטיים להחלטה על הגשת כתב אישום יהיה 'אמיתותה לכאורה' של האמירה.ראו עניין אונגרפלד, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 55; עניין אונגרפלד במחוזי, פסקי הדין של השופט שיף והשופט לינדנשטראוס. עוד הוצע כי האיסור ייאכף רק במקרים 'חמורים וחריגים', בייחוד כאשר הביקורת מייחסת לעובד הציבור חוסר ניקיון כפיים או שחיתות, להבדיל מגידופים וקללות.עניין אונגרפלד, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 55.

פתרון זה אינו משביע רצון. ראשית, אם אין מקום שהאיסור יחול על ביטויים שיש סיכוי של ממש שהם אמתיים, יש לפרש אותו בהתאם ולא להסתמך על ההנחה שאכיפתו תהיה ראויה. שנית, הקריטריון שהציעו השופטים תמוה, שכן הפגם בהיעדרו של הסדר הנוגע לשאלה של אמתות הביטוי בולט במיוחד בטענות כגון ייחוס התנהגות פסולה או לא חוקית לעובד ציבור, ואילו כאמור להסדר זה אין משמעות רבה, אם בכלל, בעניין 'קללות' ו'גידופים'.חוסר ההיגיון בהיעדרה של הגנת אמת במסגרת האיסורים הקיימים על ביטויים נגד נושאי משרות ציבוריות בא לידי ביטוי, בין היתר, באכיפה של האיסורים הרלוונטיים בישראל. פסק הדין האחרון הוא דוגמה לכך. כאמור, בפסק דין זה הורשע אדם בהפרת האיסור של העלבת עובד ציבור בגין הצבת כרזה שבה נכתב שיש לפטר שוטר מפני שהוא משתף פעולה עם עבריינים (בפתח תחנת משטרה) מבלי שנבחנה הטענה בדבר פעולותיו של השוטר.עניין אונגרפלד במחוזי, פסקי הדין של השופט שיף והשופט לינדנשטראוס; עניין אונגרפלד, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 45.

סכנה

לעומת זאת, פסק הדין ראוי לשבח מבחינה אחרת. פגם מרכזי באיסור על העלבת עובד ציבור, כמו גם באיסורים האחרים על ביטויים שליליים נגד נושאי משרות ציבוריות, הוא שהם חלים, לפי נוסחם, גם על ביטויים שליליים נגד נושאי משרות ציבוריות אשר אין סיכוי ממשי שיפגעו באמון הציבור בהם ועקב כך בתפקודם התקין. הדוגמה הבולטת ביותר היא היעדר דרישה של הפצה או פרסום הביטוי למספר מינימלי של אנשים מעבר למתבטא ולנושא המשרה הרלוונטי. דרישה כזאת הכרחית, כמובן, אם המטרה היא הגנה על אמון הציבור ברשויות המדינה. ואולם, בניגוד למסקנה זו, רשויות התביעה ובתי המשפט לא הגבילו את האיסורים האמורים למצבים של הפצה רחבה של ביטויים אלא החילו אותם גם על השמעת ביטויים רק לפני נושא המשרה אשר נגדו מכוון הביטוי או רק בדרך המגיעה לידי הממונים עליו.עניין אונגרפלד, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיפים 66–71.

פסק הדין האחרון יוצא דופן מבחינה זו, שכן נפסק בו כי האיסור על העלבת עובד ציבור חל רק כאשר יש סכנה בהסתברות של 'וודאות קרובה לקיום פגיעה קשה ביכולת התיפקוד של עובד הציבור הנפגע, בהשלכתו על השירות הציבורי הכללי.לפירוט, ראו: שגב, חופש הביטוי נגד רשויות המדינה, עמ' 225–230.

אולם, הפרשנות של השופטים לדרישה זו נראית לי רחבה מדי. נראה שהשופטים הניחו כי כל האשמה המייחסת לעובד ציבור חוסר ניקיון כפיים או שחיתות עומדת בתנאי זה שכן הם מצביעים על האשמה כזאת כדוגמה להתקיימות הדרישה האמורה מבלי לבחון משתנים נוספים.עניין אונגרפלד, פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיפים 40–45.

עמדה זו אינה סבירה, שכן לא כל האשמה בחוסר ניקיון כפיים או שחיתות יוצרת סכנה חמורה של פגיעה באמון הציבור. למשל, סכנה חמורה כזאת אינה קיימת כאשר ההאשמה אינה מפורסמת ברבים אלא מושמעת רק לפני מספר קטן של אנשים שאין סיכוי רב שאמונם בנושא המשרה הרלוונטית ייפגע (למשל, נושא המשרה עצמו או בני משפחתו).

סיכום

פסק הדין האחרון ראוי לשבח על ההתמודדות הנחוצה עם היקפו של האיסור על העלבת עובד ציבור. כמו כן, ראויה לשבח ההחלטה של השופטים לצמצם את היקף האיסור בהשוואה למובן הפשוט של נוסחו מבחינת ההיבט של חומרת הסכנה. עם זאת, לדעתי פסק הדין שגוי בהחלתו את האיסור על ביטויים אשר יש סיכוי של ממש שהם אמתיים.

מנקודת מבט כללית יותר, המהלך הראוי הוא ביטול האיסור האמור, בצד האיסורים הדומים לו, בחקיקה. בינתיים ראוי שרשויות המדינה ובכללן הרשויות המופקדות על אכיפת החוק, יימנעו מלאכוף עברות אלו ויגיבו לביקורת כלפיהן – גם ביקורת קשה ולא אדיבה – בצורה עניינית.