העמדתו לדין של אורי בלאו
ההחלטה להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו באשמת החזקת ידיעות סודיות היא החלטה אומללה ומוטעית. יש הבדל תהומי בין ענת קם לבין אורי בלאו, בדיוק כמו ההבדל בין בראדלי מאנינג, שהדליף לאתר וויקיליקס כמות עצומה של מסמכים, לבין הניו יורק טיימס.
ההחלטה להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו באשמת החזקת ידיעות סודיות היא החלטה אומללה ומוטעית. יש הבדל תהומי בין ענת קם לבין אורי בלאו, בדיוק כמו ההבדל בין בראדלי מאנינג, שהדליף לאתר וויקיליקס כמות עצומה של מסמכים, לבין הניו יורק טיימס.
לא לחינם חסר בעברית מודרנית מונח מקביל ל - whistleblower. בעברית מדובר במדליף. ואולם, מדליף או מדליפה יכולים להיות מי שמסרו מידע סודי למטרות פגיעה בביטחון המדינה, נקם, רדיפת בצע או סתם שיעמום. לעומת זאת, אם להסביר דימוי בדימוי, Whistleblower רואה עצמו כילד עם האצבע בסכר. מנקודת הראות של הנזק הנטען לביטחון המדינה, הדבר לא תמיד משנה. מנקודת הראות של עיתונות אחראית, חוקרת, אמיצה - המסוגלת להוות גוף פיקוח אפקטיבי על השלטון - ההבדל הוא תהומי. עם זאת, לא קיים בשיטת המשפט שלנו סייג לאחריות פלילית למקרה שבו ההדלפה מתייחסת למידע חשוב וכוונתו של מוסר הידיעה היתה להביא את המתרחש לידיעת הציבור כדי שהפשע או ההפרה יטופלו.
היעדר הסייג הזה הוא למעשה התשתית המאפשרת את החלטת רשויות התביעה להעמיד את בלאו לדין בעבירה של ריגול חמור (כאן המקום למחות על הנאמר בהודעת הפרקליטות בנוגע לכך שההעמדה לדין היא לא באמת בעבירת ריגול אלא רק ב"כאילו"). לפי סעיף 113 (ג) לחוק העונשין - "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו - מאסר שבע שנים". ידיעה סודית, לפי סעיף 113 (ד) לחוק היא "ידיעה אשר ביטחון המדינה מחייב לשמרה בסוד, או ידיעה הנוגעת לסוג עניינים שהממשלה, באישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הכריזה, בצו שפורסם ברשומות, כי הם עניינים סודיים" וכן: " ידיעה אשר תוכנה, צורתה, סדרי החזקתה, מקורה או נסיבות קבלתה, מעידים על החובה לשמרה בסוד, חזקה היא, כי ביטחון המדינה מחייב לשמרה בסוד, אלא אם כן הוכח אחרת".
סעיף זה הוא לא פחות מאשר דרקוני: במקרה של מסירת "ידיעה סודית" העונש מוטל לא רק על המדליף, אלא גם על העיתונאי שמפרסם את ההדלפה. חמור מכך, גם אם העיתונאי רק מחזיק בחומר המודלף ולא מפרסם אותו, הוא צפוי לעונש. כמובן - כמעט כל ידיעה, לרבות ידיעה בלתי נכונה, נופלת בגדרו של ריגול. הסעיף הוא בדיוק הדוגמא להגנת יתר על אינטרס חשוב - סודותיה (האמיתיים) של המדינה - ששכרה יוצא בהפסדה. ואכן, בתולדות המשפט הישראלי נרשמו מקרים שבהם נחקרו עיתונאים (ואפילו נענשו פעם אחת) בשל עבירה על סעיף 113. זאת הסיבה, יש להניח, שבשלה הצליחו הרשויות לכפות על בלאו את ההסכמים שעליהם חתם. עיתונאי בישראל איננו יכול להרשות לעצמו להיחשף לסיכון שבהעמדה לדין בסעיף כל כך רחב וחמור.
לא בכדי במדינות הנאורות השכילו מאז ומתמיד רשויות התביעה (וכמובן בתי המשפט) להבחין בין מקורות ההדלפות, לבין עיתונאים ועיתונים ממוסדים המפרסמים אותן. גם בארצות הברית מנסים להילחם במדליפים, מדניאל אייזנברג מפרשת "מסמכי הפנטגון" עובר בשמאי לייבוביץ הישראלי לשעבר שעבד ב - FBI, וכמובן בראדלי מאנינג. עם זאת, הפרשנות שניתנה לאיסורים על אחזקה ומסירה של מידע סודי (המצויים בחוק הריגול האמריקני, שהוא עצמו כן נקבע כחוקתי בעניין Schenk בשנת 1919), היתה מצומצמת בשל החשש מפגיעה בתיקון הראשון לחוקה, ובמגמה להרחיב את ההגנה על הזכות החוקתית לחופש העיתונות. תפיסה זו הובילה לכך שאין אף תקדים להגשת תביעות על אחזקת מידע סודי כשלעצמה נגד עיתונאים או כלי תקשורת, בשל ההנחה שבית המשפט ידחה אותן בעילה של פגיעה בחופש הביטוי.
הפרשה שהגיעה לקרבה הגדולה ביותר לאיום על עיתונאים הייתה העמדתו לדין בשנת 2010 של תומאס אנדרוז דרייק, פקיד בסוכנות לביטחון לאומי האמריקנית, ששימש כ - whistle blower לעיתון Baltimore Sun. דרייק הואשם בסעיף לחוק הריגול העוסק לא במסירת מסמכים אלא בעצם החזקתם. הביקורת הציבורית והאקדמית על העמדתו לדין נגעה לכך שהרשעה שלו תהווה תקדים משפטי להעמדת עיתונאים לדין על פי חוק הריגול - בעבירה של החזקת מסמכים סודיים. בסופו של דבר האשמה זו בוטלה.
אכן, כל הטענות שהועלו עד כה נמצאות במישור האיזון בין הזכות לחופש עיתונות לבין ביטחון המדינה, וניתן היה להסתפק בכך. אלא, שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מבטאת בעיה אחרת, קשה לא פחות. היא מבטאת בורות דיגיטלית.
העמדתו לדין של אורי בלאו לא תוביל בהכרח לאפקט מצנן על חופש העיתונות בישראל. היא פשוט תוביל לכך שהמדליפה הבאה, ענת קם החדשה, הנמצאת בימים אלה לקראת סיום בחינות הבגרות שלה, תדליף את המסמכים ישירות לוויקיליקס. אולי היא תחשוב על כך בעצמה, ואולי זה מה שיציע לה לעשות אורי בלאו החדש, כאשר תפנה אליו ותציע לו את המסמכים.
בהודעה שהוציאה הפרקליטות נאמר בין השאר: "פוטנציאל הנזק בהחזקתם הבלתי מאובטחת של המסמכים, כעולה מחוות דעת מקצועיות של גורמים מוסמכים שאף הוצגו במשפטה של ענת קם, היה עצום. חשיפתם, או הגעתם האפשרית של המסמכים לידי גורמים עוינים הייתה גורמת נזק לביטחון המדינה ומסכנת את חייהם של חיילי צה"ל".
ומה יקרה אם וכאשר יודלפו המסמכים לוויקיליקס?
יקרו שני דברים. ראשית, את וויקיליקס לא ניתן יהיה להעמיד לדין, ולו משיקולי סמכות טריטוריאלית. שנית, העיתונות הישראלית תשתמש במסמכים שיוצגו על אתר וויקיליקס, הפעם מבלי להחזיק בהם, ותפרסם אותם בנוסח המוכר מימים ימימה: "הטיימס הלונדוני מדווח כי...".
אם מניעת הגעתם של מסמכים לידי גורמים עוינים היא שמעניינת את הפרקליטות, כי אז החלטתה מבטאת את אותה בורות דיגיטלית ששיקפה החלטת בית המשפט להעניק צו איסור פרסום לשלושה חודשים על פרשת ענת קם בשנת 2010. מי שקיבל את ההחלטה להעניק צו איסור פרסום לתקופה כה ארוכה, צריך היה להניח שבעולם מקושר הפרשה תתפרסם, בישראל או מחוצה לה. ואכן, כאשר כך קרה - המערכות האחראיות על יצירת האבסורד הושמו ללעג.
חלק מהאוריינות הדיגיטלית הנדרשת ממקבלי החלטות (מחוקקים, פקידי ממשל ושופטים) הוא ההבנה שהתמודדות נכונה עם פרשות כגון זו של קם-בלאו אינה ענישה על מידע שכבר הודלף, אלא שינוי פרדיגמת החשיבה הנוגעת לאבטחת מידע. הפרדיגמה השלטת נשענת על ההנחה שאדם שיש לו סיווג ביטחוני מסוים יכול לקבל גישה בלתי מוגבלת למידע בתנאי שלא יעשה בו שימוש לרעה: יעתיק אותו, יפרסם אותו או ימעל בתפקידו. כאשר בישראל כל צעיר וצעירה בני שמונה עשרה הופכים לחיילים הנדרשים לשמור על סודות צבאיים, וכאשר לשלושה מיליון אמריקנים לערך יש סיווג ביטחוני המאפשר להם גישה לרשת האינטראנט האמריקנית sipdis שממנה הודלפו המברקים, התפיסה הזאת פשוט מיושנת. קשה שלא לחוש שהרשויות, הנבוכות מכך שהטכנולוגיה משנה את מרחבי השיח ושדות הביטוי, את אפשרויות העברת המידע והשימושים בו, יוצאות כאן למסע הפחדה נקמני המעלה על המוקד את מי שמעבר לחשיפת התעלמות הצבא מהוראות בג"ץ, הצביע על כשל מערכתי חמור ביותר באבטחת המידע הצה"לי.