הערות לסדר/ "עסקת" שליט והמתמחים
הדילמות סביב שחרורו של גלעד שליט והשיח הפופוליסטי בסוגיית המתמחים. יאיר שלג על שתי הפרשות שהסעירו אותנו בשבועות האחרונים.
עסקת שליט
הנושא שעמד בראש סדר היום בשבועות האחרונים היה ללא ספק שחרורו של גלעד שליט. אני בטוח שגם המתנגדים הגדולים ביותר של העסקה התרגשו עד דמעות לנוכח התמונות של החייל היוצא כמעט מהקבר לחיים חדשים. אבל מעבר להתרגשות הטבעית, יש לעסקה זו היבטים רבים שחשוב לדון בהם ברצינות.
ההיבט החשוב ביותר הוא כמובן העסקה עצמה: האם ראוי שישראל תשחרר מאות מחבלים, רבים מהם רוצחים מועדים שידיהם מלאות בדם קורבנות, למען שחרורו של חייל חטוף? במובן העקרוני היה לי די ברור עוד לפני העסקה שהתשובה שלילית, ובעבר אף נתתי לכך ביטוי פומבי. לא רק בגלל הסיכונים העתידיים הברורים, אלא גם בגלל פשעי העבר של המחבלים המשוחררים. נכון, את הנרצחים אי-אפשר להשיב לחיים, אבל אם קיימת בכלל מעט נחמה למשפחות השכולות, הריהי בידיעה שמדינת ישראל עושה הכול כדי להעניש את הרוצחים. קשה להשלים עם הידיעה שכדי שמשפחה אחת תוכל לשמוח עם יקירה, כל כך הרבה משפחות שכולות צריכות להתייסר עד יומן האחרון בידיעה שרוצחי יקיריהן שלהן אפילו לא ריצו את עונשם. גם הנימוק של מורל החיילים, שהושמע שוב ושוב בזכות העסקה (מורל החיילים ייפגע אם ידעו שיופקרו בשבי) אינו משכנע, וייתכן שלאמיתו של דבר הוא בדיוק הפוך: המוטיבציה של החיילים שעתידים לסכן את חייהם כדי לתפוס מחבלים (מקצתם אולי אף משוחררי העסקה הנוכחית) עלולה להיות נמוכה מאוד, בידיעה שכל עמלם נועד בסך הכול לאפשר את עסקת השבויים הבאה.
ואחרי כל זה עליי להודות שמרגע שהעסקה נעשתה ממשית – מרגע ההודעה על כך ועד הרגע שששליט דרך על אדמת ישראל - התקשיתי להתבטא נגד העסקה. כי כששחרורו של חייל חטוף, למעשה הצלתו ממוות ברור, נעשה מוחשי כל כך, דיבורים כנגד נשמעים כמו נכונות לשולחו למות. יתר על כן: הדואליות שבתוכי, ואני מניח שגם אצל רבים אחרים, כלפי העסקה באה לידי ביטוי גם בכך שלצד התנגדותי לה שמחתי על שיש כל כך הרבה ישראלים שתמכו בה, אף שידעו את הסיכונים.
בעיניי אין מדובר רק במתח בין השכל (המתנגד) ללב (התומך), אלא גם בין המדינה לחברה. המתח שבין מערכת חברתית שבה הסולידריות והזיקה בין החברים אמורה להיות ערך עליון, ובין הצד המדיני, האמור לפעול מתוך ראיית כללית ועל סמך שיקולים ארוכי טווח. בדרך כלל לבי נוטה לצד החברה יותר מלצד המדינה; אני גאה בהיותנו מדינה שבה הזיקות האנושיות גוברות לא פעם על כללי המדינה הנוקשים. אני זוכר שזה גם היה חששי הגדול אחרי רצח רבין: שמחברה שיש בה אין-ספור זיקות אישיות בין אנשי ימין ושמאל, נהפוך למדינה שמקיימת את מערכת היחסים הבין-מגזריים שלה לפי כללים נוקשים. זה לא קרה אז, אבל בשנים האחרונות - לא בגלל העימות בין ימין לשמאל דווקא, אלא בעיקר בגלל תהליכי ניכור כלכליים-חברתיים - נהפכנו יותר למדינה ופחות לחברה. ולכן למרות התנגדותי לעסקה, היה גם משמח לראות שבכל זאת לא שכחנו לגמרי להיות גם חברה, שבה אנשים מוכנים ליטול סיכון עתידי משמעותי למען הזולת.
אז למה בכל זאת התנגדתי? כי בסוגיות שמעורבים בהן גם גורמי חוץ, ובעיקר אויבים, צריך להיזהר שהאויב לא ינצל לרעה את הפן החברתי המפותח שלנו, שאולי מתאים יותר ליחסים הפנימיים בתוכנו ולאו דווקא לניהול מדיניות חוץ וביטחון. וחוץ מזה חשבתי שהדרך הנכונה לשחרור שליט הייתה הפעלת מנופי לחץ חזקים על החמאס: פגיעה קשה בתנאים שאסירי חמאס בישראל זוכים להם והקבלתם ככל האפשר לאלה שקיבל שליט; חטיפות ופגיעות בחיי ראשי החמאס וכיו"ב. האתוס של החמאס מן הסתם לא היה מאפשר להם לשחרר את שליט סתם כך גם לאחר פגיעות מסוג זה, אבל המחיר כנראה היה יכול להיות נמוך בהרבה, ובעיקר לא היה מציג אותנו כל כך חסרי אונים.
מעבר לשורה התחתונה של העסקה עצמה, יש שני היבטים חשובים אחרים שצריך ללבן בעקבותיה: הראשון הוא השיח התקשורתי (והשיח הציבורי בכלל). עכשיו כבר ברור שהוא נוהל באופן חד-צדדי ומגמתי לטובת העסקה, כשקולות נגדיים הושתקו או שכמעט לא העזו להתבטא. התקשורת כמעט שלא עסקה בדילמה הרצינית מאוד שעל הפרק, והאופציות ללחץ על החמאס נתפסו מלכתחילה כעמדות של ימין סהרורי. רוב הדיון בתקשורת נוהל כשיח רגשני, שבו בלוטות הרגש והדמע משמשות תחליף לאונות המוח ולדיון הענייני הנוקב שהיה אמור להתנהל. הסכנה הגדולה היא שמקרה שליט אינו יוצא דופן: רוב השיח התקשורתי שלנו מתנהל כך, כשהכותרות של רוב אמצעי התקשורת (מעריב וידיעות הם סמן מובהק, אבל באופן סמוי הדבר כך גם באמצעי תקשורת אחרים) נועדו לעורר בקרב הצרכנים תגובה רגשית מסוימת, ולאו דווקא לתת להם מידע ענייני ונטול פניות.
כל כך אופייני שרגע אחרי ששליט חזר הביתה שוב נעו בלוטות הרגש לכיוון ההפוך, ופתאום הובלטו כל נפגעי הטרור ומתנגדי העסקה שהודחקו קודם, שכן פתאום האופוריה התחלפה בדאגה. המטוטלת הרגשית הזאת פועלת גם ברמת המנהיגות: רון ארד נעלם בשביו בשל החרטה של מקבלי ההחלטות על עסקת ג'יבריל, ואילו גלעד שליט נהנה מהחרטה של מקבלי ההחלטות על הפקרת ארד. בהתאם לסגנון ההפכפך הזה, החייל החטוף הבא (הלוואי שאתבדה) יסבול מהחרטה על שחרור שליט, ואילו החייל שאחריו "ייהנה" מהחרטה על הפקרת החייל שאחרי שליט, וכן הלאה. כך אי-אפשר לנהל שיח ציבורי רציני בשום נושא, בוודאי לא בנושאים כבדי המשקל שעוד עומדים לפנינו.
ועוד הערה מדינית קצרה: כל הפרשנים העירו בצדק שהעסקה פוגעת מאוד במעמדה של הרשות הפלסטינית ואבו-מאזן באופן אישי. אבל אם מקבלי ההחלטות בישראל ירצו, אפשר בכל זאת גם להפיק ממנה תועלת כלפי אבו-מאזן: לא רק אם 550 המשוחררים שישראל אמורה לקבוע בעצמה את זהותם יהיו קרובים יותר לאבו-מאזן, אלא גם אם ישראל תנצל את העסקה כדי למנף מסר בינלאומי כלפי העולם בכלל וכלפי הפלסטינים בפרט: הנה, הוכח שמי שנכנס עם ישראל למשא ומתן רציני בהחלט יכול לזכות בהישגים, אפילו אם מדובר בחמאס. מסקנה: אולי כדאי לאבו-מאזן להפסיק את הברוגז ואת התנאים המוקדמים שהוא מציב למשא ומתן ופשוט להיכנס אליו. יתר על כן: הוכח גם שדעת הקהל הישראלית מוכנה לוויתורים כואבים מאוד אם היא חשה שהיא מקבלת משהו ממשי בתמורה.
פרשת המתמחים
גם כאן נדמה שהפופוליזם והשיח הרגשני עלו על גדותיהם. אין ספק שהלב מזדהה עם המתמחים, העושים עבודת קודש בתנאים קשים מאוד של תורנויות ארוכות ושכר נמוך יחסית. אבל צריך לזכור עוד כמה דברים: הם ידעו את התנאים האלה כשבחרו במקצועם, ואף אחד לא טען שמאז התחילו בלימודיהם ועד היום הורעו תנאי עבודתם. כך שגם אם צריך בהחלט ללכת לקראתם, אי-אפשר לקבל שפתאום הם אינם מוכנים עוד לשמוע על המקצוע (האם מדינת ישראל הייתה מקבלת התפטרות המונית של שוטרים שפתאום "גילו" שמקצועם כרוך גם בשעות בלתי מקובלות ובסכנת חיים?).
שנית, יש גם הרבה דמגוגיה באופן שהוצגו משכורות הרופאים: משום-מה נציגי הרופאים דיברו עמנו כל הזמן על שכר לשעה ולא על משכורת כוללת. כשהוצגו פה ושם נתוני השכר התברר למה: המשכורת הסופית, הכוללת את כל תוספות התורנות והכוננות, גבוהה הרבה יותר מכפי שמשתמע מנתוני השכר לשעה של שכר היסוד. סביר מאוד שגם משכורת זו ראויה להעלאה, אבל לא ראוי לאחז את עיני הציבור בעניין מרכזי זה. שלישית, ההסכם החדש היה אמור להעלות בהרבה את שכר המתמחים, בייחוד את אלה שאינם יכולים להתפרנס מעבודה פרטית צדדית (רופאים בפריפריה ובתחומים שאינם נדרשים ברפואה הפרטית), ויש בכך עיקרון הוגן. המדינה אף הציעה, אם כי למרבה הצער מאוחר יחסית, תוספת מיוחדת גם למתמחים באזור המרכז שיסכימו לוותר על רפואה פרטית, אבל גם לכך סירבו נציגיהם. משמע: יש כאן ניסיון להרוויח מכל הצדדים תוך כדי נכונות בעייתית לסכן לשם כך גם את חיי החולים, והכול בשם "הצלת הרפואה הציבורית".
אבל גם אנשי האוצר אינם צדיקים: שנים הם מענים את השירות הציבורי ואת עובדיו המסורים עד כדי כך שגם כשהם מציגים עמדות שנשמעות סבירות ואף מוצדקות, הם הרוויחו ביושר את אי-האמון שבו התקבלו. יתר על כן: במדינה דמוקרטית אי-אפשר להחזיק בכוח ולמנוע התפטרות גם מעובדים שאינם נוהגים כראוי. לכן תביעת המדינה והיענות בית הדין לעבודה למנוע לחלוטין את קבלת התפטרות הרופאים אינה סבירה (אלא אם כן נציגי הרופאים עצמם רמזו לבית המשפט שהם מעוניינים שהוא יאכוף עליהם את הירידה מן העץ בדרך זו). מה שנדרש כאיזון בין הצרכים הוא שבית המשפט יכפה על הרופאים התפטרות הדרגתית ובמשך זמן ממושך - בכל חודש יתפטר רק אחוז קטן יחסית מהסגל - ובכך הוא יקטין למינימום את סיכוני ההתפטרות וככל הנראה גם את סיכויי מימושה.
בטווח ארוך דרוש פתרון מקיף ומרחיק לכת הרבה יותר בכל נושא סכסוכי העבודה בשירות הציבורי: אכיפת בוררות חובה. לא ייתכן שהציבור הישראלי ישמש לעד בן ערובה במשחקי הכוח של עובדי השירותים החיוניים ומשרד האוצר, כשהתוצאה ממילא אינה מוכרעת לפי מידת הצדק שבתביעות, אלא לפי מידת כוחו של הוועד הרלוונטי: ועד חזק, המחזיק בגרון שירות ציבורי חיוני, יצליח; וועד חלש יותר יוכרע. זה אינו מתכון להגנה ממשית על העובדים ועל צורכיהם, אלא לסחיטה ולניצול כוח ומשאבים ציבוריים בידי ועדים חזקים. וכן, כשם שאפילו את התורה ניתן להפוך לקרדום לחפירת אינטרסים אישיים, כך גם בנוגע לערכים סוציאליסטיים ול"קדושת השביתה" בידי ועדים כוחניים.
נשק ההתאגדות והשביתה חיוני דווקא לעובדי המשק הפרטי, שם אין מי שיתבע את זכויותיהם והם חשופים לגמרי לשגיונות הבעלים (החוק אמנם קובע כללים מחייבים להתאגדות, אבל במקרה כזה בפועל העובדים חשופים לסכנת פיטורים ואין באמת מי שיגן על זכות השביתה שלהם). סכסוכי עבודה בשירות הציבורי מגיעים מטבעם לדיון ציבורי, ולכן ממילא יש קול לעובדים ואין צורך או הצדקה שיהפכו את הציבור בן ערובה להשגת הישגים שאולי אינם מגיעים להם כלל. אם אנחנו סומכים על שופטי ישראל בכל עניין של חיים ומוות, אין סיבה שלא נסמוך על שופטי בתי הדין לעבודה (או גוף דומה שיוקם במיוחד) שיפסקו כבוררים בסכסוכי המשק הציבורי. תנאי אחד צריך להציב לפניהם: כדי שהבוררות לא תהפוך לסחבת אין-סופית, צריך לקבוע פרק זמן מרבי להכרעת בוררות, שלאחריו יוכלו העובדים לשבות. לפחות ראוי לנסות את המדיניות הזאת לכמה שנים, ואז להחליט סופית.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.