הערות לסדר/ הרהורים ליום הזיכרון לרצח רבין

יום הזיכרון לרצח רבין צריך להיות מצוין כיום של חשבון נפש של הדמוקרטיה הישראלית – לא כיום זיכרון לאיש רבין, ואפילו לא לתהליך אוסלו. ובעניין חשבון הנפש: רמת האלימות הפוליטית בישראל דווקא נמוכה ביחס לרמת השסעים והאתגרים, למעט סכנה הולכת וגוברת מכיוון אחד.

במלאת 17 שנים לרצח רבין, יום הזיכרון הממלכתי שנקבע לציון הרצח הולך ומאבד את משקלו. בבתי הספר ובמוסדות הממלכתיים מקפידים כמובן לציינו, אבל בציבור הרחב הוא עובר כעוד יום חול שגרתי. אפילו כלי התקשורת - אלה שבשנים הראשונות שלאחר הרצח בדקו האמנם ממלאים כלל מגזרי האוכלוסייה (עם דגש מובן על הציונות הדתית) את חובת האבל וציון היום - מלאים רוב שעות יום הזיכרון בתכניות רגילות לחלוטין, ולכל היותר משדרים את האירועים הממלכתיים כמי שכפאם שד.  בחלקו, מדובר בתהליך טבעי של שחיקת הזיכרון, אפילו של אירועים טראומטיים במיוחד. אבל גם טעויות קשות שנעשו באופן ציונו של היום תרמו להיחלשות מעמדו. הכוונה בעיקר לציונו כיום זיכרון לרבין האיש, ולחלופין (בעיקר במחנה השמאל) כיום זיכרון לתהליך אוסלו. אלה טעויות קשות, גם אם מובנות, מצד מי שהיו מקורביו האישיים או האידאולוגיים.

שכן האסון הנורא שפקד את החברה הישראלית בי"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, אינו "פטירתו" של מנהיג אהוב, ואפילו מבחינת מחנהו הפוליטי של רבין, האסון העיקרי אינו קריסת תהליך אוסלו (מה גם שרבים, ביניהם הח"מ, חולקים על ההנחה שזו הסיבה העיקרית  לקריסת התהליך). האסון הנורא הוא העובדה שבאותו יום אירע רצח פוליטי של ראש ממשלה בישראל; העובדה שמתנגד אידאולוגי פנטי נתן לעצמו לגיטימציה לרצוח ראש ממשלה נבחר ולנסות להכריע ברצח ויכוח אידאולוגי לגיטימי.

במילים פשוטות: החברה הישראלית צריכה הייתה לציין ביום השנה לתאריך זה לא את הסתלקותו של האיש רבין, ואפילו לא את הפגיעה בתהליך השלום, אלא את הפגיעה הנוראה, חסרת התקדים, בחיים הדמוקרטיים, שמבטאים למעשה את עצם יכולתנו לקיים חברה משותפת. שעל כן הוא היה צריך להיות מצוין לא כ"יום הזיכרון לרבין", ואפילו לא רק כ"יום הזיכרון לרצח רבין" – אלא כ"יום הדמוקרטיה הישראלית"; יום שבו יתקיים לדורות דיון על דמותה ועל אופייה של הדמוקרטיה הישראלית, על הסכנות האורבות לה בכל זמן נתון והדרכים להתמודד עמן. צעד זה היה לא רק נכון, אלא גם חכם, משום שזו כנראה הדרך היחידה לשמר את היום הזה כיום רלוונטי, משמעותי לשנים רבות, הרבה אחרי שזכרו של האיש רבין ידהה - כדרכם של אנשים פרטיים, חשובים ככל שיהיו.

ביום כזה, מטבע הדברים, יוקדש דיון רחב למצבה של האלימות הפוליטית בישראל, שהרי זה ההיבט האנטי-דמוקרטי העיקרי שבא לידי ביטוי ברצח. בשורות הבאות אבקש אפוא לתרום משהו לדיון בנושא זה, נכון ל-2012. בסך הכול נראה שלמרות רצח רבין, ביחס לרמת השסעים החריפים המקטבים את החברה הישראלית מפתיע לגלות עד כמה רמת האלימות הפוליטית נמוכה ומעטה יחסית. השסע היהודי-ערבי (הפנימי) הוא לכאורה מסוג השסעים שבמדינות אחרות כבר היה יוצר מלחמת אזרחים עקובה מדם, ולפחות שורה אינסופית של פיגועי טרור. בפועל יש דיווחים מדי פעם בפעם על העמדה לדין של אזרחים ערבים הפעילים בארגוני טרור, אבל בסך הכול מדובר במקרים יחידים יחסית. גם השסע הפוליטי, בין ימין לשמאל בציבור היהודי, משדר לא פעם תחושה, בייחוד כששומעים את הרטוריקה שלו, של סכנת גלישה לאלימות, אבל בסך הכול, למעט אירועים נוראים אבל יחידים כמו רצח רבין והריגת אמיל גרינצווייג, החברה הישראלית לא נגררת למעשי אלימות פוליטיים בין המחנות.
אפילו האירועים סביב רצח רבין עצמו יוכיחו זאת: הרי בחברה אלימה טבעי שרצח כזה, כפי שקורה במדינות סמוכות לנו, מזמין מיד גל של התנגשויות אלימות בין המחנות. בישראל הוא עודד דווקא אינספור מפגשי וארגוני פיוס. גם המחאה הכלכלית-חברתית, שבמדינות אחרות, ובכלל זה כמה מהבולטות שבמדינות המערב, מידרדרת בתוך זמן קצר להפגנות אלימות, הייתה רגועה מאוד באופן יחסי, והדבר אף צוין בדיווחים של משקיפי חוץ, שיש להם בסיס להשוואה.

נראה שהסיבה לכך היא מה שניתן לכנות "פרדוקס העימות החיצוני": מצד אחד, בגלל העימות החיצוני הרטוריקה של העימות הפוליטי, בעיקר בין שמאל לימין ולעתים גם בין יהודים לערבים, חריפה וחדה מאוד, שכן נושאי הוויכוח אינם "ויכוחים סלוניים" גרידא, אלא נושאים קיומיים, עניין של חיים ומוות כפשוטו, לכלל המחנות הנצים בסוגיות אלו. מן הצד האחר, אותו עימות חיצוני עצמו מביא לידי חשש עמוק מפני הידרדרות לעימות פנימי ולזהירות יתרה מפני מצב כזה (הן בתחום המדיני והן בתחום החברתי-כלכלי), שיתווסף לעימות החיצוני ואולי יסכן את עצם קיומה של החברה הישראלית. זהירות זו משפיעה כנראה אפילו על המיעוט הערבי, שלכאורה אינו צריך לחשוש מפני העימות החיצוני. לחלופין, ייתכן שזהירותו של המיעוט הערבי מקורה בהכרה הסמויה שלמרות כל הטענות נגד ישראל ומעמדם בה, היתרונות של מעמד זה עדיין רבים ולא כדאי לסכנם בעימות אלים.

אבל בשנים האחרונות, יש להודות, הולך ומתפתח גורם המערער בשיטתיות את ההנחות הללו: הכוונה לצעירי הימין הקיצוני (אלה המכונים "נוער הגבעות", אף שלא תמיד מדובר בנוער ולא תמיד הם גרים על הגבעות), שבשנים האחרונות, בייחוד מאז ההינתקות ב-2005, עברו להפעלה שיטתית של אלימות פוליטית, בעיקר נגד פלסטינים אבל לעתים קרובות יותר ויותר גם כלפי חיילי צה"ל וגורמי שלטון אחרים (כמו איומים על פקידים בכירים בפרקליטות המדינה), ואפילו כלפי כנסיות נוצריות שוודאי אינן חלק מהסכסוך.

נראה שצעירים אלה עברו תהליך ניכור עמוק כל כך כלפי מרכז ההוויה הישראלית, עד שחרדת העימות החיצוני, המאפיינת את הרוב המוחלט של הישראלים, כלל אינה מטרידה אותם ואינה גורמת להם לחשוש מהחרפת העימות באמצעות פעולותיהם. אכן, הרוב המוחלט של אנשי הימין בישראל, ובכלל זה הימין הדתי ומחנה המתנחלים, מגנה את פעולות הצעירים הללו ואינו שותף לדרכם. אבל באותה מידה נראה שתהליך הניכור שעבר על חלקים רחבים יחסית ממחנה הימין הדתי מעניק לגיטימציה מסוימת למסקנות האלימות של הצעירים הנוקטים בהן, גם בקרב אותו ציבור שאינו שותף למסקנות הללו, כשם שהוא פוגע במוטיבציה וביכולת  לפעול באופן אקטיבי נגד אותם צעירים.

לכן ברור שההתמודדות עם הפעולות האלימות הללו אינה יכולה להסתכם בגינויין או בהפעלת צעדי אכיפה נחושים יותר, שהם כמובן מוצדקים  כשלעצמם. לאלה יש להוסיף תהליך חשבון נפש ביחס לעצם תהליך הניכור מהמדינה: האמנם הוא מוצדק? האמנם הנסיבות הקשות של הינתקות 2005 ושל צעדים אחרים שהופעלו במשך השנים נגד המתנחלים מצדיקים תחושת ניכור כוללת? בהקשר זה כדאי לזכור שבמשך השנים נפגעו ציבורים רבים מצעדים שנקטה המדינה, והציונות הדתית תבעה מהם תמיד לראות בצעדים אלה אירועים נקודתיים שאינם צריכים להעיב על התמונה הכוללת ולא להתנכר למדינה באופן גורף. כך היה למשל כשכעסו החרדים על המדיניות "החילונית", כששכבות מצוקה כעסו על הפגיעה במעמדן, וכשאנשי שמאל ביקרו את מלחמת לבנון ומבצעים שנויים במחלוקת. האם לגיטימי לשנות השקפה זו רק כשמחנה הציונות הדתית הוא הנפגע?

ואחרי שנאמרו הדברים הללו יש לומר שחשבון הנפש צריך לכלול גם את מתנגדי מפעל ההתנחלות. גם שם צריך לבדוק אם פעולותיהם לא חצו את הקו האדום שבין ויכוח לגיטימי, אפילו נוקב, לצעדי שנאה ושטנה, ובכך תרמו לתחושת הניכור של הימין הדתי. באותה מידה ראוי לבחון אם ההתייחסות הגורפת לכלל מחנה הימין הדתי כמחנה אנטי-דמוקרטי ואלים לא הייתה בבחינת נבואה שהגשימה את עצמה, כלומר נבואה שהלכה ודחקה את המחנה הזה לפינות קיצוניות, שכיום מאפשרות למחנה השמאל לומר "אמרנו לכם" בלי לבחון את חלקו-שלו בתהליך שנוצר.