הערות לסדר/ חוק לשון הרע, הרב שמואל אליהו, הטרדות מיניות
התיקון המוצע לחוק לשון הרע בעייתי מאוד, אבל כך גם אחדות מהתגובות נגדו; היועץ המשפטי לממשלה נותן לרב שמואל אליהו פטור מהעמדה לדין דווקא על התבטאותו החמורה ביותר; הנאבקים נגד הטרדות מיניות מרחיבים את הגדרת המושג באופן היוצר זילות לעצם העברה. יאיר שלג מבקש ראייה מורכבת קצת יותר על כמה מסערות הימים האחרונים.
חוק לשון הרע
מה כבר לא נאמר על התיקון לחוק הזה, המציע בגרסתו של מאיר שטרית הכפלה פי שישה של הפיצוי ללא הוכחת נזק, מ-50 אלף ל-300 אלף ש"ח, ובגרסת יריב לוין מעלה את רף הפיצוי עד מיליון וחצי שקלים במקרה שלא תתפרסם תגובתו המלאה של מושא הפרסום.
לכאורה אכן מדובר בחוק בעייתי מאוד, בוודאי בגרסת לוין: האם מישהו מעלה על דעתו שכלי התקשורת יצטרכו לפרסם תגובות על פני עשרות עמודים (ואם החוק יתקבל, אין ספק שתגובות רבות ייהפכו לכאלה) על כל פרסום, ולא, ייאלצו לפצות את מושא הפרסום במיליון וחצי שקלים? אבל גם ההצעה המתונה יותר, של שטרית, בעייתית מאוד. לכאורה ההצעה רק מגדילה את האפשרות לפיצוי, ובסופו של דבר בית משפט הוא שיצטרך לקבוע אם הפיצוי מגיע ומה יהיה גובהו, ולכאורה מתנגדי החוק הם בדיוק החוגים הסומכים במידה הרבה ביותר על אמינותה ועל הגינותה של מערכת המשפט; אלא שבדומה לפצצה האיראנית, עיקר נזקו של החוק לא יהיה במימושו, אלא בעצם הנחתו כאיום פוטנציאלי. כל עיתונאי המכין פרסום שלילי על גורם כלשהו יהיה חשוף לאיום שייתבע בסכומים גבוהים, גם ללא צורך בהוכחת נזק, אם ימשיך בהכנת הכתבה. במצבה הכלכלי של התקשורת כיום, למרבה הצער די באיום כזה כדי להרתיע לא מעט עיתונאים ועורכים מהפרסום.
אבל גם הקמפיין התקשורתי נגד החוק בעייתי מאוד. יש כלי תקשורת מרכזיים (ובייחוד ynet ואביו הביולוגי, "ידיעות אחרונות") שבדיווחי החדשות שלהם בחרו שלא לכנות כלל את החוק בכינויו הרשמי, אלא בכינוי השלילי שהדביקו לו: חוק ההשתקה. כינוי זה ייתכן מאוד שראוי למאמר פובליציסטי ביחס לחוק, אבל בשום אופן לא לדיווח עיתונאי ענייני – בוודאי לא כשמדובר בנושא שהתקשורת עצמה היא צד בו, ועל כן הדיווח שלה חייב להיות זהיר שבעתיים. אדרבה, השימוש החוזר ונשנה בכינוי "חוק ההשתקה" מדגים בדיוק את האופן הכוחני שבו כלי תקשורת (בייחוד אינטרנטיים, ובהשפעתם גם יותר ויותר כלי תקשורת מסורתיים) נוטלים לעצמם את החירות לנצל את הכוח המסור בידם לשיווק אמונותיהם ועמדותיהם; אותו כוח בדיוק שמלכתחילה מביא לידי הקריאות להגבלת כוחה של העיתונות. ככלל, בשנים האחרונות ניכר בעולם העיתונות שימוש בכותרות בעלי אופי אמוציונלי ולא דיווחי-ענייני (ראו למשל את סיקור שביו של גלעד שליט, וזו רק דוגמה אחת), באופן המבקש לעצב את דעתו של צרכן התקשורת ביחס לנושא. זו נטייה פסולה כשהיא לעצמה, קל וחומר כשהיא מצטרפת לנטייתם של רוב העורכים לבטא רגשות ודעות מסוג מסוים (יוני-ליברלי), כך שהתוצאה היא הטיה אמוציונלית מסוג מסוים וקבוע. זו כשהיא לעצמה תופעה שיוצרת התנגדות לא בריאה כלפי התקשורת.
טור זה קורא אפוא: החזירו לנו את הדיווח הענייני (כולל בכותרות), ואת הדעות השאירו למקומן הרשמי המוקצה להם באמצעי התקשורת. קריאה זו נכונה לא רק לקשר בין העיתונות לצרכניה, אלא אפילו בשיח הפוליטי: לשיח האמוציונלי יש אולי יתרון קצר מועד בכך שהוא מגייס רגשית את המחנה שלך כנגד היריב; הבעיה שהוא גם מקומם את היריב באותה המידה, והתוצאה היא מעגל מסוכן של הסלמה הדדית.
פרשת הרב שמואל אליהו
היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הורה על חקירה פלילית ביחס להתבטאויות המתוארות כגזעניות של הרב הראשי של צפת, הרב שמואל אליהו. ההתבטאויות שמדובר בהן אכן מבטאות סטראוטיפים שליליים ומקוממים נגד כלל הציבור הערבי:
"התרבות הערבית היא אכזרית מאוד... אצל הערבים מדובר בנורמות אלימות שהפכו לאידאולוגיה... ערבים מתנהגים אל הנשים שלהן על פי נורמות חברתיות שלפיהן מותר להרביץ לאישה", וכדומה. אגב, אני נזהר משימוש במילה "גזענות" כלפי ביטויים אלה לא משום זהירות בכבודו של הרב אליהו, אלא בשל השימוש האינפלציוני במונח "גזענות" בשנים האחרונות, ובעיקר משום שההתבטאויות של אליהו דומות יותר לסטראוטיפים מהסוג של "כל המרוקאים אלימים" או "כל הפרסים קמצנים", שככל שהם מקוממים, ספק אם היינו ממהרים להגדירם "גזעניים" (הם אינם מניחים שהתרבות המדוברת נחותה במהותה, קל וחומר שאין גלומה בהם קריאה לאפליית המגזר המדובר - שני יסודות מובהקים של התפיסה הגזענית).
אני לא אוהב גם את הקלות היתרה שבה הפך הדין הפלילי מזור לבעיותינו החברתיות, קל וחומר כשמדובר בעניינים מילוליים. ממילא, למרות הסלידה מההתבטאויות של הרב אליהו כשהן לעצמן והבוז כלפיהן, לא נראה לי נכון שהעניין יהפוך לדין פלילי.
התבטאויות הן עניין פלילי רק כשמתלווה אליהן רכיב של הסתה, כלומר קריאה לעשות מעשה נגד מישהו או רמז שכך ראוי לעשות. בהקשר זה צריך להודות שבהעמדה לדין של רבנים יש היגיון יותר מבהעמדה לדין של פרופסורים שמאלנים, שגם הם מתבטאים לעתים באופן בוטה: בניגוד לרבנים, הפרופסורים אינם מתיימרים לפרסם את דבריהם כפסקי הלכה, וממילא גם מעריציהם המושבעים ביותר אינם מתייחסים אליהם ככאלה. אבל למרבה האבסורד, אף שהיועץ המשפטי הורה על חקירה פלילית נגד הרב אליהו בגין התבטאויות שאין בהן שום קריאה מעשית, דווקא את פסק ההלכה המעשי מאוד שלו שלא למכור או להשכיר דירות לערבים הוא שחרר מהדין הפלילי, בנימוק תמוה שעל פסיקה כזאת חלה חסינות של "דברי תורה".
האבסורד כאן מגיע לשיאו: אם בכלל צריך הרב אליהו לעמוד לדין על התבטאויותיו, הרי זה דווקא על פסק ההלכה המעשי מאוד וגם גזעני מאוד שלו (שהרי בו קיימת קריאה מפורשת לאפליה כוללת של מגזר מסוים). אין זה סביר שבמדינה מתוקנת יהיה פטור גורף לרבנים, או לאנשי דת בכלל, על פרסום דברי הסתה הנאמרים בהקשר דתי. האומנם היינו פוטרים מטיפים מוסלמים או נוצרים שהיו מפרסמים דברי הסתה נגד יהודים בשם דתם, או שדווקא העיגון בדת היה גורם ליתר סכנה, וממילא ליתר דחיפות של העמדה לדין (סביר שהחוגים המגוננים כיום על הרב אליהו היו הראשונים לתבוע זאת כלפי כמרים או אימאמים). נכון שבבחינת ההעמדה לדין של מקרים כאלה צריכים המופקדים על כך להיות רגישים מאוד ולא למהר למסלול הפלילי, אבל גם אי אפשר להשלים עם פטור גורף מראש לכל מי שיבקש להסית בשם הדת.
אגב, אם עוסקים במסלול המשפטי, במקרה הרב אליהו, המכהן כרב העיר צפת, יש עוד דרך מעניינת: החוק מאפשר להדיח רב עיר בהליך סבוך ומפותל של ועדת משמעת שמקימה מועצת הרבנות הראשית. במקרה של הרב אליהו ההליך סבוך במיוחד, שכן הוא עצמו חבר מועצת הרבנות הראשית, ואף נהנה ממעמד מיוחד בציבור הדתי בזכות ההערצה לאביו המנוח, הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו. סביר אפוא שמועצת הרבנות לא תזדרז להקים ועדה כזאת, וגם אם זו תקום בוודאי שלא תדיח את הרב. אבל בשני המקרים הללו ניתן יהיה לעתור לבג"ץ נגד המועצה. יש אפוא סיכוי שוועדה כזאת אכן תקום, וגם אם לא תדיח את הרב אליהו, לפחות תיאלץ לומר כמה דברים נוקבים נגד דבריו, וגם לכך משמעות ציבורית וחינוכית רבה. אגב, מן הראוי גם לחשוב על שינוי החוק באופן שיאפשר גם לנציב שירות המדינה לפתוח בהליכים משמעתיים נגד רבנים סוררים המועסקים בשירות המדינה.
ריבוי ההטרדות המיניות
כותרת ב"הארץ" מהשבוע שעבר בישרה ש-83% מנשות תל אביב הוטרדו מינית במרחב הציבורי. למי שרגיל לחשוב על הטרדות מיניות במובן המסורתי של המושג – אדם המציק לאדם אחר בהקשר מיני – זה נשמע נתון מדהים: האומנם כמעט כל נשות תל אביב חוו הצקות כאלה, ועוד בפומבי ("במרחב הציבורי")?
עיון בגוף הידיעה מבהיר מיד שהתמונה מורכבת יותר: ההטרדות השכיחות ביותר היו אלה שלא פעם אנו רואים בהן חוסר נימוס משווע, אבל לא בהכרח הטרדה מינית: שריקות ברחוב (64%), צפירה ממכונית (61%) ונעיצת מבט ממושכת (45%). למען האמת מתברר שגם הנשים שהשתתפו במחקר לא חשבו שמדובר בהטרדות מיניות. גוף הידיעה מגלה לנו שבתחילה "רק" 45% מהנשים העידו שהוטרדו מינית במרחב הציבורי, אבל כשתוארו לפניהן גם סוגים אחרים של התנהגות כהטרדה מינית, "כמעט והוכפל מספר הנשים שהעידו כי חוו לפחות סוג אחד של הטרדה". משמע: לעורכי המחקר היה דחוף מאוד להוכיח שיעור גבוה של הטרדות מיניות, ומשלא הצליחו במשימתם ברמה הרצויה להם (אף שגם 45% הם כמובן שיעור גבוה מאוד, אפילו מזעזע, של הטרדות), טרחו לשכנע את הנשים הנחקרות שגם התנהגויות שהן עצמן לא חוו כהטרדה מינית הן בעצם כאלה.
ועל כך ייאמר: לא רק שזה לא רציני ולא מכובד, זה אפילו מסוכן. זו דוגמה קלסית של "זאב זאב": אם כל פעולה או אמירה של גבר כלפי אישה, או בעצם של כל אדם כלפי אדם אחר, הקשורה במראהו החיצוני של מושא ההתייחסות, תוגדר הטרדה מינית, התוצאה תהיה לא רק חיסולן של מחמאות והתנהגויות חיזור לגיטימיות, אלא גם של זילות המקרים שבהם מדובר בהטרדה מינית ממשית. המאבק החשוב הזה עלול לצאת נפסד דווקא על-ידי הגזמות של אחדים מהעוסקים בו.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.