הערת חקיקה – הצעות החוק בעניין הרפורמה בהגנה עצמית ("חוק שי דרומי") - גרסה מורחבת
ביום שלישי, ד' באדר ב' תשס"ח, 11 במרס 2008, דנה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת באחת הגרסאות ל"חוק שי דרומי", האמור לאפשר לחקלאים להגן על משקם מפני פורצים. הצעת חוק זו מהווה שינוי מהותי בסעיף ההגנה העצמית בדין הפלילי. מר רועי קונפינו ופרופ' מרדכי קרמניצר מביעים את דעתם בנושא.
ביום שלישי, ד' באדר ב' תשס"ח, 11 במרס 2008, דנה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת באחת הגרסאות ל"חוק שי דרומי", אותו חוק האמור לאפשר לחקלאים להגן על משקם מפני פורצים. הדיון מגיע כחודש לאחר שהועדה אישרה שתי גרסאות אחרות של הצעות חוק העוסקות באותו נושא, אשר מציעות לבטל או לצמצם בצורה קיצונית את דרישת הסבירות בכל הקשור להגנה העצמית בבית, במשק ובעסק. ויתור על דרישת הסבירות ישַנה שינוי מהותי את ההגנה העצמית במשפט הפלילי, יפגע באיזון בין הערכים החברתיים החוסים בצל הגנה זו וייצור סכנה אמתית לשלום הציבור. לא זו אף זו, כבר היום במערכת המשפט ובדין הפלילי בישראל קיימים פתרונות למקרים שהצעות החוק באות לפתור.
בהערת חקיקה זו נציג את המצב המשפטי המצוי בכל הקשור להגנה עצמית ונציע דיון ביקורתי בהצעות החוק הקוראות לשינוי המצב הקיים. ראשית המצב המשפטי המצוי: סעיף 34י לחוק העונשין מסדיר את ההגנה העצמית בקבעו כי 'לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו'. עם זאת סעיף 34טז לחוק קובע כי אם 'המעשה היה לא סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה' אזי אין לפטור את האדם מאחריות על מעשיו. במילים אחרות, הדין הפלילי הישראלי מכיר בזכותו של הפרט להשתמש בכוח על מנת להגן על עצמו, אולם זכות זו כפופה למגבלות, ובראשן דרישת הסבירות.
שתי הצעות החוק שאישרה ועדת חוקה חוק ומשפט לפני כחודש עוסקות בהגנה עצמית בהקשר של פריצה. ההצעה הראשונה היא הצעת חוק ממשלתית – שהיא בעצם 'הצעה מתגוננת' לנוכח ההצעות הפרטיות – ובה מוצע להוסיף שלושה נדבכים לסעיף ההגנה העצמית: ראשית, חזקה הניתנת לסתירה שלפיה פריצה למגוריו של אדם יוצרת סכנה מוחשית; שנית, קביעה שאי-נסיגה מבית המגורים לעולם תיחשב פעולה סבירה; ושלישית, מתן הרשאה לבית משפט להקל בעונשו של נאשם, ואף לפטור אותו לגמרי מאחריות פלילית, אם הוא חרג ממתחם הסבירות במידה מועטה.
הצעת החוק השנייה מבוססת על הצעותיהם של חברי הכנסת ישראל כץ, צבי הנדל, אליהו גבאי ויצחק אהרונוביץ'. לפיה אדם שיפגע בפורץ שחדר לבית מגוריו יהיה פטור מאחריות פלילית גם אם לא נשקפה לו סכנה מוחשית מצד הפורץ ואף אם הדבר לא היה סביר בנסיבות העניין. נוסף על כך, בהצעת החוק מוצע כי אדם שיפגע בפורץ אשר חדר אל משקו או אל עסקו יישא באחריות פלילית רק אם הוא פעל בצורה לא סבירה בעליל בנסיבות העניין.
במילים אחרות, החלקים המהותיים בהצעות החוק מציעים לבטל או לצמצם מאוד את דרישת הסבירות בכל הקשור להגנה עצמית בהקשר של פריצה. שינויים אלו, ובעיקר השינויים המוצעים בהצעת החוק מטעמם של חברי הכנסת כץ, הנדל, גבאי ואהרונוביץ', אינם ראויים. ראשית נבחן את ההסדרים המוצעים בהצעת החוק הממשלתית ולאחר מכן נעבור לבחינה של הצעת החוק הפרטית.
כאמור, הצעת החוק הממשלתית כוללת שלושה נדבכים:
- האחד הוא יצירת חזקה הניתנת לסתירה שלפיה פריצה למקום מגוריו של אדם יוצרת סכנה מוחשית (חזקה ניתנת לסתירה הינה קביעה משפטית, אשר ניתן להביא ראיות הסותרות אותה). ספק רב אם יש מקום לחזקה כזאת – הניסיון מלמד כי פורצים אשר אינם נתקלים בהתנגדות אינם מעוניינים בפגיעה פיזית בקרבנות הפריצה (נוסף על גנבת רכושם). הקביעה בחוק שהפורץ מהווה סכנה מוחשית מכוונת את קרבן הפריצה להתנגד בכוח לפורץ ולכן עלולה לעלות בחיי אדם, הן של הפורץ הן של הקרבן.
- בעיה זו עולה גם בהקשר של הנדבך השני של הצעת החוק הממשלתית, שלפיו אי-נסיגה מבית המגורים לעולם תיחשב פעולה סבירה. ספק אם ראוי ליצור כלל שכזה, שכן הדבר נוגד את הרעיון הבסיסי של מושג הסבירות – אם אי-נסיגה כתוצאה מתקיפה בבית המגורים היא מעשה סביר במצב עניינים מסוים אזי אכן ראוי שבית המשפט יכיר בפעולתו של קרבן התקיפה ויראה בה הגנה עצמית. עם זאת, אם נסיגה הייתה דווקא דרך הפעולה הסבירה, אזי ראוי שבית המשפט לא יכיר בפעולת הקרבן ולא יראה בה הגנה עצמית. בדומה לחזקה הקודמת שצוינה, גם חזקה זו מכוונת את הקרבן להתנגד בכוח לפריצה, מה שעלול להוביל לשפיכות דמים.
- הנדבך השלישי של הצעת החוק הממשלתית הוא מתן הרשאה לבית משפט להקל בעונשו של נאשם, ואף לפטור אותו לגמרי מאחריות פלילית, אם הוא חרג ממתחם הסבירות במידה מועטה. דא עקא, סבירות היא רק אחד היסודות של ההגנה העצמית. כדי שפעולה תוכר בהיותה הגנה עצמית עליה לעמוד (בין השאר) גם בדרישות של נחיצות, מידיות ומידתיות. לכן, אף שייתכן כי יש מקום לתת לבית המשפט שיקול דעת בכל הנוגע לחריגה מסבירות, סוגיה זו צריכה להידון במסגרת סעיף כללי העוסק בסטיות מאחד או יותר מיסודות ההגנה העצמית, ולא בסבירות באופן פרטני.
אם כן הצעת החוק הממשלתית אינה ראויה בעיקר מכיוון שהיא מגדילה את הסיכון להידרדרותה של פריצה לשוד אלים.
כאמור, גם הצעת החוק של חברי הכנסת כץ, הנדל, גבאי ואהרונוביץ' בעייתית מאוד, ואף יותר, מסיבות אחדות:
ראשית, כבר היום הדין הפלילי בקיומו של סעיף המזכה אדם מפעולות שביצע גם אם לא היו סבירות בשל שגיאה שלו בהערכת המציאות, מציע פתרון למקרים שיהיה בהם רצון לפטור מאחריות פלילית. סעיף 34יח לחוק העונשין קובע כי 'העושה מעשה בדַמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמתו כפי שדימה אותו'. במילים אחרות, הדין הפלילי מספק הגנה לאדם אשר טעה בהערכתו את מצב העובדות בעולם, ובהסתמכו על טעות זו פעל בצורה מסוימת. חשוב לציין כי הדין אינו דורש שהטעות במצב הדברים תהיה סבירה – כדי שהגנה על פי סעיף זה תעמוד לאדם א', מספיק שאדם א' טעה, טעות סובייקטיבית, ואין דרישה שתהיה זו טעות שגם האדם הסביר היה טועה בה (ישנן מערכות משפט הדורשות כי הטעות תהיה סבירה, אך כאמור, לא בישראל). להלן נבחן כיצד ההגנה של טעות במצב הדברים מספקת מענה למקרים שבהם יתבקש לפטור מאחריות פלילית: נניח שפורץ חדר לביתו של ראובן. ראובן מאמין כי הפורץ מהווה סכנה מוחשית לחייו וכתוצאה מכך הוא יורה בפורץ והורג אותו. נראה כי במקרה כזה נרצה לפטור את ראובן מאחריות פלילית, גם אם הפורץ לא באמת היה מסוכן. לפי הדין היום פעולתו של ראובן תתפרש הגנה עצמית וראובן יהיה פטור מאחריות פלילית, בין שהפורץ באמת היווה סכנה בין שלאו, ובלבד שראובן חשב, מחשבה סובייקטיבית, שהפורץ מסוכן. ודוק, כך גם אם טעותו של ראובן אינה סבירה, קרי במקרה שהאדם הסביר לא היה מניח כי הפורץ מסוכן. אם כן, הדין מספק כבר היום כלים לפטור מאחריות פלילית אנשים שחושבים בתום לב כי פורץ שחדר לביתם מסכן אותם, ולכן אין צורך בהצעות החוק החדשות.
הסיבה השנייה לדחות את הצעות החוק היא שההצעות אינן מאזנות כראוי בין כל האינטרסים החברתיים שעקרון ההגנה העצמית מגן עליו, ובעיקר הן פוגעות פגיעה קשה בערך ההגנה על חיי האדם. עברות והגנות בדיני עונשין אמורות להגן על אינטרסים חברתיים לגיטימיים. במקרים שהחוק מכיר בהגנה עצמית ניתנת לאזרח האפשרות 'לקחת את החוק לידיו' – לעשות מעשה שבכל מקרה אחר אינו חוקי. במקרה כזה הדין מנסה לאזן בין ערכים שונים זה מזה: מחד גיסא הרצון להגן על אינטרסים לגיטימיים של האדם המותקף (למשל חייו, גופו ורכושו), ומאידך גיסא האינטרס של ההגנה על שלטון החוק (אשר יכול להיפגע כאשר אדם פרטי לוקח את החוק לידיו) וכן האינטרסים הלגיטימיים של הפורץ (גם פה, הגנה על חיי הפורץ היא אינטרס לגיטימי). בניסיון לאזן בין הערכים הללו נקבע כי מותר לאדם להגן על עצמו, אך עליו לעשות זאת בצורה סבירה – הסבירות מאפשרת לאזן בין כל הערכים המוגנים החוסים בצל ההגנה העצמית.
מושג הסבירות מתיר פגיעה באינטרס חשוב יותר (למשל חיים) כדי להציל אינטרס חשוב פחות (למשל מניעת פגיעה בגופו של אדם ובכבודו), אבל פגיעה זו אינה בלתי מוגבלת, והיא חייבת להיות סבירה. לדוגמה, יהיה סביר להמית אדם למען הגנה עצמית כדי למנוע הטלת מום או אינוס, אבל לא יהיה סביר להמית אדם כדי למנוע פגיעה בקניין. נשנה מעט את הדוגמה שהצגתי לעיל כדי להמחיש טענה זו: נניח כי אותו ראובן יודע כי הפורץ שחדר לביתו אינו מהווה סכנה לחייו ולבריאותו וכי בכוונתו רק לגנוב תכשיטים. נראה כי במצב כזה נרצה לקבוע כי ראובן אינו רשאי לפגוע בפורץ פגיעה אנושה (ודאי שלא להרוג אותו) רק כדי להגן על רכושו.
אולם לפי הצעת החוק החדשה מכיוון שאין דרישה לנהוג בסבירות, ראובן יוכל להפעיל כוח (ואפילו כוח קטלני) רק בשל העובדה שהפורץ חדר לביתו, למשקו או לעסקו. יתרה מכך, ראובן יהיה פטור מאחריות פלילית אפילו אם הוא יפגע בפורץ בזמן שהפורץ כבר בורח מן הבית. דוגמה זו ממחישה כי הצעות החוק הנזכרות לעיל בעצם מטילות עונשים כבדים, ואף עונש מוות, בגין עברות רכוש כגון פריצה והשגת גבול. בכך הן פוגעות באיזון בין הערכים המוגנים במסגרת עקרון ההגנה העצמית, ובעיקר אינן מייחסות חשיבות לערך הראשוני והבסיסי ביותר שכל שיטת משפט אמורה להגן עליו – קדושת חייו של האדם (ערך המוגן בשיטת המשפט הישראלי בין השאר בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו).
חשוב לציין שיסוד הסבירות אינו גחמה ישראלית – הוא מינימום הכרחי בכל מערכות המשפט המודרניות בכל הקשור להגנה עצמית. הדין האנגלי למשל איחד את הדרישות הקלסיות של הכרחיות ומידתיות לדרישה אחת של סבירות. הדין האמריקני (כפי שהוא מתבטא ב-Model Penal Code, מסמך אשר רוב המדינות בארצות הברית אימצו) מדגיש במיוחד את מבחן הסבירות ומבחין בין שימוש בכוח קטלני לצורך הגנה ובין שימוש בכוח שאינו קטלני. גם האיחוד האירופי מכיר בחשיבות של בחינה קפדנית של הרשות להשתמש בכוח: סעיף 2 לאמנה האירופית לזכויות אדם, העוסק בזכות לחיים, קובע שמותר לאדם לפעול בהגנה עצמית רק כאשר הפעולה הכרחית לגמרי, וסעיף זה פורש בהיותו מחייב מידתיות מצדו של האדם המגן על עצמו.
כנגד הטענה שיש לנהוג בסבירות בכל הקשור להגנה עצמית עולים בדברי ההסבר להצעות החוק שלושה טיעונים מרכזיים: חוסר יכולת להעריך את הסכנה, הרתעה, וחוסר יכולת של המשטרה לספק מענה. להלן אבחן טיעונים אלו:
ראשית חוסר היכולת להעריך את הסכנה. גם כאן נשתמש במצבים שראובן נקלע אליהם כדי להבהיר את הטענות: כאשר פורץ נכנס לביתו של ראובן יהיה לראובן קשה מאוד להעריך את מידת הסכנה שהפורץ מהווה בעבורו. מעבר לכך, גם אם הערכה מעין זו אפשרית, לא ראוי לדרוש מראובן להעריך את רמת הסכנה, שכן אם ישקול יותר מדי שיקולים בטרם ישתמש בזכותו להגנה עצמית ייתכן שיהיה כבר מאוחר מדי. לכן אין לדרוש סבירות בפעולותיו של אדם הנמצא במצב של ראובן. כפי שצוין לעיל, מצב עניינים זה אינו מצדיק את קבלתה של הצעת החוק החדשה משום שפתרונו תקף גם במצב החוק היום, מטעם הסעיף בעניין טעות במצב הדברים. נניח שראובן אכן אינו יודע להעריך את מידת הסכנה שהפורץ מהווה בעבורו ולכן מניח כי הוא מסוכן. עוד נניח שעל סמך הנחה זו ראובן פוגע בפורץ. במקרה כזה ראובן ייהנה מן ההגנה של טעות במצב הדברים ולא יישא באחריות פלילית. אם כן טיעון זה אינו מספק טעם ראוי לוויתור על דרישת הסבירות.
הטענה השנייה שהועלתה כנגד השימוש בסבירות היא הרתעה. חברי כנסת אחדים ציינו כי ברצונם לשנות את מאזן ההרתעה בין אנשים תמי לב לאנשים המבקשים לפגוע בהם. לדעת אותם חברי כנסת, אם יותַר לאנשים לפגוע בפורצים במספר גדול יותר של מקרים, יצטמצם מספרן של הפריצות. טענה זו בעייתית משלוש סיבות:
- מציעי החוק מניחים כי ברוב המקרים קרבן הפריצה, שהוא הצד המאוים והמופתע, יצליח לפגוע בפורץ באופן סופני או לפחות מנטרל, מבלי להיפגע בעצמו, וכלל לא ברור על מה הנחה זו נסמכת.
- מטרתה של דוקטרינת ההגנה העצמית היא להתיר לאדם להגן על עצמו כדי להדוף התקפה. לא יהיה ראוי לשנות את התכלית של הדוקטרינה הזאת ולאפשר לה לשמש מכשיר ענישה לצורך הרתעה.
- הניסיון לייצר הרתעה בהגנה עצמית יכול להתגלות כחרב פיפיות – הצעות החוק משדרות מסר בעייתי הן לקרבנות הן לפורצים. המסר העולה מהן לקרבנות הוא שעליהם להתנגד בכוח לפריצה. מנגד המסר לפורצים הוא שעליהם להכין את עצמם להתנגדות כוחנית מצדם של קרבנות הפריצה כדי לסכלה. במילים אחרות, בהנחה שפורצים ימשיכו לפרוץ, יש להניח כי הם יחלו לשאת נשק כדי להגן על עצמם. המשמעות תהיה שבאופן פרדוקסלי, במקום ליצור הרתעה הצעות חוק אלו יביאו לגידול בכמות הפשעים האלימים. ראיה אמפירית לטיעון זה יש בארצות הברית – במקומות שהזכות להגנה עצמית רחבה (למשל בפלורידה) ישנם מקרים רבים מאוד של פשעים אלימים. לכן עדיף להשאיר את פעולת התגובה של הקרב לפריצה אל שטחו לכל אדם ואדם מבלי לנסות לכוון דווקא לפעולה שעלולה לגרום לשפיכות דמים, הן של הקרבן הן של הפורץ.
הטענה השלישית שהועלתה כנגד השימוש בסבירות היא שהמשטרה אינה מסוגלת לספק מענה לגל הפריצות הפוקד את המדינה. אולם, אם אכן כך, האם הפתרון הראוי הוא הפרטתה של אכיפת החוק והעברתה לידיים הפרטיות של האזרח? אחד הצידוקים העמוקים והבסיסיים ביותר לקיומה של המדינה הוא העובדה שהמדינה אמורה להגן על רכושם של אזרחיה ועל גופם. אם המשטרה, זרועה הארוכה של המדינה, אינה מסוגלת לעשות זאת, הפתרון אינו העברת הסמכויות לאזרח אלא הגדלת המשאבים המוקצים למשטרה.
לסיכום, בהערת חקיקה זו נטען כי הצעות החוק המציעות לבטל או לצמצם מאוד את השימוש בסבירות בכל הקשור להגנה עצמית בהקשר של פריצה אינן ראויות משתי סיבות עיקריות: ראשית, הדין הפלילי מספק כבר היום מענה במסגרת ההגנה על הפוגע במקרה של טעות במצב הדברים; שנית, מושג הסבירות מרכזי ביכולתו של הדין הפלילי לאזן בין ערכים מוגנים ולכוון התנהגות. הפתרון לגל הפריצות צריך להיות הגדלת המשאבים המוקצים למשטרה, ולא הפרטה של אכיפת החוק לידיים של אזרחי המדינה – הפרטה בעלת משמעויות מסוכנות מאוד לשלום הציבור.