הערת חקיקה – הצעת חוק יום העצמאות (תיקון - איסור ציון יום העצמאות או הקמת מדינת ישראל כיום אבל), התשס"ט-2009

ביום ראשון שעבר, 24 במאי, אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק פרטית של חה"כ אלכס מילר וחברי כנסת נוספים מישראל ביתנו. הצעת החוק אוסרת על ציון יום העצמאות, או עצם הקמתה של מדינת ישראל, כיום אבל או צער (וכבר זכתה לכינוי "חוק הנכבה"). עוד קובעת ההצעה כי מי שעובר על האיסור בחוק צפוי לעונש הדרקוני של שלוש שנות מאסר בפועל. השרים יצחק הרצוג, שלום שמחון ואבישי ברוורמן ממפלגת העבודה הגישו ערר על החלטה זו, ולכן הדיון בחוק צפוי להגיע למליאת הממשלה כנראה כבר בישיבת הממשלה ביום ראשון הבא. אם הערעור יידחה, תעלה הצעת החוק בהקדם לקריאה טרומית בכנסת, והממשלה תתמוך בחוק. תמיכת הממשלה צפויה להגדיל מאוד את הסיכוי שהצעת החוק תעבור בשלוש קריאות בכנסת.

לראייתנו, מדובר בהצעה אנטי-דמוקרטית ובלתי חוקתית שפוגעת פגיעה אנושה בחופש הביטוי וההפגנה, שהם מנשמת אפה של הדמוקרטיה. יתרה מזאת, אם הצעת החוק תתקבל, היא  אינה צפויה להביא לידי הגברת ה"נאמנות" של הפלסטינים אזרחי ישראל למדינה, אלא לבדלנות ולהקצנה בקרב אוכלוסייה זו. ראוי אפוא כי הממשלה תקבל את ערעורם של שרי העבודה, ולא תתמוך בהצעת החוק.

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי "מוצע לאסור בחוק פעולות שיש בהן משום ציון יום העצמאות או הקמת המדינה כיום אבל, והטלת עונש חמור על אלו המנצלים את אופייה הדמוקרטי והנאור של מדינת ישראל – על מנת למוטטה מבפנים". אין חולק כי המדינה זכאית להגן על עצמה מפני מי שמבקשים למוטטה מבפנים. ואכן, פעולות כמו הסתה להמרדה והסתה לאלימות הן עברות פליליות בישראל. ואולם אין קשר בין הגנה לגיטימית זו על המדינה ובין הצעת החוק הנדונה. בעצם ציונו של יום העצמאות, או עצם הקמתה של מדינת ישראל, כיום אבל או צער אין משום קריאת תיגר על המדינה. המהלכים של הקמת המדינה – שנתקלו בהתקפה מזוינת פלסטינית וערבית נגד היישוב היהודי והמדינה הצעירה – היו כרוכים בפגיעה קשה בציבור הפלסטיני שהתגורר בארץ ישראל (בין 700 ל-750 אלף פלסטינים גורשו או ברחו מהשטח שהפך למדינת ישראל ונהפכו לפליטים; ובין 370 ל-530 כפרים ננטשו או פונו). אין ספק שלא רק מי שהיו מעורבים במאבק המזוין נגד המדינה נפגעו, אלא גם רבים אחרים. יש לקוות שאפילו מציעי ההצעה אינם מבקשים "לשחזר" את ההיסטוריה באופן שיעלים את הפגיעה הקשה שספגו הפלסטינים. אך טבעי הוא שיש מקרב הציבור שנפגע, לרבות צאצאיו, שמציינים את יום העצמאות כיום של אבל או צער. איש אינו יכול לתבוע מהציבור הפלסטיני שלא לחוש צער על הפגיעה ועל האבדן שסבל. גם אם יחוקק החוק וייאכף, רגשות אלה לא ישתנו; להפך!

יוצא אפוא שטעם אפשרי למניעת הביטוי הפומבי של רגשות הצער הפלסטיני הוא מניעת פגיעה ברגשות של חלק מהרוב היהודי הנפגעים על ידי הגילויים האלה. אלא שזהו בדיוק סוג של שיקול שמשום פנים אין בו כדי להצדיק הטלת איסור על ביטוי שכזה. דבר לא יישאר מחופש הביטוי אם פגיעה כזאת ברגשות תצדיק איסור על ביטוי. הרי אין לדבר סוף: יש להניח כי יש מבין הפלסטינים שרגשותיהם נפגעים עקב גילויי שמחה יהודיים ביום העצמאות; ומה בדבר רגשותיהם של ישראלים דמוקרטים שנפגעים על ידי הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות כמו זו? יתר על כן, ביטוי של רגשות בהקשר פוליטי – בייחוד של מיעוט – הוא מסוג הביטויים שהגנה עליהם היא התקיפה והעזה ביותר.

הבעת צער על הקמת המדינה אינה שוות ערך לשלילה של הצדקת קיומה. היא יכולה להתיישב גם עם קבלת קיומה של המדינה, למרות הפגיעה שהייתה כרוכה בהקמתה, וברצון להצביע דווקא על צד המחיר שבהקמתה. אבל גם אם יש בביטויי צער אלה ביטויים שהם בבחינת קריאת תיגר אידאולוגית בלתי אלימה על המדינה כמדינה יהודית, ביטויים אלה חייבים להיות חלק מהשיח הדמוקרטי הלגיטימי. ביום שבו לא ניתן יהיה לערער בדיבור על ישראל כמדינה יהודית – תיפרד ישראל ממשפחת האומות הדמוקרטיות, ובכך תאבד את אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים. מדינה אינה דמוקרטית אם איננה מגנה על חופש הביטוי וההפגנה; ובלבו של חופש הביטוי – הדיון הפתוח בסוגיות פוליטיות אידאולוגיות ומוסריות, ובייחוד ביסודיות שבהן ובאלה השנויות במחלוקת חריפה וקשה. אם לכך מכוונת הצעת החוק – היא נפסלת במיוחד משום שהיא חותרת תחת אושיותיה של ישראל כדמוקרטיה. היא גם עושה זאת באופן חסר בינה, שכן היא תופסת רק את אפס הקצה של מגוון הביטויים המתנגדים לאופייה של ישראל כמדינה יהודית. זאת ועוד, אם יהודיותה של המדינה תיתפס כאקסיומה שאין מהרהרים עליה, סופה שתהפוך לדוֹגמה יבשה ומתפוררת שאין לה ביסוס במוחות ובלבבות. הצעת החוק איננה רק אנטי דמוקרטית, היא גם אנטי יהודית. אוי לעיניים הרואות יהודים שהם כה אטומים וגסי לב לסבלם ולרגשותיהם של אחרים. אילו היינו במקומם של הפלסטינים היינו זועקים חמס נגד הצעת חוק כזאת.

עוד תפקיד חשוב של חופש הביטוי וההפגנה הוא להגן על מיעוטים מפני כפייה של הרוב. במדינת ישראל, שבה יש מיעוט קבוע גדול של פלסטינים, חשוב במיוחד לאפשר לאזרחים הללו לבטא את תרבותם ואת מורשתם ההיסטורית הייחודית. אם ציון יום הנכבה ייאסר, לא רק שהדבר יפגע בצורה אנושה בזכות לכבוד של אזרחים אלה, זכות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא שיעלה חשש ממשי כי הדבר יביא לידי תחושה של מיאוס מן המדינה בקרב הפלסטינים, וכתוצאה מכך לבדלנות ולניכור, דבר שיחזק את הקיצונים שבהם.

לסיכום, הדיון בשאלת משמעותה של הנכבה הוא מהדיונים הציבוריים החשובים המתנהלים בישראל כיום. אסור לכנסת למנוע את הדיון הזה או את ציון יום הנכבה, שהוא חלק ממנו. איסור שכזה יפגע אנושות בחופש הביטוי וההפגנה וכן בכבוד האדם של הפלסטינים אזרחי ישראל. יתרה מזאת, יש חשש שהאיסור יביא לידי בדלנות והקצנה בקרבם של הפלסטינים.