הצעותיו של שר המשפטים - כרוניקה של מאבק ידוע מראש

שר המשפטים הציע השבוע הצעה שמטרתה להפריד את סמכויות היועץ המשפטי מסמכויותיו של תפקיד חדש – 'תובע כללי'. ההצעה אינה חדשה. היא הועלתה כבר בעבר (ראו למשל מחקרם של ד"ר גד ברזילי ופרופ' דוד נחמיאס). לטענתו של השר, היועץ המשפטי לממשלה נמצא בניגוד עניינים מובנה, משום היותו הן המייעץ לממשלה ולשריה במילוי תפקידיהם, כלומר עורך הדין שלהם, הן התובע כאשר שר משריה או ראש הממשלה חשוד בפלילים. במחקר דנן נטען כי אם תימצא ההפרדה של סמכויות היועץ המשפטי כפתרון טוב לבעיה המהותית בתפקיד זה, יש לערוך הפרדה זו באופן מחושב ומבוקר, ולא באופן מידי וחפוז. לא ברור כלל שהצעתו של שר המשפטים עומדת באמת מידה זו.

יתר על כן, בעוד הבעיה היא בעיית אמת, יש לוודא כי הפתרון המוצע מבקש להתמודד עמה לשם חיזוק המערכות של ייעוץ משפטי ואכיפת חוק ושאין מדובר כאן בניצולה של הבעיה להשגת מטרות אחרות. אולי הפוכות. מתעורר החשד שלא תיקון מבני עומד לנגד עיניו של המציע אלא מגמה להחליש את המערכת המופקדת על אכיפת החוק. שני סימנים יש לכך:

מעבר לעיקר ההצעה – הפרדת סמכויות ויצירת תפקיד תובע כללי – הצעתו של פרידמן כוללת החְלשה מהותית של תפקיד היועץ המשפטי: חוות הדעת שלו לא תהיה מחייבת אלא מייעצת בלבד. משמעותו של שינוי זה היא שהממשלה תוכל להתעלם מדעתו של היועץ המשפטי בלא השלכות. תפקיד היועץ המשפטי בריסון הפוליטיקאים מהותי במערכת הישראלית וחשיבותו זו הוכחה לאורך השנים. הפיכתו ל'תפאורה' המוצבת בישיבות ממשלה ומעניקה להם נופך לגיטימי משמעה הסרת עוד רסן מעל לנטיית הממשלה לפעול תחת האתוס הביצועי-ביטחוניסטי ללא מעצורים. אין להפריז כלל בחשיבותו של ייעוץ משפטי מחייב שעשוי להבטיח שמה ש'הבטן' מבקשת לעשות יעצור המוח וששאלת האמצעים העומדים להינקט תיבחן ביסודיות הן מבחינת תכליתם הן מבחינת היותם ראויים

הסימן השני, והוא העיקר – ההצעה אינה כוללת מה שהיא חייבת לכלול: שינוי באופן המינוי של התובע הכללי. מן ההכרח שהתובע הכללי יהיה עצמאי לחלוטין במילוי תפקידו ושהשיקולים בבחירתו לא יהיו פוליטיים. לכן מתבקש שהוא ייבחר מטעמו של גוף שלפחות ברובו אינו פוליטי, כדוגמת הוועדה לבחירת שופטים. רק כך יהיה אפשר להבטיח שלתפקיד התובע הכללי לא ימונה מי שלדעת הממשלה עשוי להיות סוגר התיקים היעיל ביותר ככל שמדובר באישי שלטון.

הבעיה המרכזית שהצעותיו של פרידמן מעוררות היא בעיה שלרוב מקדישים לה פחות תשומת לב – בעיית ה'נראות'. זוהי בעיה מהותית בהתנהלותו של פרידמן שר משפטים. מבחינה זו יש הבדל בין פרידמן איש האקדמיה לבין פרידמן הפוליטיקאי.

פרידמן בהיותו איש אקדמיה היה רשאי לבקר את מערכת המשפט, להעביר ביקורת קשה וחריפה ולהעמיד את רעיונותיו והצעותיו לדיון אקדמי וציבורי. הדבר שונה כאשר מדובר בשר המשפטים, שאיננו מבקר גרדא אלא מפעיל כוח פוליטי לשינוי כללי המשחק. אין דין אחד להטלת דופי במערכת המשפט הנעשית מטעמו של איש אקדמיה לבין התבטאות זהה בתוכנה מטעמו של שר המשפטים, שהוא הגורם במערכת הפוליטית שמופקד על הגנה על מערכת המשפט. זאת ועוד, התבטאויותיו של שר המשפטים, הן כלפי בית המשפט העליון הן כלפי הפרקליטות, אינן ביטויים של ביקורת אלא ביטויים של עוינות ואיבה של מי שמייחס, בלא בסיס של ממש, למערכות לאכיפת החוק שיקולים זרים. מערכת המשפט מצטיירת אצל פרידמן כמערכת חולה, רקובה ומושחתת. סוג המאבק שפרידמן מנהל נגדה בצירוף נסיבות המינוי שלו וטיבה של הממשלה שהוא מכהן בה ('ממשלה תחת חקירה') מונעים ביקורת עניינית על המערכת. דווקא משום ששר המשפטים הכריז מלחמה על מערכת המשפט, אין מנוס מלקחת צד במערכה הזאת.

פרידמן, במהלכיו להכנסת שינויים במערכת המשפט, נתפס כמי שפועל להחליש את מערכת המשפט כולה. פרידמן נתפס כמי שיוצא פעם אחר פעם, בהצעות שונות ומגוונות, נגד בית המשפט העליון. כפעם בפעם הוא מרחיב את 'מסע הצלב' שלו (כפי שאפיין זאת נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט ברק) גם כלפי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. כך, למשל, הוא פעל לשינוי דרכי הבחירה של שניים אלו באופן המחליש את מקצועיות הבחירה ומחזק את כוחה של הממשלה בבחירה. מהלכיו הם קריאת תיגר מתמדת על הלגיטימציה של השופטים והתובעים, החל באופן מינויים וכלה במהות הסמכויות ובאופי התפקידים המוטלים עליהם.

פרופ' פרידמן ודאי מודע היטב שמעשיו והתבטאויותיו מובילים לתוצאה הבלתי נמנעת של החלשת מעמדם של בתי המשפט, הייעוץ המשפטי לממשלה והתביעה הכללית ולכרסום בלגיטימציה הציבורית שלהם. האם לא נובע מכך שזו מטרתו? יתר על כן, אף שהוא מגיע מן האקדמיה, פרידמן בשמשו שר משפטים הוא נושא דגלה של המערכת הפוליטית, ועמדתו המוצהרת היא שינוי מערכת היחסים בין הפוליטיקה למשפט על ידי החלשת מערכת המשפט וגימודה. אם כך, האם נכון להגיב להצעותיו רק באופן ענייני? האם אין לראות בהן גם חלק ממסע הרס של מערכת המשפט?

אפשר להתווכח על כל הצעה של פרידמן בנפרד, אולם אין להיכנע למהלכים חפוזים שלא קדמה להם בחינה מעמיקה, ואסור להסכים להחלשת המערכת השיפוטית. אבדן של אמון הציבור במערכות המשפט הוא, אולי, התהליך המסוכן ביותר בחיים הציבוריים שלנו. המשמעות המידית של מערכת משפט חלשה היא כרסום בשלטון החוק. מערכת משפט יציבה וחזקה, עצמאית ובלתי תלויה, היא אחד התנאים הבסיסיים לקיום דמוקרטיה.