השבטים הנִצים בישראל

בימים רביעי עד שישי, 19-17 בדצמבר 2008, נערכה סדנה בינלאומית בנושא אנטי-פוליטיקה אשר עסקה בקשר בין האזרחים, הפוליטיקה, והעיסוק הפוליטי. לפניכם מאמרו של מר ג'ון לויד ובו מוצגת התרשמותו מן הסדנה, ונושאים נוספים העומדים במוקד הדיון הפוליטי.

העיתונאי הישראלי ארי שביט כתב לאחרונה כי הפוליטיקה נהפכה לאיום אסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל. עמדה זו אינה יוצאת דופן בקרב אנשים חושבים: מומחים ישראלים של מדע המדינה, מכל קצות הקשת הפוליטית, חוששים כי המערכת החברתית הפוליטית עומדת לפני קריסה.

תחת רושם זה התכנסו בדצמבר 2008 במכון הישראלי לדמוקרטיה כמה מבכירי החוקרים בישראל לדון באיום על המערכת הפוליטית (אני הייתי אחד המוזמנים הספורים מחו"ל, והיחיד שאינו איש אקדמיה). המשתתפים לא היו חבורה של שמאלנים, אם כי בישראל, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, יש רבים כאלה באקדמיה. (ואמירת אגב: אחד האבסורדים בקריאות להחרים אנשי אקדמיה ישראלים היא שחוקרים אלה, אולי יותר מבני כל קבוצה אחרת, מבקרים בחריפות את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים.) כך או כך הקבוצה שהתאספה במכון לדמוקרטיה הייתה מעורבת.

יהודה בן מאיר - כיום חוקר בכיר במכון למחקרים אסטרטגיים (INSS) ובשנות השמונים סגן שר החוץ בממשלות בגין ושמיר - טען כי ישראל 'חווה משבר אמון חריף[...] בהתייחס כמעט לכל המוסדות הלאומיים המרכזיים וזרועות השלטון[...] ואשר בעקבות מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 מגיע לממדים מסוכנים ואולי אף קטסטרופליים'. כמקובל בישראל היה הדיון וכחני ואנרגטי, אך בה בעת – כמו שהעידו המשתתפים, במידה מסוימת של תמיהה בנוגע למסקנותיהם הם – פסימי באופן חריג. הדוברים בעצם טענו כי שישים שנה לאחר שמדינת ישראל קמה במלחמת עצמאות עקובה מדם שכללה ניכוס ונישוללתיאור מפורט ונוקב ראו את ספרו של בני מוריס:
Benny Morris, 2008. 1948: A History of the First Arab-Israeli War, New Haven: Yale University Press, היא אינה בת קיימא מבחינה פוליטית.

אריק כרמון, נשיא המכון לדמוקרטיה, פתח את הכינוס וטען כי 'חסרות לנו שקיפות ואחריות – הציבור מפנה את גבו לפוליטיקה[...] הולך ופוחת אמון הציבור באושיות המשטר הדמוקרטי: בבית המשפט העליון, בממשלה ובפוליטיקאים. אנחנו תומכים אך בקושי במוסדות שלנו, אף שמוטל עליהם נטל כבד של אחריות'.

בלב הכינוס עמדה 'הפניית הגב של הציבור לפוליטיקה'. תמר הרמן, עמיתת מחקר בכירה במכון לדמוקרטיה ומארגנת הכנס, חיברה בין עריקתם של הישראלים מן הפוליטיקה ובין מגמות עולמיות: 'הפוליטיקה נהפכה למילת גנאי בכל מקום. כאשר אנו מכנים פעולה כלשהי "פעולה פוליטית", הכוונה שבמובן זה או אחר פעולה זו אינה מוסרית. קמה אפילו מפלגת "פתק לבן": עמדתם, שיש בה טעם רב, היא שהצבעה בפתק לבן צריכה להיכלל במניין הקולות [הכשרים] כהצבעת מחאה. מקימי המפלגה מצהירים כי אם יעברו את אחוז החסימה, לא ישגרו נציגים לכנסת וכיסאותיהם ייוותרו ריקים. זו דוגמה מצוינת לפוליטיקה פוסט-פוליטית. אין למפלגה עמדות כלשהן, והיא אף מכריזה זאת בריש גלי'.

הדמיון לחברות אחרות התברר כחלקי בלבד. חוקרים מגרמניה, מצרפת, מאיטליה ומבריטניה הצביעו על מגוון האופנים של הניתוק מהפוליטיקה בארצותיהם: פייראנג'לו איסרניה מסיינה, איטליה, דיבר על היחלשות הקשר לאיחוד האירופי בשל 'תפיסה הולכת וגוברת בקרב הציבור באירופה כי האיחוד הוא ביטוי לאיום הגלובליזציה'. ג'רי סטוקר מסאות'המפטון, אנגליה, תיאר את הריחוק מהפוליטיקה של המעמדות הנמוכים ביותר בבריטניה. בקרב מעמדות אלה רק 34% משתתפים בבחירות, לעומת 66% בקרב בני המעמדות הגבוהים.

הכול הסכימו כי מעמדה של הפוליטיקה הממסדית נמצא בירידה, ואילו זה של הפוליטיקה החוץ ממסדית בעלייה: 'אנשים', אמר סטוקר, 'מרגישים ניכור מן הפוליטיקה, אך בו בזמן ציפיותיהם ממנה הולכות וגוברות'. 'בישראל', אמרה נעמי חזן ממכללת תל אביב יפו וחברת כנסת לשעבר מטעם מרצ, 'אנשים מפנים עורף במיאוס. הם חשים בחילה. את מרצם הם מפנים לסיוע לאפריקה או לעיסוק בבעיות זכויות האדם ברחבי העולם. הם אינם לא מעורבים: הם מעורבים עמוקות, אבל לא בפוליטיקה מפלגתית'. ישראל היא דמוקרטיה, ולפיכך חולקת עם דמוקרטיות אחרות את אי שביעות הרצון האופיינית להן, ואולם ישראל גם שונה, ועל כן ההתרחקות של אזרחיה מהפוליטיקה בעייתית יותר. במדינות אחרות למרות הניכור, הפוליטיקה מתנהלת כסדרה, ואפילו מערכת פוליטית חבוטה כמו זו האיטלקית עדיין מתפקדת ואיננה בגדר סכנה קיומית למדינה. לא כך המצב בישראל.

אחד המוזמנים לכנס היה דניאל בן סימון, עיתונאי לשעבר ב'הארץ' ובבחירות האחרונות (פברואר 2009) היה מועמד לכנסת מטעם מפלגת העבודה. בן סימון השתמש במונחים אפוקליפטיים של ממש כדי לתאר את השחיתות במערכת הפוליטית הישראלית: הסחר הבוטה בטובות הנאה בתמורה להצבעה, ההיענות האין סופית לדרישות (המוגזמות) של המפלגות הקטנות בתמורה להצבעתן עם הקואליציה, ואפילו - טענה שהתקבלה במידה של ספקנות – הצעות של שוחד ושירותי זנות.

טענה אחת שנטענה היא ללא ספק נכונה ומקור לחשש גובר: המגזר החרדי, שחלקו בציבור הישראלי הולך וגדל, הופך פחות ופחות חלק מן החברה הישראלית. באחד מערבי הכנס הדריך קלמן נוימן, משתתף שמתמחה בחקר הציונות הדתית, מעין סיור מודרך בנבכי העולם החרדי – בשכונת מאה שערים בירושלים, שאותה ייסדה ב-1870, בתקופת השלטון העות'מאני, קבוצה של יהודים שביקשו להימלט מהצפיפות של העיר העתיקה. אחרי שהוזהרנו שלא לנעוץ מבט, לצלם או להפר בכל דרך אחרת את שלוות נפשם של הדיירים, סבבנו ברחובותיה המוזנחים של השכונה. במרכז השכונה עמד מבנה מלבני, ושערים בצדיו - המבנה המקורי מ-1870, שאליו לא נכנסנו מחשש שנכעיס את הדיירים. הרחובות היו מלאים נערים וגברים שצעדו או שוחחו בקולות רמים, לבושים כמו בעיירות היהודיות של מזרח אירופה במאה השמונה עשרה, ובחלונות המוארים של הדירות ובתי הכנסת נראו גברים מתפללים, מתנועעים ומזמרים. אנשים אלה כמעט שאינם נוטלים חלק בחיי החברה הישראלית : ילדיהם אינם משרתים בצבא, פרנסתם מושתתת במידה מסוימת על קצבאות המדינה (שכן רוב זמנם מוקדש ללימוד ולתפילה, והם אינם עובדים); ולא פעם הם סולדים מן החברה הישראלית.

נוימן הצביע על תהליך ההתפשטות של השכונות החרדיות: החרדים, בדומה לערבים אזרחי ישראל, הם קבוצה שצומחת במהירות מבחינה דמוגרפית. ואולם בניגוד לערבים, שמפתחים כלפי המדינה עוינות גוברת והולכת – רוב ההפגנות הגדולות נגד הפעולה בעזה היו של ערבים ישראלים – החרדים אינם מבקשים לעצמם תפקיד מרכזי בחברה הישראלית. המפלגות החרדיות – כדוגמת ש"ס - נקנות, כך אמרו מדעני המדינה בכנס, תמורת טובות הנאה : במקרה של ש"ס כוחה העולה כבר מתחרה – לתדהמתו של הציבור החילוני הוותיק – בכוחה של מפלגת העבודה. העִסקה מאפשרת הפרדה: את הקולות של ש"ס אפשר להמשיך ולקנות כל עוד המדינה מתחייבת שלא להתערב בענייניו הפנימיים של הציבור החרדי (ולהמשיך לשלם).

דוד אוחנה מאוניברסיטת בן גוריון העלה לדיון עוד אחד מ'השבטים' המרכיבים את המדינה השסועה: המתנחלים, שכל ממשלות ישראל לא הצליחו להתמודד עם אחיזתם העיקשת בהתנחלויות בגדה המערבית. בהתייחסו להפגנות האלימות בחברון ימים ספורים לפני הכנס - אז תקפו מתנחלים חיילים ופלסטינים כאחד - אמר אוחנה כי 'המתנחלים קוראים לחיילי צה"ל נאצים. ראיתי בטלוויזיה מרואיין שאמר כי ערכי המוסר של מדינת ישראל אינם שונים מאלה של הגויים במדינות המערב... זו הפוליטיקה של הייאוש הפוליטי. האירועים בחברון וסביב ההתנתקות מעזה, המעשה שעשה ברוך גולדשטין [רופא שלפני 15 שנה רצח כשלושים מתפללים במערת המכפלה בחברון] – כל אלה הם עדות לניסיון להתנתק מהפרויקט הישראלי, לאיבה כלפי התרבות החילונית ולבוז להדוניזם ולצרכנות. הדבר דומה לבריגדות האדומות [באיטליה] ולחבורת באדר מיינהוף [בגרמניה]. המכנה המשותף לכולן הוא אובדן היכולת להבחין בין אמצעים למטרות. אידאליזם נהפך לניהליזם. פוליטיקה נהפכת לטרור'.

עוד שבט הוצג כמזיק לחברה הישראלית, גם אם נזקו אינו רב: שבט התקשורת, שגם אני נמנה עמו. יוסי שיין, מאוניברסיטאות תל אביב וג'ורג'טאון (ארצות הברית), אמר כי 'זהו עידן הסנסציות בישראל. אמצעי התקשורת פיתחו שיח של הגזמה. ההאשמה בשחיתות של אישים פוליטיים הפכה כה מרכזית, עד שנראה כי ההאשמה מסוכנת לפוליטיקה יותר מהשחיתות בפועל. השימוש התכוף במושג "שחיתות" שוחק את הדמוקרטיה ומביא לבחירתם של אנשים לא מתאימים – שגם הם באופן אירוני מושחתים. מקיאוולי הבחין בין האשמות מבוססות ועלילות – וכך צריכים לעשות גם אנחנו'.

יהודה בן מאיר תמך בשיין: 'למה אנו מוצאים ירידה באמון? יש לכך בסיס במציאות? האם אכן לא ניתן עוד לבטוח באנשים? לדעתי לא זה שורש הרע, אלא העלייה החדה בציפיות. המדינה המודרנית עודדה עלייה בתובענות של האנשים. וכאשר שואלים בסקרים בנוגע לציפיות – אנשים עונים כי ברמה האישית העתיד ורוד, אבל ברמת המדינה התחזית קשה. את תמונת המצב הלאומית האנשים מקבלים מאמצעי התקשורת'.

אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוסיף ואמר כי 'גל של אנשי תקשורת מצטרף לפוליטיקה. האם תקשורת ופוליטיקה הופכות חלופיות זו לזו? אנשי התקשורת, בעיקר אלה שמופיעים בטלוויזיה, נהפכו לידוענים. הדגש כיום הוא מיקוד הפוליטיקה באישיות'.

הדובר האחרון היה מנחם בן ששון, חבר כנסת מטעם קדימה ובעבר רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים. בן ששון סיפר כי בבחירות המקדימות במפלגה סירב לעסוק בגיוס תרומות למימון מועמדותו, בשל החשש מהכתמה בשחיתות, ועל כן דורג רק במקום ה-35. על פי התחזיות מקום זה נחשב לא ראלי. אחרי כהונה שבה נאבק כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט למען חקיקה שתמנע שחיתות, הוא מציג את עצמו כמי שהתפכח מאשליה: 'הדמוקרטיה הישראלית מתפקדת באופן רע ואינני יודע אם נוכל לשנותה. האפשרות לשינוי תגיע רק אם מנהיג חדש יציב את השינוי בראש סדר העדיפויות שלו'.

'המערכת מקולקלת יותר משהיא מושחתת. כל אחת מן הרשויות – המבצעת, המחוקקת והשופטת – טוענת כי האחרות אינן יעילות ומושחתות. כל אחד רואה את עצמו מופקד על עתיד המדינה, ובמושב הכנסת האחרון היו יותר מ-3,000 הליכי חקיקה – תוצאה של נבחרים שמנסים להכתיב לאנשי הביצוע איך לנהל את המדינה. 70% מחוקים אלה אינם מבוצעים'.

'כנבחר עליך לפעול מיד אחרי כניסתך לתפקיד, שכן מיד אחר כך מכתיב את סדר העדיפויות שיקול אחד ויחיד – ביטחון. ההבדלים בין המפלגות הגדולות [בנושא המשא והמתן עם הפלסטינים] קטנים מאוד. מדוע לא להקים קואליציה אחת גדולה? מדוע איננו יכולים לעשות משהו יחד?'.

בספטמבר 2008 העניק ראש הממשלה אהוד אולמרט ריאיון יוצא דופן ל'ידיעות אחרונות'. הריאיון נפתח בטון מבשר רע: 'מה שאגיד לך עכשיו לא אמר שום מנהיג ישראלי לפניי'. אולמרט אמר כי אסטרטגיית הביטחון של ישראל 'תקועה' ב 1948. 'אצלם הכול נסוב סביב טנקים, שטח ושליטה על שטח, גבעה זו וגבעה אחרת. כל אלה חסרי ערך. מי חושב ברצינות כי שליטה על גבעה או על עוד מאה מטרים הם שיקבעו את ביטחונה של המדינה?".מתוך כתבה שסוקרת ריאיון שהעניק ראש הממשלה אהוד אולמרט לנחום ברנע ושמעון שיפר מ'ידיעות אחרונות' בערב ראש השנה (29 בספטמבר 2008) ופורסם גם ב'ניו-יורק טיימס'.
Ethan Bronner, 29 Sep. 2008, 'Olmert Says Israel Should Pull Out of West Bank', New York Times: www.nytimes.com/2008/09/30/world/middleeast/30olmert.html?n=Top/News/World/Countries%20and%20Territories/West%20Bank

אולמרט גם ביקר את עמדותיו הבלתי מתפשרות שלו עצמו: 'אני מהראשונים שרצה להחיל את החוק הישראלי על כל העיר [ירושלים]. אני מודה בכך. אינני מנסה להצדיק בדיעבד את מה שעשיתי במשך 35 שנים - שנים שבהן לא יכולתי להתמודד עם המציאות לעומקה[...] יש לקבל החלטה. זו החלטה קשה, נוראה, החלטה שנוגדת את תחושות הבטן שלנו, את השאיפות הכמוסות, את הזיכרון הקיבוצי, את תפילת הדורות במשך אלפיים שנים. אנו עומדים בפני הצורך להחליט, אבל איננו מוכנים לומר לעצמנו, כן, זה מה שעלינו לעשות. עלינו להגיע להסכם עם הפלסטינים שמשמעותו נסיגה מרוב השטחים, אם לא מכולם. נשמור על כמה אחוזים מהם, אבל נצטרך לפצות את הפלסטינים בשטח דומה. בלי זה לא יהיה שלום'.

באשר לסוריה אמר אולמרט כי על ישראל למסור את רמת הגולן, בתנאי שדמשק תפסיק את תמיכתה בחיזבאללה ותתרחק מאיראן. בנוגע לאיראן אמר כי 'חלק מן המגלומניה ואובדן הפרופורציות שלנו בא לידי ביטוי בדברים שנאמרים כאן בנוגע לאיראן. אנו מדינה אשר איבדה את הפרופורציות'.

שאלתו של בן-ששון 'מדוע איננו יכולים לעשות משהו ביחד?' מצאה מענה בדבריו של אולמרט - מנהיג שיודע כי איבד את משרתו (בשל האשמות בשחיתות) ומציג בריאיון עמדה שלא היה יכול להציג כשהכוח האמתי היה בידיו: הפוליטיקאים והגנרלים מקובעים בעמדותיהם הישנות. הצבא הישראלי ניצח במלחמה בעזה ואולי גם הבטיח הסכם שיחליש את חמאס, אבל האיום על קיומה של המדינה הוא גם פנימי: ישראל זקוקה להתחדשות פוליטית, אבל המומחים חוששים כי היא איננה מסוגלת לכך.