ואם בא לי בירה בחצות? החופש לקנות בירה כביטוי למצב הדמוקרטיה הישראלית

חוק היובש – האוסר על מכירת משקאות אלכוהוליים לאחר השעה אחת עשרה בלילה – עבר בכנסת ובוועדותיה בקלות. אך האם הפגיעה בחופש האזרחי לשם השגת התכלית הראויה של מניעת אלימות היא אכן הפגיעה המופחתת והמידתית ביותר האפשרית? קראו את המאמר.

בחודשים האחרונים של 2010 נכנסה לתוקפה, בלי לעורר יותר מדי רעש וצלצולים, הוראת שעה לחוק רישוי עסקים (ס' 2(א1)(1), תיקון מס' 26 - הוראת שעה), האוסרת על קיוסקים, על סופרמרקטים ועל מה שביניהם למכור אלכוהול לאחר השעה 23:00. מלבד כמה מקומונים שרמזו על כך שמאחורי ההוראה עומדת קונספירציה של בעלי הפאבים, הגובים מאתנו מחיר הגבוה פי שלושה מהקיוסק, אך יכולים למכור אלכוהול ללא מניעה, נראה שהחוק התקבל ללא מחאה. יתרה מכך, נדמה שיש אנשים לא מעטים החושבים שהוא מוצדק, שהרי נועד למנוע הן קטטות של שיכורים שלעתים מסתיימות ברצח והן ונדליזם מצד בני נוער המשחיתים גינות ציבוריות - ללא ספק שתיים מהרעות החולות של החברה הישראלית. ובסך הכול, אומרים אותם מצדיקים, כמה "דחוף" לאדם "תמים" - אחד מאתנו, כזה שאינו שולף סכינים או שאינו שותה וודקה בגן ציבורי - לקנות אלכוהול ב-23:00 בלילה?! מי שרוצה, שיקנה מוקדם יותר!

אז ראשית, זה יכול להיות "דחוף", ולא תמיד אפשר להתכונן מראש: מה קורה למשל אם נגמר היין בארוחת הערב החגיגית, או אם אזלה הבירה באמצע משחק הכדורגל, או אם לחברה טובה שברו את הלב בדיוק ב-23:01? בסדר, אומרים המצדיקים, ומה אם לסבתא היו גלגלים. אבל זה בדיוק העניין, לדעתי, בלי משים התהפכו כאן היוצרות, ובמקום שתומכי התיקון יצטרכו להצדיק מדוע אסור לקנות, האזרחים נדחקים לפינה וצריכים לשכנע מדוע מותר להם. והרי מהות ה"חירות" (חירות כללית כזאת, לאו דווקא חופש העיסוק או חופש הקניין, שגם הם יכולים להתאים כאן), היא ששמור לי החופש לעשות ככל העולה על רוחי, בלי להסביר, בלי להצדיק, כל עוד איני פוגעת באף לא אחד. אם אני רוצה לקנות סמירנוף אייס ב-2:00 בלילה, אני אמורה להיות יכולה לעשות את זה, בדיוק כמו לעשות קרחת או לגדל יבשתנים באמבטיה, גם אם זה נראה מוזר וגם אם אין עוד אף לא אחד בעולם שסבור שזה הגיוני. אם מישהו מבקש למנוע זאת ממני - נטל ההצדקה עליו.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992 כולל פסקת הגבלה המגדירה את התנאים שחוק הפוגע בחירות נדרש לעמוד בהם כדי להיות חוקתי. מבין התנאים הללו, אם נבחן את דרישת התכלית הראויה ואת דרישת ההסמכה, "חוק היובש" מודל ישראל 2010 עובר בקלות, מפני שאין ספק שמניעת אלימות, תאונות דרכים וונדליזם היא תכלית ראויה; אך במבחן המידתיות נוחל החוק כישלון חרוץ. דרישת המידתיות נִפרטת בפסיקה לשלושה מבחני משנה: מבחן הקשר הרציונלי; מבחן האמצעי החלופי; ומבחן המידתיות במובן הצר.

מבחן המידתיות

מבחן הקשר הרציונלי, כשמו כן הוא, מחייב שיתקיים קשר רציונלי בין האמצעי (הגבלת מכירת אלכוהול לאחר השעה 23:00 למכירה ב"הגשה" כלומר, בפאבים, במועדונים ובמסעדות בלבד) לבין התכלית (מניעת האלימות לסוגיה). קשה לומר שקשר כזה מתקיים, מפני שהנזקים נגרמים משתיית אלכוהול מופרזת באשר היא, והגבלתה למועדונים, לפאבים ולמסעדות מפחיתה אולי את הכמות הנצרכת, אך אינה  גורעת מ"איכותה". ראיה לכך היא שרוב התקריות האלימוׂת, בהקשר זה מתרחשות דווקא מחוץ למועדונים, שמהם אחר כך נוהגים לשוב שיכורים הביתה. ואכן, כמה חודשים לאחר יישום החוק קשה לומר, לתחושתי לפחות, שהשתנה דבר מה בחומרת התקריות האלימוֹת שאנו עדים להן ובשכיחותן. כאמור אין זה מפתיע: אין מניעה להצטייד מראש באלכוהול בכמות מופרזת, ומותר לרכוש אותו לאחר 23:00 בתוך המועדון. בתנאי, כמובן, שידכם משגת. אך אני סבורה שאין זה ראוי להבחין בין מי שיכול להרשות לעצמו לבין מי שלא.

מבחן האמצעי החלופי מחייב להוכיח שאין אמצעי אחר שיכול לממש את המטרה באותה מידה של יעילות, אך אגב פגיעה פחותה. המצדיקים טוענים שהחוק נועד למנוע מצב שבו חבורת נערים צעירים מבקשת ממבוגר שירכוש בעבורה אלכוהול. גם אם נקבל שזאת אכן הבעיה, הרי שיש לה פתרונות אחרים שפגיעתם בכלל הציבור פחותה. ראשית, יש לבחון אפשרות להגדיר כעברה רכישת משקה משכר בעבור קטין בתנאים מסוימים (כמו היעדר השגחה עליו בעת השתייה או מעל לכמות מסוימת). שנית,  ניתן בכל זאת לאפשר לאנשים מבוגרים (מעל גיל מסוים) לרכוש אלכוהול בכל שעה משעות היום והלילה באמצעות הטלת מגבלת גיל על הרכישה לאחר שעה מסוימת. ובעיקר, אפשר (ורצוי), להגביל את אחוז האלכוהול במשקאות המותרים לרכישה לאחר שעה מסוימת, מפני שזהו המשתנה המכריע בגרימת הנזק. כך, בחלק ממדינות ארצות הברית נהוגה הבחנה בין סוגי המשקאות המותרים לרכישה בשעות מסוימות או בין חנויות הרשאיות למכור אותם לבין כאלה שלא, ואילו במדינות אחרות בעולם, כגון קנדה, נורבגיה וקרואטיה, גם הפאבים מחויבים להיסגר בשעה מסוימת. במקומות אלה אין הבחנה כה חדה בין מכירת אלכוהול בהגשה לבין מכירתו בחנות.

מבחן המידתיות במובן הצר שהוא המבחן הערכי או מבחן העלות מול התועלת, הוא הגמיש ביותר, משום שמדובר בשקילה ערכית של העלות החברתית של יישום החוק מול התועלת שעשויה לצמוח ממנו. כמובן, לנוכח העובדה שהחוק נכשל בשני המבחנים הקודמים, אין שום צורך לבחון אותו גם במבחן הזה. כמו כן, נראה כאמור שהתועלת שצמחה ממנו הלכה למעשה זניחה למדי.

אך ברצוני להרחיב מעט לגבי העלות החברתית של יישום החוק, שהיא זניחה לכאורה. בסך הכול על כמה אנשים החוק משפיע ולמי זה "באמת" מפריע? וזה בעיניי לב לבו של העניין. הקלוּת הבלתי נסבלת שבה אנו מטילים מגבלות על זכויות יסוד שוחקת את מעמדן והופכת אותנו לאדישים מפני פגיעות הולכות ומתרחבות בהן, שניכרות היטב בעת האחרונה. דוגמאות נוספות לכך: האחת, הניסיון להגביל תנועת קטינים בשעות הלילה בחוקי העזר של עיריית נס ציונה, והשנייה - ברמת הפשטה גבוהה יותר - נושא ועדת החקירה שתבדוק את ארגוני השמאל, שה"הצדקה" לה מתבססת, בין השאר, על טיעון ה"מה אתם מפחדים שיגלו עליכם?". ב"חוק היובש", כמו במקרים האחרים, יש להשיב לַזכות את מעמד הבכורה - ולזכור כי את קיומה אין צורך להצדיק, אך את ההגבלה עליה, דווקא כן.

הכותבת היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה בתכנית המחקר עקרונות חוקתיים ויישומם.