הצבעות ישראלים תושבי חוץ לארץ

ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע שממשלתו תגיש לכנסת הצעת חוק שתאפשר הצבעת חוץ. לפי הצעה זו, אזרחים המתגוררים בקביעות מחוץ לישראל יוכלו להצביע בבחירות לכנסת. קראו את מאמרו של שלמה פרלה הסוקר את התפתחותן של הצבעות החוץ ברחבי העולם ואת תגובתו של ד"ר אריק כרמון המתנגד להצבעות חוץ בישראל.

לא להצבעת חוץ- מאת ד"ר אריק כרמון

לאחר שהניתוח המקצועי המפורט של הצבעת חוץ הוצג באתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ולאחר שהבאנו לפני הקורא הישראלי ממד משווה מפורט ומעודכן, אני מוצא לנכון להעמיד אל מול מערכת השיקולים המקצועית-אנליטית נימוק ערכי שבעיניי הוא הנימוק הקריטי לשלילת האפשרות להנהיג הצבעת חוץ גם בישראל.

מדינת ישראל היא הניסוי החשוב ביותר שעשה העם היהודי בעת החדשה לכונן ריבונות פוליטית בארצו. ניסוי זה - שראשיתו ומקורותיו הם החזון הציוני, תנועת השחרור של העם היהודי - רחוק מלהגיע אל סיומו. יותר משישה עשורים מתמודד הקולקטיב הישראלי עם ביסוס תשתיותיה המבניות והנורמטיביות של הדמוקרטיה הישראלית ועם גיבוש התוואי של זהותו היהודית. התמודדות זו היא מאמץ מתמשך במעלה מדרון תלול כאשר האנרגיות הדרושות למיצויה נדרשות להתמודדות אחרת – עם האיום הנמשך על קיומו הפיסי. סדר היום הציבורי בישראל עמוס אפוא ביותר בהשוואה לסדר היום של דמוקרטיות אחרות. עובדות אלו מדגישות את המציאות האנומלית של הקולקטיב הישראלי, מציאות שמשום בחינה אין להשוותה לדמוקרטיות מבוססות ו"נורמליות".

כך, כאשר חברי הקולקטיב הישראלי הולכים להצביע, מובאת להכרעה בקלפי לא רק גישה מפלגתית כזאת או אחרת ביחס למדיניות כלכלית, חברתית ביטחונית או מדינית, אלא בראש ובראשונה הכיוון שאליו תפנה הדמוקרטיה הישראלית בטווח הארוך. זכות ההכרעה בקלפי חייבת להישאר אפוא זכותם הבלעדית של מי שהם חברי הקולקטיב הישראלי החיים בו ומתנסים בהשלכותיו. יש לשלול את האפשרות להעניק הצבעת חוץ למי שבחרו לחיות במקום אחר, גם אם הם מחזיקים בדרכון ישראלי, משום שהם אינם שותפים לנשיאה באחריות הנגזרת מהחיים במציאות האנומלית הישראלית. במציאות הישראלית האנומלית הענקת זכות זו למי שאינם נושאים באחריות פעילה היא בלתי מוסרית. יתרה מזאת, חובתו של הקולקטיב הישראלי לשמור על היעד הציוני – העלייה – הרחוק מהשלמת מימושו.

בדברים אלה אין כדי לשלול את הזכות למעורבות ולהבעת דעה פעילה בשיח הישראלי, המעצב את זהותה של המדינה ואת אורחות חייה. נהפוך הוא: ייטיב הקולקטיב הישראלי לעשות אם יכיר בעובדה שיהודים רבים בחרו שלא ליטול חלק פעיל בדרמה המתחוללת בישראל, וכדי להניע את מעורבותם, יגדיר מגוון של דרכים להשתתפותם בשיח (אך לא בהכרעה), המשפיע על הכיוון שבו יעוצבו פניה של מדינת ישראל, המקום שבו העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית.

השיטה הנוהגת, ולפיה נושאי דרכון ישראלי בעלי כתובת בישראל יכולים להצביע בקלפי שבמקום מגוריהם, קרי בישראל, ושליחי המדינה בחו"ל מצביעים בקלפיות בשגרירויות, היא שיטה מספקת. אפשר לשקול להרחיבה באופן מוגבל - למשל לאפשר לסטודנטים שלומדים בחו"ל או למי שמצוי בשנת שבתון להצביע פעם אחת, ואחת בלבד, במהלך השהייה בחו"ל ועוד כיוצא באלה מקרים יוצאים מן הכלל - אך בשום אופן לא מעבר לכך.

הצבעת חוץ בעולם: הלכה ומעשה- מאת ד"ר שלמה פרלה

הקדמה

הצבעת חוץ (External Voting) היא האפשרות הניתנת לאזרחים שחיים מחוץ למדינת האזרחות שלהם (מדינת האם), להצביע בבחירות גם אם הם אינם נמצאים במדינתם באופן פיזי. מדובר בפרקטיקה חדשה יחסית,,ובעבר דמוקרטיות רבות נמנעו מלהעניק זכויות שכאלה. באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, וביתר שאת בשנות השמונים והתשעים, חלה תפנית ביחסן של המדינות לנושא זה. כיום זכויות של הצבעת חוץ הולכות וקונות להן אחיזה ביותר ויותר מדינות, הן בדמוקרטיות מערביות והן במדינות שמשטריהן אינם דמוקרטיים כלל, ועד 2008 כמאה מדינות בעולם העניקו לאזרחיהן שבחוץ זכות להשתתף בבחירות. גם ההתעניינות המחקרית בנושא גברה בשנים האחרונות, בעיקר על רקע הקמתן של דמוקרטיות חדשות, התמוטטותו של הגוש הקומוניסטי וגלי ההגירה העולמית. הצבעת חוץ היא עניין מורכב ואין להקל בה ראש, שכן אם העיקרון של "אין מיסוי ללא ייצוג" נכון, נכונה גם תמונת הראי שלו - שאין ייצוג ללא מיסוי. מאמר זה מציג סקירה כללית של האפשרויות להצבעת החוץ וכן שואל אם יש להתייחס להצבעת חוץ כאל וריאציה גאוגרפית של הצבעת פנים.

התפתחות היסטורית ומאפייני המגמה העכשווית

הזכות הראשונה להצבעת חוץ הוענקה ב-1862 כשמדינת ויסקונסין שבארצות הברית העניקה לחייליה אפשרות הצבעה בעיצומה של מלחמת האזרחים. ניו זילנד הייתה הראשונה שהרחיבה את זכות ההשתתפות לאזרחים כשהעניקה את הזכות להצבעת חוץ ליורדי-ים ב-1890, ואוסטרליה העניקה זכות זו ב-1902. מלחמת העולם השנייה הגבירה את המודעות לנושא על רקע הימצאותם של רבבות חיילים בחזית, ואולם בכמה מדינות כגון שווייץ, בריטניה וקנדה עיגנו את הזכות להצבעת חוץ רק ב-1977, ב-1985 וב-1993 בהתאמה.

הקשרים היסטוריים-פוליטיים שונים השפיעו על התייחסותן של המדינות להצבעת חוץ. כך למשל צרפת העניקה זכות זו ב-1944 כמחווה לאזרחיה שהשתתפו במלחמה נגד הנאצים, ספרד עיגנה זכויות אלו בחוקתה כמחווה היסטורית לאזרחיה הרפובליקנים שגלו מארצם בעקבות מלחמת האזרחים, ואילו ארצות הברית הרחיבה את זכויות הצבעת החוץ לכלל אזרחיה ב-1975 כמענה לדרישה הולכת וגוברת מצד אזרחים שגרו בארצות אחרות. יש הסבורים כי באיטליה, בשנים 1976 1982 יזמה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית השלטת חקיקה להענקת זכויות פוליטיות לאזרחי חוץ גם בשל החשש מפני התגברות כוחה של המפלגה הקומוניסטית.

בכמה מדינות הושפעה ההתעניינות בהצבעת חוץ גם מתהליכים של דקולוניזציה שהסתיימו בשנות הששים והשבעים, ומדינות כמו ספרד, פורטוגל ואיטליה החלו להתעניין במעמדם הפוליטי של אזרחיהן שנותרו מעבר לים. בכמה ממדינות מזרח אירופה (כגון אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, רומניה ורוסיה) הונהגה הצבעת חוץ בתקופת מעברן למשטרים דמוקרטיים. את מגמת הגידול במספר המדינות המנהיגות הצבעת חוץ אפשר לייחס גם לשינוי ביחסן של מדינות האם למהגרים. כיום רבות מהן סבורות כי רוב המהגרים לא יחזרו לגור במדינות האם, וכי מוטב ליצור תנאים משפטיים שיבטיחו שהמהגרים לא ינתקו את הוויית חייהם ממדינת האם, יכוננו ארגוני שדולה, יקימו גשרים כלכליים ואף יועילו במישרין באמצעות העברות כספים לבני משפחה וכן לקרנות.

ניכר אפוא כי ההענקה של הזכות להצבעת חוץ היא תוצר של תהליכים היסטוריים ושינויים פוליטיים וציבוריים שנמשכו שנים רבות. הצבעת חוץ היא החלטה חוצת יבשות, ואיננה ייחודית לסוג משטר ספציפי. כך אין חפיפה בין רמת הדמוקרטיזציה של המדינה ובין הזכות להצבעת חוץ. ביבשת אירופה הצבעת החוץ רווחת ביותר, אבל גם ביבשות אחרות כגון אסיה ואפריקה, שאינן מתאפיינות במשטרים דמוקרטיים, זכויות אלו קיימות.

ניתן לזהות שיטות שונות והגבלות רבות על הצבעת חוץ: יש מדינות שמאפשרות לשלוח מעטפות בחירות באמצעות הדואר, ואילו מדינות אחרות מחייבות להתייצב בתחנות ההצבעה; יש מדינות שמתנות את הזכות להצביע במגורים כמה שנים במדינת האם (כגון נורווגיה) ויש שמגבילות אותה לתקופה מסוימת של מגורים במדינה אחרת. בקנדה נדרשים המבקשים להצביע להצהיר על כוונתם לשוב למדינת האם, ובניו זילנד אזרחי החוץ מאבדים את זכאותם בתום שלוש שנים למגוריהם בחוץ (אגב, בקנדה מאבדים האזרחים את זכותם להצביע לאחר חמש שנים). מדינות אחדות כגון פורטוגל ואיטליה אף מקצות לאזרחיהם החיים בפזורה כמה נציגים בבית הנבחרים.

הליכי רישום והצבעה

הצבעת חוץ דורשת בדרך כלל מאזרחי החוץ להגיש בקשה מיוחדת אפילו במדינות שבהן האזרחים רשומים בפנקס הבוחרים, שכן לממשלות אין האמצעים לאתר את כל אזרחי החוץ שלהן. בכל הנוגע למקום ההצבעה, רוב המדינות דורשות שהמצביעים יגיעו לקלפיות המוצבות בקונסוליות, בהנחה כי כך ניתן לפקח ביעילות על טוהר הבחירות. עם זה, הגבלה זאת על מקום ההצבעה מערימה קשיים על הגרים במקומות מרוחקים. לפיכך יש מדינות שהציבו קלפיות גם בריכוזים של הפזורה שלהם.

במדינות מערב אירופה וצפון אמריקה הונהגה לאחרונה שיטת הצבעה באמצעות הדואר (Postal voting), ובכך מצטמצמות העלויות של מערכת הבחירות. חסרונה של שיטה זו הוא כמובן בהגברת החשש לטוהר הבחירות, אבל למרות זאת מדינות רבות אימצו אותה. במדינות אחדות (כגון בלגיה, בריטניה וצרפת) ניתן גם להצביע באמצעות באי-כוח (proxy), שמורשים להצביע במקומו של בעל זכות הבחירה. פרקטיקה זו נפוצה פחות, והיא עלולה לפגוע בעיקרון הבסיסי של קול אחד לכל אחד, שכן אין כל ערובה שהמורשה אכן יצביע על פי ההוראות של שולחו וקיימת סכנה שהוא יטיל פתק הצבעה כרצונו וכך יצביע פעמיים. במדינות אחדות (הולנד, אסטוניה) ניתן להצביע בהצבעה מרחוק באמצעים אלקטרוניים (Remote electronic voting), אם כי שיטה זו עדיין לוקה בחסר בכל הנוגע לאבטחה. 

היקף המימוש של הזכויות להצבעת חוץ

על פי רוב אזרחי החוץ אינם מממשים את זכות ההצבעה שלהם. כך לדוגמה בבחירות לפרלמנט בבריטניה ב-1997 הצביעו פחות מ-14,000 אזרחים בריטים מתוך כ-800,000 בעלי זכות בחירה שחיים על פי ההערכות מחוץ לבריטניה. בברזיל, למרות החוק המחייב השתתפות בבחירות, נרשמו להליך זה רק 5% מאזרחי החוץ. עם זאת בכמה מדינות נרשם שיעור גבוה (באופן יחסי) של מצביעי חוץ: בבחירות לפרלמנט בשוודיה ב-1994 השתתפו כ-25,000 מתוך 80,000 בעלי זכות בחירה; בצרפת ובאוסטריה עמד היקף ההשתתפות על כ-25%, וב-2003, השנה הראשונה שבה הונהגה בבלגיה הזכות להצבעת חוץ, מימשו 60% מהאזרחים את זכותם. מדיווחיה של מועצת אירופה עולה כי בדרך כלל המדינות המשתדלות לשמור על קשר עם מצביעי החוץ שלהן, בעיקר באמצעות עדכונים שוטפים בעיתונות המקומית, וכן מדינות שאינן מערימות על אזרחי החוץ שלהן קשיים ביורוקרטיים, זוכות לשיעורי השתתפות גבוהים יותר.

דפוסי ההצבעה של אזרחי החוץ תואמים בדרך כלל את אלה שבבית. אמנם לא פעם נרשמו נטיות קלות לימין או לשמאל בהשוואה לבחירה של ציבור המצביעים בתוך המדינה, אבל לפחות באירופה לא נרשמה בקרב מצביעי החוץ נטייה לימין או לשמאל הקיצוניים.

סיכום

הענקת הזכות להצבעת חוץ נעשתה מגמה עולמית ברורה, והיא תוצאה של התפתחויות היסטוריות, פוליטיות ודמוגרפיות. עצם התרחבות המגמה של הענקת זכויות אלה בכל יבשות תבל ובמדינות ששונות זו מזו בסוג המשטר, ובייחוד במדינות המערב הדמוקרטיות, יוצרת יתד נורמטיבית שניתן להיאחז בה כאשר מבקשים לתמוך באפשרות של הצבעת חוץ גם בישראל. עם זאת, כל הענקה של זכות להצבעת חוץ חייבת להיות מוענקת במגבלות ברורות שיוגדרו בחקיקה כגון קביעת זמן מינימום לשהייה קודמת במדינת האזרחות או זמן שהייה מרבי מחוץ למדינה האם, וחייבת להיות מלווה בהתחייבות להירשם מדי פעם בפעם בקונסוליות ולשלם היטל כספי כלשהו. טיעון זה תקף במיוחד בנוגע לישראל, שלסוגיות הפוליטיות שעל סדר יומה יש חשיבות אסטרטגית-קיומית. כל תיקון לחוק הבחירות שיאפשר להרחיב את מעגל הזכאים להצבעת חוץ חייב להתקבל אפוא לאחר דיון ציבורי נרחב ומתוך תחושת אחריות עמוקה.

קראו את מאמרו המלא של ד"ר שלמה פרלה.