השכנים אינם טובים בעיניי - על הצעת החוק בעניין ועדות קבלה ליישובים קהילתיים

הצעת החוק בעניין ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים מבקשת לעגן בחקיקה ובמדיניות מוצהרת הפרדה חברתית; היא מעודדת שסעים חברתיים והסתגרות ומקדשת את הבידול ואת חוסר השוויון.

בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד יישוב קטן בן כמה רחובות. יישוב נעים מראה ורווי תקציבים, גינות ירוקות ובתי ספר טובים. ומי גר בו בשקט ובשלווה? מי שהתקבל על ידי ועדת הקבלה. כך לפחות מבקשת לקבוע הצעת חוק העתידה לעמוד לקריאה ראשונה במליאת הכנסת בימים הקרובים.

הצעת החוק¹ מבקשת לעגן בחקיקה ובמדיניות מוצהרת הפרדה חברתית בישראל. לפי ההצעה, כל יישוב ישראלי שבו עד 500 בתי אב יהיה רשאי להקים ועדת קבלה, אשר תוכל לפסול מועמדים מסוימים מטעמים שונים, ובהם "חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב" (סעיף 6ג(א)(5) להצעת החוק). למרות ניסוחה הניטרלי לכאורה של ההצעה, היא אינה חפה מאג'נדה פוליטית ברורה: הדרת מתיישבים ערבים מאותם היישובים. בדיון שהתקיים בוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת בעניין זה אמר חבר הכנסת דוד רותם, מיוזמי ההצעה: "אני רוצה לקדם התיישבות יהודית ואני לא מסתיר את זה... אני רוצה ששכני יוכלו להצטרף אלי למניין בשעת הצורך, כבר אין לי זכויות במדינה הזו?"² חברת הכנסת ציפי חוטובלי לא הסתירה אף היא את מטרתה של הצעת החוק: "אנחנו רוצים לתת תיעדוף ליהודים שיגורו בגליל ובנגב כי אנחנו מדינה יהודית. העיקרון של קרקעות הוא חלק מהזהות היהודית שלנו".³ סגן השר דני איילון הבהיר כי החקיקה המוצעת נועדה "לחזק את הנגב והגליל מכיוון שיש שם כיבוש קרקעות. עלינו להמשיך ברצף היהודי בארץ ישראל ובאחיזה היהודית באיזור. על כולם להבין כי אנו חיים במדינה יהודית מתוקף זכותנו".⁴

בל נשגה באשליות: ההצעה האמורה עתידה לפגוע לא רק בבני המיעוט הערבי בישראל. היא עתידה לאפשר הפרדה חברתית גם בין עשירים לעניים, בין רוסים לאתיופים, בין אשכנזים לספרדים. באחד הדיונים שהתקיימו בעניין זה התנגד חבר הכנסת שלמה מולה להצעת החוק והביע חשש כי יישובים ינצלו את החוק החדש גם כדי "לסנן" יהודים יוצאי אתיופיה.⁵ ואמנם האפשרות למנוע ממועמדים שאינם מתאימים ל"מרקם החברתי-תרבותי של היישוב" לבנות בו את ביתם היא מחסום לא רק בפני ערבים, אלא גם בפני כל מי שמבקשים לשפר את מעמדם החברתי והכלכלי. היא עלולה למנוע דינמיות חברתית, ליצור יישובים הומוגניים ומעמדות קבועים ומקובעים, ולשלול ממי שמשתייכים לקבוצות החלשות בחברה, כגון נכים ומשפחות חד-הוריות, את האפשרות לשפר את מעמדם. בחברה הישראלית, אשר המושגים "כור היתוך" ו"שוויון הזדמנויות" אינם זרים לה, אין מקום לקדם סגרגציה חברתית באמצעות מבחני כניסה עמומים ליישובים קטנים. בסופו של יום, מי שעלול למצוא את עצמו "בחוץ" - בלי בתי ספר טובים לילדיו, בלי שירותים קהילתיים מתקדמים ובלי איכות חיים טובה יותר - הוא כל אחד ואחת מאתנו.

הצעת החוק מתיימרת לקדם את הזכות ל"מימוש עצמי בקהילה" וטוענת כי הפעלת מנגנון הסינון מוצדקת משום שמדובר ביישובים "המתאפיינים באורח חיים קהילתי-כפרי, המבוסס על לכידות חברתית ותרבותית". לאמתו של דבר, בהצעת החוק נכללים כל היישובים הקטנים בישראל - שבהם, כאמור, עד 500 בתי אב - ללא כל הבחנה בין קהילות כפריות לעירוניות ובין יישובים בעלי מאפיינים חברתיים מובחנים או בעלי חיי קהילה שיתופיים ליישובים שאינם מתאפיינים בכך. למעשה, אפשר יהיה "לסנן" גם את המבקשים להתקבל ליישוב בעל אופי עירוני ללא חיי קהילה מיוחדים וללא לכידות חברתית אמתית. בכך מתרחקת הצעת החוק מגישות ותאוריות קהילתניות ומציגה את עצמה במלוא מערומיה ככלי להדרה חברתית ולחלוקת משאבים לא שוויונית. האם קבוצה שזכתה בעבר למענקים כלכליים רשאית לקבוע מי יוכלו ליהנות מאותן ההטבות גם בעתיד, ואולי אף לנצח? העובדה (הבעייתית כשלעצמה) שבעבר העניקה המדינה לתושבי היישובים הללו זכות לקבוע את הרכב חבריהם באופן סלקטיבי ומפלה בשל אינטרסים פוליטיים ולאומיים (הרצון הבלתי מוסתר להקים יישובים ליהודים בלבד) אינה יכולה להצדיק את מתן זכות היתר הזאת גם היום.⁶

שלא יהיה ספק: הוויכוח אינו עוסק ברצון של קבוצת מיעוט לשמר את אורחות חייה הייחודיים, שעשוי להיות אינטרס לגיטימי ומוצדק, אלא ברצון של קבוצת הרוב לשמור על משאב כלכלי יקר ערך: איכות חיים. היישובים הקהילתיים, המוקמים ומורחבים בעידוד המדינה, נבנים על מקרקעי ציבור, על פי מדיניות אכלוס רשמית שיש לה השלכות חלוקתיות ברורות.⁷  כמו כן הפרדה בדיור תורמת לשימור אי-שוויון בחברה במישור הכלכלי, החברתי והפוליטי, שכן היא חוסמת את הגישה למימוש זכויות בסיסיות וזכויות חשובות אחרות. גם הניסיון האמריקני בעניין ההפרדה בדיור משקף דחיקה של מיעוטים אל מחוץ למוקדי החלוקה וההשפעה החברתיים.⁸  בישראל היו בסוף שנת 2003 121 יישובים קהילתיים, שבהם התגוררו יותר מ-75,000 תושבים. תמיכתה של המדינה ביישובים אלה באה לידי ביטוי במגוון דרכים: אישור תכניות מתאר, הקצאת קרקעות להקמת היישובים, פיתוח תשתיות וסיוע כספי ישיר ועקיף.⁹ אחר כך, בסוף שנת 2005, נערך מבצע אכלוס רחב היקף בצפון הארץ ובמסגרתו הוצעו לתושבי היישובים הקהילתיים הטבות כלכליות ניכרות, כגון 13% פטור ממס הכנסה, פטור מדמי היוון (תשלום למינהל מקרקעי ישראל עבור הקרקע) או הנחה של עד 51% מדמי ההיוון מהערך המקורי של מחיר הקרקע והשתתפות של משרד השיכון במימון תשתיות.¹⁰

האפשרות לרכוש בית ביישוב קהילתי היא אפוא זכות כלכלית של ממש, שבצדה יתרונות ניכרים. על כן יש הטוענים כי יהיה אפשר להכשיר את ההתיישבות הנפרדת באמצעות הקצאת משאבים שווים לקבוצות החברתיות השונות - כל קבוצה וההתיישבות שלה.ג¹¹ אולם אין בכך כדי להצדיק את הקמתם של יישובים נפרדים ליהודים בלבד, ולעניין זה יש לדחות את הטענה מכול וכול. גם לו היו מוקמים יישובים קהילתיים נפרדים לכל קהילות המיעוט - ערבים, אתיופים, משפחות חד-מיניות או טבעונים - לא היה בכך כדי לאפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד, ולהרשות הפעלת סלקציה בכניסה ליישובים שכל לכידותם החברתית מסתכמת בהיותם של תושביהם בני קבוצת הרוב במדינה, היינו - יהודים. הטענה כי "נפרד" יכול להיות "שווה" נדחתה כבר לפני יותר מחמישים שנים על ידי בית המשפט העליון האמריקני בפסיקתו הידועה בעניין "בראון נגד משרד החינוך",¹² שלפיה חינוך נפרד לשחורים וללבנים אינו יכול להיות שווה. פסק הדין הדגיש את הפגיעה בכבוד האדם הכרוכה בגישה של "נפרד אך שווה" וקבע נחרצות כי עצם ההפרדה אינה חוקתית ופוגעת בזכויות יסוד. מאז הלכת בראון הייתה גישה זו - שלפיה יש לשלול כל מדיניות של הפרדה, אפילו אם היא שוויונית - לעיקרון בסיסי הרווח בחשיבה החוקתית עד היום.¹³  במרוצת השנים התפתחו בפסיקה ובספרות חריגים מסוימים לגישה זו, רובם נוגעים ליוזמות הפרדה של קבוצות מקופחות, הרואות בהפרדה אמצעי הכרחי לשימור תרבותן.¹⁴

בית המשפט העליון אימץ גישה זו לפני כעשור בפסק הדין בעניין עתירתם של בני הזוג קעדאן, שביקשו להצטרף לאגודה השיתופית קציר. בית המשפט קבע כי גם בהנחה שיש מצבים מסוימים שבהם טיפול נפרד אך שווה הוא חוקי, אין זה המצב בעניין הנדון, משום שתושבי היישוב קציר אינם מהווים "קבוצה ייחודית". נהפוך הוא: כל יהודי בישראל שנפשו חפצה בחיים קהילתיים כפריים כשיר לכאורה להתקבל ליישוב הקהילתי הזה, ולכן ההצטרפות לשורותיו פתוחה לפני רוב רובו של הציבור בישראל. לפיכך קבע בית המשפט כי סגירת דלתותיו בפני מי שאינם יהודים מהווה פגיעה חמורה בשוויון "שאינה מתבטלת ואף אינה פוחתת נוכח הנכונות העקרונית להקצות מקרקעין להתיישבות קהילתית כפרית נפרדת של ערבים".¹⁵  גישה זו מוצדקת הן מן הבחינה המעשית והן מן הבחינה הרעיונית: בהיותה קבוצת הרוב במדינה, יש בידה של החברה היהודית במדינה כוח פוליטי לעצב את הסביבה התרבותית כרצונה. בשל הדומיננטיות החברתית של קבוצה זו יש חשש - שעמד ביסוד פסק הדין בעניין בראון - שתביעתה להפרדה תביא לידי יצירת סטיגמה חברתית שלילית לקבוצות אחרות. על כן כל עוד לא נשקף איום ממשי על המשך קיומו של אורח החיים היהודי בישראל, אין למנוע כניסת אחרים לתחומי השכונה.¹⁶

ואולי חשוב מכול - יותר מן הטיעונים החוקתיים והפלפולים המשפטיים - הוא ההיבט הנורמטיבי של ההחלטה להנהיג סלקציה המבוססת על טעמי גזע, דת או "תרבות" בכניסה ליישובים קהילתיים. החלטה כזאת מעודדת שסעים חברתיים, הסתגרות וחשש מה"אחר". מניעת סלקציה מסוג זה אין משמעה כפיית אינטגרציה (כפי שנעשה בסין ובמקומות אחרים), אלא מניעת סגרגציה. גישה כזאת מאפשרת לתהליכים החברתיים להתפתח באופן טבעי. במקום לקדש את הבידול וההפרדה, במקום להצמיח חשדנות ואיבה, במקום להרחיב את הפערים וההדרה, ראוי לנצל את ההטבות הכלכליות שמעניקה המדינה ליצירת חברה שוויונית שמעודדת פתיחות, ידידות ושכנות טובה. 

---

עו"ד שירי קרבס היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומתמחה במשפט בין-לאומי באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית.

עוד בנושא

מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס, פנייה ליו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט לגבי חוק ועדות הקבלה, 27.1.2011

ריאיון עם פרופ' מרדכי קרמניצר בנושא ועדות קבלה ביישובים קהילתיים, 28.11.2010

מאמרים

גליה דאור, ועדות קבלה ליישובים מפלות את הציבור הערבי, 28.10.2010

מרדכי קרמניצר ויעל כהן, הכניסה לערבים אסורה, 23.3.2010