חופש הביטוי כנוכח-נפקד בכנסת ה-18: והפעם – בחזרה לימי המנדט עם זבולון אורלב

חה"כ זבולון אורלב הניח לאחרונה על שולחן הכנסת הצעת חוק שמבקשת לכלוא לתקופה של עד שנה את מי שיתבטא באופן שישלול את אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושבהתבטאותו עלול לעורר בוז, שנאה או אי-נאמנות למדינה.

חופש הביטוי - אחת מזכויות היסוד של אדם במדינה דמוקרטית, אחת מאושיות המשטר הדמוקרטי - הוא זכות שהוכרה כגוברת על אינטרסים ציבוריים רבים. ככלל זכות יסוד זו נסוגה מפני אינטרס ציבורי חשוב, לרבות ביטחון המדינה, רק כאשר הסכנה לאינטרס הציבורי היא בדרגת הסתברות גבוהה יותר. כדי להצדיק פגיעה בחופש הביטוי יש להראות אפוא שביטוי מסוים עשוי לפגוע פגיעה קשה, בהסתברות גבוהה מאוד, באינטרס חיוני.

אורלב מבקש "להחיות" את עברת ההמרדה, שרביםראו למשל מ' קרמניצר וח' גנאים, הסתה, לא המרדה, (נייר עמדה מספר 7), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1997 כבר טענו נגדה וכיום קיימת בדיני העונשין כמעט ללא שימוש. עברת ההמרדה - פעילות שנועדה להביא לידי שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון - היא שריד מהתקופה הטרום דמוקרטית באנגליה, וכאן מימי המנדט, שכזכור לא הצטיין בדמוקרטיה ובהגנה על זכויות האזרח של נתיניו, אלא דאג לשמירת שלטונו. בניגוד לכך, במשטר דמוקרטי מטרתם של דיני העונשין להעניש על פגיעות קשות באינטרסים חברתיים חיוניים. עולמו הרגשי של אדם נמצא מחוץ להישג ידה של המדינה, ולכן רגשות של שנאה, בוז או אי נאמנות כשהם לעצמם הם מחוץ לתחומו של המשפט. גם ביטוי של בוז וחוסר נאמנות כלפי המדינה, צביונה או רשויותיה חייב להיות נסבל במדינה שמבקשת לקיים מינימום של הוויה דמוקרטית. בדמוקרטיה, הנאמנות כלפי המדינה שהחוק (להבדיל ממאמצים חינוכיים או חברתיים) נועד להגן עליה מצטמצמת לקיום חוקי המדינה, ולשם כך כבר קיימים בספר החוקים שלנו איסורים ספציפיים.

חשוב להבהיר כי בניגוד לביטויים אחרים ובניגוד להצעת החוק הנדונה, במקרה של הסתה לגזענות האיסור הוא מוצדק. מבחינה ערכית, הביטוי הגזעני פוגע פגיעה קשה בזכות לכבוד אנושי של בני הקבוצה שנגדה הביטוי מופנה. במקרים של קריאות כמו "מוות ל", האדם השייך לקבוצה כזאת עובר "האחרה", "דה-הומניזציה", שכן הוא מוצא מקבוצת השווים של המתבטא ועובר לקבוצת ה"אחרים": "אחרים" במובן זה שהם אינם בני אדם כלל או שהם בני אדם פחותים, נחותים, בהשוואה לבני אדם רגילים. יחס כזה מזמין אפליה לרעה ואף אלימות כלפי ה"אחרים". ואולם גם ללא תוצאות פוטנציאליות אלה, ההסתה הגזענית פסולה בשל פגיעתה בכבוד האדם. אין שום דמיון בין הסתה לגזענות ובין האיסור המוצע.

בניגוד לאדם החבר בקבוצה שכנגדה מופנה הביטוי הגזעני, המדינה אינה בעלת כבוד, ולכן את מי שפוגע בכבודה אין להעניש בסנקציה פלילית. הרוב הדומם המרגיש שייכות למדינה ועלול להיפגע מביטויים שמופנים נגדה - במדינה דמוקרטית ששומרת על זכויות האדם שבה ולא על זכויות המשטר – רוב זה אמור "לספוג" פגיעה כזאת. למחויבות ערכית אין שום משמעות אם אין מוכנות לשלם מחיר בשבילה, וספיגת הפגיעה הזאת היא המשמעות של המחויבות לדמוקרטיה.

כאשר בוחנים את תוכנה של הצעת החוק ומעריכים את השלכותיה אם תחוקק, ניכר כי היא חותרת תחת מהותה הדמוקרטית של ישראל. לא יהיה ביטוי שלא יערב לאוזנו של מישהו הנמנה עם הרוב היהודי שלא תתבקש בשלו חקירה בגין העברה המוצעת. חייהם של הערבים המבקשים להתבטא באורח חופשי לא יהיו חיים, ובעצם יישלל חופש הביטוי מכל מי שאיננו ציוני. אם תתקבל ההצעה, ישראל תהפוך את עצמה במו ידיה למדינה מצורעת. היא תפגע באחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר - מהותה הדמוקרטית.

איזו חולשה, איזו עליבות מפגינים דיונים שמעלים הצעה כזאת. האמנם אי-אפשר להגן על החזון הציוני אלא באמצעים של סתימת פיות? גם ההנחה שההצעה משקפת את רוחה של היהדות היא מופרכת. היהדות רואה בחופש הביטוי ערך חשוב, ויעידו על כך דבריו של המהר"ל (בשנת 1598!):

ולכך אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו, לאהבת החקירה וידיעה... אף אם הדברים הם נגד אמנותו ודתו, אין לומר אליו: אל תדבר ותסתום את פיך, שאם לא כן לא יהיה בירור הדת. ואדרבא, דבר כמו זה אומרים: תדבר ככל חפצך... כי העולם דברי המתנגד בדת, אין זה אלא רק ביטול וחולשת הדת... כי השכל מחייב שלא יהיה מניעה מזה כלל ולסגור פיו של אדם בדבר שהוא מגיע אל הדת, רק פשתגן הדת נתונה אל הכל... וע"י זה האדם בא אל תוכן אמתת הדברים ולעמוד על האמת הגמור, ואין הסגר לדברים כמו אלו, כי כל גיבור שרוצה להתנגד על אחד להראות גבורתו, הוא חפץ מאוד שאותו שבא כנגדו יתגבר בכל אשר יוכל, ואז, אם ינצח את אותו הגיבור שבא להתגבר כנגדו נראה שהמנצח גיבור ביותר.מהר"ל מפראג, באר הגולה, ירושלים תשל"א, באר שביעי, קנ-קנא, כפי שמצוטט אצל רביצקי, "סובלנות", בתוך: אסא כשר ואהרון נמדר (עורכים), מידות ורגשות, רמת גן: חושן למשפט, 1994.

הצעת החוק איננה עומדת כשהיא לעצמה, ויש לבחון אותה על הרקע האווירה הציבורית השוררת בכנסת בימים שבהם היא עולה לדיון. לאחר שציבור רב הצביע בעד הקריאות לקשור את האזרחות עם הצהרת נאמנות למדינה, ובימים שבהם עלה לדיון חוק הנכבה, נראה שהצעה זו היא מה שעלול לדחוף את הכנסת ואת ישראל אל מעבר לשפת המדרון החלקלק - בקרוב כבר לא נוכל לעצור את הסחף לכיוונה של מדינה שמאבדת את צביונה הדמוקרטי והיהודי לדעת.