חופש הביטוי, המדינה היהודית וחבר הכנסת החדש בן ארי

הקולות המבקשים להרחיק את נציגיה של האוכלוסייה הערבית מהכנסת, לסתום את פי דובריה ולפסול את מפלגותיה גורמים לניכור ולריחוק. הדרך לפרוץ את מעגל העוינות ההדדית אינה לשלול את האזרחות מאזרחים שמציעים הצעות קיצוניות לשינוי המדינה. הדרך הדמוקרטית הנכונה היא לאפשר חופש ביטוי - כלומר לא רק להיות מוכנים לשמוע דעות מנוגדות לדעתנו אלא להיות נחושים להיאבק על הזכות להשמיע דעות כאלה בלי להיפגע.

במהלך דיוניו של פורום השולחן העגול בנושא חופש הביטוי ציין פרופ' מרדכי קרמניצר כי אחת מנקודות התורפה של הדמוקרטיה הישראלית היא ההוראה המאפשרת לפסול מפלגה בשל התנגדותה לאופייה היהודי של המדינה. פגם זה, טען פרופ' קרמניצר, ימשיך ויהיה אתגר עד שיתוקן, משום שפסילת מפלגה שבדרכי שלום מנסה לשכנע לבצע שינוי – גם שינוי מהותי – במדינה, נוגדת את מהות הדמוקרטיה.

עוד לא יבשה הדיו שמילים אלה נכתבו בה, וכבר ראינו כיצד אזהרתו של פרופ' קרמניצר מתממשת. מיד לאחר השבעת הכנסת הנכנסת רואיינו חברי הכנסת החדשים בכללם חברת הכנסת החדשה חנין זועבי (חד"ש) וחבר הכנסת החדש מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי). השניים עומתו זה מול זה כחברי הכנסת שעומדים בשני קצות הקשת הפוליטית. אל מול טענתה של זועבי כי היא מבקשת לקדם שוויון בישראל, הבהיר בן ארי כי הוא כבר חשף את "מטרתה האמתית" של זועבי – ביטול אופייה היהודי של המדינה - והודיע כי יעמוד איתן נגד סכנה זו ולא ייתן לדברים כאלה להישמע בכנסת.

נשיאת אופייה היהודי של מדינת ישראל על נס באופן שמאפשר לחסום את פיו של מי שמבקש לשנות או להשפיע עליו מסוכנת מכמה וכמה בחינות. ההתלהמות ויצירת הבהלה אל מול שינוי אופייה היהודי של המדינה מאפשרים לשוליים מסוכנים לקבל לגיטימציה אל מול "הסכנה", משום שבעת משבר ואל מול "אויב" שכזה – כמו חנין זועבי - יש להתאחד ולהיאבק, גם במחיר התייצבות לצד קיצוניים כמו בן ארי. כך, שלילת כל דיון בנוגע לאופייה היהודי של מדינת ישראל משאירה את כל היהודים – כל מי שאינם חה"כ זועבי וחבריה – בצד אחד של המתרס, ללא כל הבדל בנוגע לאופי היהודי הראוי בעיניהם. המפלגות היהודיות הציוניות מתאחדות אפוא מאחורי הקולות הקיצוניים כדי שלא ייחשבו חלילה כאילו גם הן מסכימות עם קריאה זו. יתרה מזאת, עצם הקריאה לשנות את המצב החוקי הנדון (המאפשר לפסול רשימה בשל התנגדותה לאופייה היהודי של המדינה), מעמידה את הקורא בחזקת מי שאינו כשיר להיבחר לכנסת.

זאת ועוד. שלילת זכות הביטוי בנוגע לאופייה היהודי של המדינה מדיר אוכלוסייה שלמה שמבקרת אופי זה ומעדיפה אופי אחר. אפשר להתנגד בתוקף ובחריפות לחנין זועבי או לקוראים להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית, אבל אין ספק ששלילת האפשרות של מייצגי דעה זו להביע את דעתם מנכרת ומרחיקה את כל תומכיהם מהמדינה ומגופי השלטון שלה. כך תחושתם כי הם אינם שייכים למדינה שהם אזרחיה אך מתחזקת, ותחושת ניכור זו – שמצטרפת לתחושה מבוססת של קיפוח - מובילה לאי-יכולת להזדהות גם עם האופי שאינו יהודי-מובהק, אלא ישראלי. תחושות אלה של ניכור וריחוק מובילים להזדהות עם מבקרי המדינה ולעתים גם עם אויביה באופן שמביא את מצדדי ה"נאמנות" לקרוא לשלילת מוחלטת של האזרחות מאוכלוסייה זו.

זהו מעגל של שוטים: מי שמבקש להרחיק את נציגיה של האוכלוסייה הערבית מהכנסת, לסתום את פי דובריה ולפסול את מפלגותיה, הוא זה שבא בטענות על שהיא מרגישה מנוכרת ומרוחקת מגורמי השלטון הישראליים, בין היתר משום שאין מקשיבים לקולה ואין מתחשבים בו.

הדרך לפתור מעגל זה אינו לשלול את האזרחות מאזרחים שמציעים הצעות רדיקליות לשינוי המדינה. פתרון כזה עלול להתרחב גם לכל מי שמציע הצעות שינוי רדיקליות – למשל מי שקורא לשינוי חוקי הנישואין והגירושין, שגם הם מרכיב בזהותה של המדינה היהודית. הדרך היא בין היתר לאפשר ביטוי בכנסת גם לדעות קיצוניות, כל עוד הן מקבלות את קיומה של מדינת ישראל כבסיס לדיון – גם כאשר הן מציעות לשנות אותה. יש להחזיר את התפיסה של חופש הביטוי למשמעותו המקורית – המוכנות לשמוע והנכונות להיאבק על השמעתן של דעות שהאדם מתנגד להן ביותר. כמו שאמר וולטר: "אני מתנגד לדעתך, אבל אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותה". כך אולי (כמו שמצדיק הפילוסוף מיל את ההגנה על חופש הביטוי) תצא האמת לאור.