חינוך ציבורי - שיעורים מארצות הברית

פתיחת שנת הלימודים תשע"ב והמאבק החברתי המתחולל בשבועות האחרונים העלו את נושא החינוך הציבורי לראש סדר היום. ישראל אינה המדינה היחידה שמושמעות בה טענות נגד מגמות של הפרטה וסטנדרטיזציה בתחום זה. מהן התמורות המתרחשות במערכת החינוך האמריקנית, והאם הן רלוונטיות למערכת החינוך הישראלית? קראו את מאמרו של אביב כהן.

נושא החינוך הציבורי הוא חלק אינטגרלי מהמאבק החברתי המתחולל בשבועות האחרונים. לפיכך, ועם פתיחת שנת הלימודים, מעניין להיחשף לדיון הער המתקיים בארצות הברית בסוגיה זאת. כך, למשל, בתחילת מארס 2011 התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה על אודות סיבוב הפרסה האידאולוגי שביצעה אשת החינוך האמריקנית דיאן ראביץ'. בספר חדשפרי עטה יוצאת ראביץ' נגד התפיסות השמרניות שבהן היא עצמה החזיקה שנים רבות. היא מודה שהמדיניות החינוכית שבה תמכה, הדומה דמיון רב למדיניותו של משרד החינוך הישראלי בשנים האחרונות, כשלה.

ראביץ', פרופסור לחינוך באוניברסיטת ניו יורק, היא עוף מוזר בקרב העוסקים בחינוך בארצות הברית. תחום החינוך נתפס כמעוזם של מי שמחזיקים בדעות פרוגרסיביות וליברליות, הממוקמות בצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, ואילו ראביץ' ביטאה דעות שמרניות ובתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, בעת שלטונו של בוש האב, היא אף שימשה יועצת של המזכיר לענייני חינוך. שנים היא קידמה את העמדה שיש להנחיל במערכת החינוך האמריקנית מערך של סטנדרטיזציה ואחריותיות (accountability) וכן מתן תגמולים כספיים לבתי ספר ולמורים אשר תלמידיהם מצליחים במבחנים משווים. היא הייתה מהתומכות הנלהבות בחוק החינוך "No Child Left Behind", אשר התקבל בתקופת נשיאותו של בוש הבן ובו נוסחו העקרונות הללו כמדיניות רשמית של הממשל הפדרלי.

על כן רבה הייתה הפליאה על סיבוב הפרסה האידאולוגי שביצעה הפרופסור לחינוך, אשר מאז שנות התשעים פרסמה יותר מ-18 ספרים ומאמריה צוטטו במאות מקורות. מלבד ההתרשמות מן האירוע הנדיר שבו איש אקדמיה מודה בטעות ומכריז על שינוי תפיסת עולם, יש מקום להקשיב להסתייגויות שמשמיעה כעת ראביץ' גם מחוץ לגבולות ארצות הברית.

ראביץ' טוענת שהדגש שהושם במבחנים ובציונים במערכת החינוך הפך אותם לחזות הכול. היא מבקשת להזכיר כי מבחנים הם כלי חינוכי הכרחי להערכה של תלמידים, המיועדת לשפר את התהליך החינוכי שהם עוברים. ראביץ' מתריעה מפני המציאות הנוכחית, שבה מבחנים הפכו מאמצעי חינוכי למטרה עצמה ועל פיהם נקבעת מדיניות חינוכית כוללת, למשל בנוגע לשכר המורים.

ראביץ' רואה במבחנים חלק מהשיח הציבורי הדומיננטי על אודות החינוך בארצות הברית, אשר מקדש את כוחות השוק. היא יוצאת נגד שיח זה ומסבירה שהצורך התמידי לעמוד בסטנדרטים נוקשים וקבועים מראש והצורך להתחרות בבתי ספר אחרים מורידים בסופו של דבר את הרמה החינוכית של בתי הספר. דיווח תמידי על ה"תפוקות" של בית הספר גורם, לטענתה, להיעלמותו של השיח על אודות המעשה החינוכי עצמו וכן לצמצום יכולתו של בית הספר לשמש מוקד לפיתוח קהילתי-חברתי מן המעלה הראשונה.

בתשובה על השאלה מהי האלטרנטיבה וכיצד בכל זאת משפרים את המצב של מערכת החינוך מפנה ראביץ' את המבט אל עבר מדינות כגון יפן ופינלנד. היא מסבירה שבמדינות אלו יש הקפדה על מעמדם של המורים הן מבחינת השכר והן מבחינת יחס החברה אליהם. נוסף על כך, היא מציינת כי במדינות אלו התהליך החינוכי כולל לימוד של תחומים מגוונים כגון אמנות, היסטוריה, ספרות, גאוגרפיה, אזרחות, שפות זרות ומדעים. "זו הדרך להבטיח חינוך טוב", היא קובעת.

תובנות אלו נוגעות גם למערכת החינוך הישראלית. בשנים האחרונות, ובייחוד לאחר כניסתו של גדעון סער לתפקיד שר החינוך, אפשר לזהות במערכת מגמות בעלות גוון קפיטליסטי-שמרני. כך, למשל, ניכרת התבססות רבה על מבחני הערכה דוגמת מבחני המיצ"ב וכן ניכר רצון למצוא פתרונות מהירים, בין היתר באמצעות הפרויקט "מצטיינים להוראה", המיועד להכשיר אקדמאים מצטיינים.

הביקורות על המגמות הללו, הנשמעות מפיה של מי שנתפסה כשמרנית הגדולה של מערכת החינוך האמריקנית, ראוי כי יישמעו גם באזורנו. לתשומת לבו של שר החינוך.

אביב כהן הוא דוקטורנט בבית הספר לחינוך (Teachers College) של אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק.