ירושלים - העיר שחוברה לה יחדיו?
ירושלים היא ביתן של תרבויות שונות ומגוונות. האם המפגש ביניהן יכול להיעשות "מלמטה", מן החברה האזרחית, באמצעות יצירת שיתופי פעולה בין כלל אזרחי העיר, ולא רק בדרך של מחאה? ומה הקשר בין שיתופי פעולה אלו לתהליכים המדיניים והמרחביים הממתינים לנו מעבר לפינה?
בעת האחרונה אנו עדים להתחזקות השפעתן של הערים על איכות חייהם של אזרחיהן ועל זהותם, ושמות תואר כגון תל אביבי, ירושלמי, ניו יורקי ופורטניו (מבואנוס איירס) נשמעים יותר ויותר. מגמה זו תואמת לתהליכי הגלובליזציה: הנמכת הגבולות בין המדינות והיווצרותן של ישויות כלכליות, פוליטיות ואזרחיות חוצות גבולות. בד בבד אוצל השלטון המרכזי לשלטון המוניציפלי סמכויות ואחריות בכל הנוגע לחקיקה ולתקציבים, והרפורמה המתוכננת - והשנויה במחלוקת - במערכת התכנון והבנייה היא דוגמה מוכרת לכך.
בירושלים מסתופפים להם יחד בני שלוש תרבויות מרכזיות: ערבים, יהודים חרדים ויהודים פלורליסטים (חילוניים, מסורתיים וחלק מהדתיים). ביו היהודים החרדים ליהודים הפלורליסטים מתחילה להתהוות ברית. ברית זו פוליטית בעיקרה ובאה לידי ביטוי בשותפות בשלטון, בחלוקת התקציב ובתשומת הלב הניהולית. מאז כהונתו של אהוד אולמרט בראשות העיר, שבה נעשו החרדים שותפים מלאים בשלטון המוניציפלי, רמת השירותים שהם מקבלים שווה לזו שמקבלים היהודים הפלורליסטים בעיר. עם זאת עקב פערי התרבות בין הקבוצות עדיין ניכרים מתחים הנוגעים לאופן ההתנהלות במרחב הציבורי המשותף. פערים אלו מועצמים לעתים בשל הברית השלטונית, ואף פורצים בעטיים מאבקים אלימים, כגון כניסת חרדים לשכונות חילוניות ומאבק על אופיין, מאבק על הפרדה בין המינים בקווי מהדרין ומאבק כנגד פתיחתם של חניונים ובתי קולנוע בשבת. כל אלה, נוסף על הריבוי הטבעי הגדול של החרדים, גורמים לתושבי ירושלים הפלורליסטים לחשוש לגורל העיר ולמקומם בה.
אשר לאוכלוסייה הערבית בירושלים - המצב מורכב ונפיץ יותר. רמת השירותים שמקבלים הערבים הפלסטינים נמוכה מזו שמקבלים היהודים. לשני הצדדים יש יד בכך: הערבים אינם משתתפים בבחירות ואינם מכירים באופן רשמי בריבונות השלטון הישראלי (גם המוניציפלי), בין היתר בשל חששם שהציבור שלהם יראה בהם בוגדים, והשלטון המוניציפלי דואג יותר ליהודים הבוחרים בו, ומתקשה לענות על צורכיהם של בני תרבות כה שונה ועוינת. נראה כי גם לשלטון המרכזי יש השפעה על מצב הדברים, שכן מפעולותיו משתמע שמדיניותו היא לעודד עזיבה של תושבי מזרח ירושלים. תושבי העיר הערבים סובלים מהזנחה מתמשכת, ויש פערים עצומים בין רמת החיים של תושבי שני חלקי העיר והשירותים שהם מקבלים בתחומים מגוונים, בהם תשתיות, ניקיון, חינוך, תרבות, מוכנות לחירום ואישורי בנייה. גם גדר ההפרדה פוגעת קשות באיכות חייהם של ערביי ירושלים, משום שהיא יוצרת חיץ בין שני חלקי ירושלים הערבית. מצבו העגום של תחום החינוך במזרח העיר הניע את מלכת ירדן ופלסטינים בעלי אמצעים לעשות מעשה, והם חברו להקמת רשת חינוך עצמאית במקום.
מאין יבוא עזרי?
האם ייתכן שהחיבור בין שלוש התרבויות הללו יכול להיעשות "מלמטה", מן החברה האזרחית, באמצעות יצירת שיתופי פעולה בין כלל אזרחי העיר, ולא רק בדרך של מחאה? ומה הקשר בין שיתופי פעולה אלו לתהליכים המדיניים והמרחביים הממתינים לנו מעבר לפינה? להלן תיאור פעילות החברה האזרחית בשלושת חלקי העיר.
- היהודים הפלורליסטים: החברה האזרחית בירושלים היהודית פלורליסטית היא אקטיביסטית, לוחמת ופועלת במישורים עירוניים רבים: איכות הסביבה, תחבורה, תכנון ובנייה (היא הצליחה למנוע את תכנית צפדי ונחלה כישלון צורב במתחם הולילנד), איכות החיים בשכונות, סעד לחלשים, חינוך, קידום שוויון במזרח ירושלים, תרבות ועוד. היא הקימה מאות ארגונים ועמותות, מהם קבועים מהם ממוסדים ומהם אד הוק, והם מסייעים אלו לאלו. המינהלים הקהילתיים בירושלים משמשים אף הם מנוף לחיזוק כוחה של חברה אזרחית זו בעיר. עדות להתחזקות כוחה היא הכרזת הבחירות של ניר ברקת, ראש העיר המכהן, שלפיה תינקט מדיניות של שקיפות ושיתוף התושבים, ומינויה של נעמי צור, ראש הקואליציה של "ירושלים בת קיימא" (רשת של כ-60 ארגונים סביבתיים) למס' 3 ברשימתו, לסגנית ראש העיר ולמקדמת איכות הסביבה ושיתוף הצבור בעירייה.
- החרדים: חלק הארי של החברה האזרחית החרדית בעיר עוסק בפעולות של צדקה, חסד, הפחתת עלויות, הצלת חיים, חינוך וחיזוק הדת. החרדים מפעילים גמ"חים רבים ובתי תמחוי, מתארגנים יחד לשם הוזלת דירות, מקימים מוסדות חינוך ומוסדות תורניים ותומכים בהם. בכך ממשיכה החברה החרדית את מסורת הגלות. בנימה אישית אספר כי סבה של סבתי, שמואל לוי, היה אף הוא שותף לעשייה זו ובנה את בית הכנסת אורחים (בית השעון במחנה יהודה), שהבאים לירושלים לנו בו בחינם. אשר לנושא איכות הסביבה - נשים יזמו את הקמתם של גני משחקים לילדים בשכונות הצפופות. בשנים האחרונות התפתחה בירושלים פעילות ענפה של גופים היוצאים מגבולות ה"גטו" ותורמים לכלל החברה בישראל, כגון "זק"א", "איחוד הצלה", "כח לתת" ו"מאיר פנים". יתרונם היחסי של החרדים בכל הנוגע לטיפול בנזקקים בלט במלחמת לבנון השנייה, שבה הגישו סיוע לתושבי הצפון במקום משרדי הממשלה, שהתקשו לתפקד.
- הערבים: עד שנות התשעים של המאה העשרים הייתה פריחה כלכלית, תרבותית ופוליטית במזרח ירושלים, והחברה האזרחית בשכונות הערביות אף הנהיגה את האינתיפאדה הראשונה. לאחר ימי מנהיגותו של פייסל חוסייני, שניסה לקדם שלטון עצמי אזרחי וכשל, מאורעות האינתיפאדה השנייה, בהם גל הטרור שהכה במערב העיר, ובניית החומה איבד המקום מחיוניותו ומנהיגותו התפוגגה.
כיום מתחילה החברה האזרחית במזרח ירושלים להתעורר ולפעול במגוון תחומים: חינוך, רווחה, תרבות, דת, מיצוי זכויות והגנה עליהן. כוחות הביטחון, החוששים שכספי העמותות העוסקות בתחומים אלו יועברו לגורמים עוינים, סוגרים אותן לעתים, גם ללא מתן הסברים. החשש מסגירה הביא לידי הימנעותן של עמותות מהגשת סיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה לאחר מבצע "עופרת יצוקה".
לאן מועדות פנינו?
השאלה המעניינת היא באיזו מידה יכולות פעולות החברה האזרחית להוליד שיתופי פעולה בין שלושת חלקי העיר, שיטוו מערכות יחסים וייצרו עניין בצד האחר, הכרה בו, הערכה הדדית, תלות הדדית, תחושת שותפות ושוויון רב יותר.
עמותות חרדיות מתחילות לפעול במרחב העירוני כולו. דודי זילברשלג, מייסד המוסדות "מאיר פנים" ו"כח לתת", סיפר שהקימם כדי לגשר בין כל תושבי העיר והארץ. "זק"א" ו"איחוד הצלה" מצילים חיים ומטפלים בנפגעי תאונות דרכים בכל חלקי העיר והארץ. תרומתה של "איחוד הצלה" חיונית במיוחד במזרח ירושלים, משום שאנשי מד"א אינם נכנסים למזרח העיר ללא ליווי של המשטרה, ולכן לעתים קרובות הגעתם מתעכבת, וכך גם הגעתם של אנשי מכבי אש.
בירושלים מתקיימים תהליכי שיתוף פעולה בין החברה היהודית פלורליסטית לחברה החרדית, ומעורבים בהם גופים כגון העירייה ובית החולים הדסה. האירועים האלימים שהתרחשו השנה עקב חילוקי דעות בין הצדדים, בהם ההפגנות לשחרור "האם המרעיבה", המאבק בעניין עמודי העירוב בעיר, כניסת חרדים לקריית יובל וההפגנות לסגירת חניון קרתא בשבת, מתחילים ליצור בקרב כלל הציבור היהודי בעיר ניצנים של הבנה שיש לגשר בין התרבויות בכל הנוגע לניהול המרחב המשותף. כיום פועל פורום שיזמה החברה האזרחית בעיר ומיועד למציאת דרכים ליצירת מרקם של חיים משותפים בעיר. בפורום שותפים, בין היתר, סגני ראש העיר, חרדים ופלורליסטים.
אשר למזרח העיר, זה שנים פועלים בירושלים היהודית פלורליסטית ארגונים ועמותות המייצגים את האינטרסים של האוכלוסייה הפלסטינית, מגנים על זכויותיה ומבקשים לשפר את איכות חייה באמצעות עידוד והעצמה, חשיפה שיטתית של הפערים בינה ובין תושבי ירושלים האחרים ופעולות מחאה משותפות. בשכונת שיח' ג'ראח, למשל, חוברים היום יהודים וערבים, גופים ויחידים, לפעילות מחאה המיועדת לעשיית צדק עם תושבי מזרח ירושלים, שאי-קיומו עלול לערער על הלגיטימיות של מגורי יהודים בבתי הערבים שננטשו לאחר מלחמת העצמאות.
לאחרונה הבינו גופים והתארגנויות במזרח ירושלים שעליהם להיות בקשר ישיר עם העירייה ורשויות אחרות כדי לקדם נושאים מגוונים, בהם מיצוי זכויות, שיפור השירותים המוניציפליים, שיפור איכות הסביבה, תכניות בנייה, שיפור תכנית המתאר והצלת חיים. גופים ממערב העיר, כגון המרכז הבין תרבותי לירושלים, מסייעים בחיבור הישיר בין גופי החברה האזרחית הללו לעירייה, הלומדת עדיין כיצד לעבוד אתם ונכונה יותר לשיח ישיר עמם. נוכל רק לדמיין מה יקרה אם העירייה וכל חלקי החברה האזרחית בעיר ילחצו על שר הפנים לקדם את תכנית המתאר למזרח העיר - תכנית שתביא לידי שיפור ניכר של איכות חיי התושבים במקום. כיום יש מי שאומרים כי בבחירות הבאות לעירייה תהיה השתתפות ממשית של תושבי מזרח העיר. אם אכן כך יהיו פני הדברים, השלטון המוניציפלי ישתנה לחלוטין, ותהיה לכך השפעה רבה על כלל תושבי ירושלים.
חשיבותה של החברה האזרחית בעיר באה לידי ביטוי גם בהכנת התושבים למצבי חירום, ולכן כמי שמכיר מקרוב את כל האוכלוסיות בעיר התבקשתי להצטרף לפיקוד העורף ולסייע בעניין זה.
חברה אזרחית תוססת, פעילה, מרובת אג'נדות וחוצת גבולות המשוחררת מתוויות פוליטיות יכולה ליצור בעיר המורכבת שלנו חיים שוויוניים יותר, אחווה, זהות משותפת ושותפות שאינה עוד שותפות גורל בלבד, אלא גם שותפות ייעוד - חיים בעיר שלם.
האם ירושלים תוכל לשמש השראה לפתרון מדיני? האם היעדר חומה וגבולות בירושלים והכלתה את כל השאיפות והזהויות הלאומיות השונות, ובכלל זה בירה פוליטית לשני עמים ובירה דתית לשלוש דתות, עשויים להניע מהלך כזה? האם ייתכן שהיא תשמש השראה לפתרון מעניין יותר - קונפדרציה אזורית? אין לדעת, אבל התרחיש האחרון ודאי יחזק עוד יותר את אחדות העיר וישמר את צביונה המיוחד.
מר אבנר הרמתי הוא יועץ ארגוני, יו"ר המרכז הבין תרבותי לירושלים וחבר הנהלת המנהל הקהילתי של גינות העיר.