לא ליברימין ו(בוודאי) לא שמאליברמן – אביגדור ליברמן והמפה הפוליטית הישראלית

אביגדור ליברמן הוא נוף חריג במפה הפוליטית הישראלית. מדובר בפוליטיקאי שמבטא בכל רמ"ח איבריו חוויה פוליטית "רוסית", ובה בעת חותר במפורש ובהתמדה אל עבר הרמה הלאומית, בניסיון שלא להיות פוליטיקאי "מגזרי". כך, מהרגע שהתחיל לבנות את עצמו ככוח פוליטי עצמאי שמנותק מזה של בנימין נתניהו, נועדה התדמית שבחר לעצמו לבדלו מפוליטיקאים אחרים ברמה הלאומית. בידול זה נעשה באמצעות זיהוי עמדות היסוד של הציבור הרוסי והצגת מענה להן באופן שיתקבל גם בקרב הציבור היהודי בכללותו.

מהן עמדות יסוד אלה? מנתוני מרכז גוטמן בשנים 2004 2007 ו"מדד הדמוקרטיה" לשנת 2006 עולה תמונה ברורה. הציבור הרוסי חפץ במנהיג חזק ש"ידע לטפל" בבעיות הביטחון – בלי לסגת מהשטחים – ושיציג כיצד בדעתו לקדם את הביטחון בכלל ולטפל ב"אויבי המדינה" בפרט. כל חברה זקוקה כמובן ל"אחר" שמולו תגבש את זהותה הקולקטיבית, ואולם בחברה הישראלית ובעיקר בציבור הרוסי צורך זה מוקצן ובולט (נטייה זו באה לידי ביטוי באופן סאטירי ומופרז בדמותו של ליברמן הגוזר, מתיך ושורף את תעודות הזהות של כל מי שנחשד ולו בשמץ של חוסר נאמנות למדינה). ואכן, בהשוואה לילידי הארץ בציבור הרוסי ניכרים זיקה חלשה יותר לערכי הדמוקרטיה לצד נטיות אוטוריטריות, אמון נמוך יותר ביכולת לקיים אפקטיביות פוליטית (political efficacy), ושאיפה רבה יותר לסדר וביטחון – כל זאת לצד צורך מוחשי במיוחד להגדיר את האויב. נראה שמכלול תפיסות זה הוא במידה רבה פועל יוצא של המסורת הפוליטית שנתגבשה בעידן הסובייטי.ראו מאמרו של מיכאל פיליפוב: "מי רוצה מנהיג חזק?", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 5 ביוני 2008; מיכאל פיליפוב, "עולי שנות התשעים בבחירות 2006: התגשמות החלומות הפוליטיים של האדם הפוסט-סובייטי?", בתוך: אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל 2006 , ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007.

שלא במפתיע, האסטרטגיה התקשורתית של ליברמן כוונה בדיוק למאפיינים אלה ובוצעה באופן מושכל: מן הרגע הראשון הקפיד ליברמן להתבטא בנושאים לאומיים, ובאופן הדרגתי נע מ"ימין מובהק" ל"ימין אחר" באמצעות נציות מחוכמת: זו מציעה את הפתרונות הקונקרטיים שהציבור הרוסי שואף אליהם ומנסה להציבם כחלופות לגיטימיות בשיח הציבורי הרחב. עמדותיו של ליברמן אמנם נותרו ספוגות חשדנות כלפי אמינותם של שכנינו –אם בסוריה, אם ברשות הפלסטינית ואפילו במצרים – אך יושב ראש "ישראל ביתנו" נוקט מאמץ עקבי במטרה לבדל את עצמו ממחנה "הימין הקלסי". מחנה זה שולל בעקביות ויתורים מדיניים מול הפלסטינים "הנותנים הרבה בעבור מאום", ובה בעת מותקף ללא הרף על שאינו מסוגל להציע חלופה ממשית. השיעור שלמד ליברמן – ושאותו הוא מבטא בתקשורת בכל הזדמנות – הוא לשלב בין הדברים.

אין מדובר כאן רק בנטישת אמירות דוגמת איום בהפצצת סכר אסואן, וטיפוח דמות המדינאי החותר להסדרים פרקטיים ובין היתר נפגש עם ראש המודיעין המצרי עומאר סולימאן.ראו ברק רביד, "ליברמן נפגש עם עומאר סולימאן", NRG, 29 בנובמבר, 2006: www.nrg.co.il/online/1/ART1/511/923.html;  עלי ואקד,"מוסא: שרון יביא טרור, ליברמן משוגע", YNET, 27 בינואר 2003:www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2398514,00.html מדובר בעניין עמוק יותר: גם ליברמן, כמו "הימין הקלסי", מקפיד לבטא התנגדות נחרצת למורשת אוסלו ולצעדים חד-צדדיים דוגמת ההתנתקות, אך בה בעת מתעקש להציע חלופה שתבדל אותו מן המחנה הזה. זו הסיבה המרכזית שאת הצעותיו לטרנספר של ערביי ישראל המיר בהצעה לחילופי שטחים, שמשמעה הכרה בלגיטימיות של מדינה פלסטינית. זו גם הסיבה שדרישותיו להפעלת העוצמה של צה"ל כדי למחוק בתים ומחנות פליטים בעזה, הוחלפו בהצעות שמשקפות יותר את דמות המדינאי, דוגמת הצבה שם של כוח נאט"ו.ראו רוני סופר, "מסמך ליברמן: נאט"ו בשטחים וחילופי אוכלוסין", YNET, 28 באוקטובר 2007: www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3464644,00.html

העובדה שהצעות דוגמת הצעת נאט"ו נחשבו חריגות בשיח הפוליטי רק הגבירה את יכולתו לטשטש את מיקומו בחלוקה המסורתית של ימין-שמאל, גם אם הוא עדיין ניצב בבירור בצדה הימני של הקשת הפוליטית. טשטוש זה מתחבר לניסיונו להציב את עצמו כחלופה קוטבית למאפיינים מבניים של הפוליטיקה, אשר אינם כרוכים בשיוך לעמדות פוליטיות קונקרטיות. אל מול זירה ציבורית ותרבות פוליטית שנתפסות כנעדרות חשיבה, יציבות ותכנון לטווח ארוך – סוגיות שהועלו למשל בהקשר הביטחוני (דו"ח ברודט, דו"ח וינוגרד), בהקשר הכלכלי (שרים ומדיניות מתחלפים) ובהקשר החינוכי (דו"ח דוברת, "אופק חדש") - ליברמן מנסה להציג תהליכים אחרים, שגם הם ייחודיים ל"ישראל ביתנו" ומעמעמים את מיקומה על פני הקשת המפלגתית. כך למשל כחלק מן השותפות הקואליציונית קצרת הימים בין "ישראל ביתנו" ל"קדימה" זכה לבולטות הנושא של שינוי שיטת הממשל, ובמסגרת זו בחר ליברמן למשרד השר שנבנה למידותיו דווקא את השם "איומים אסטרטגיים", ולא במקרה. מול איומים אסטרטגיים נדרשת אסטרטגיה, ואת התוצר הזה, שנתפס כחסר מאוד במערכת הפוליטית הישראלית, ליברמן התיימר לספק.כך למשל רמז ליברמן לטיפול השיטתי שהנהיג בנושא שיתוף הפעולה של איראן עם המעצמות: כאשר נשאל בריאיון טלוויזיה "מה בדיוק עושה השר לאיומים אסטרטגיים?" הוא ענה ש"במזל" הוא ביקר ברוסיה ו"במקרה" זמן קצר לאחר מכן הושגה התקדמות בשכנוע הרוסים לצמצם את תמיכתם באיראן.

לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה הודגשה עוד יותר ההבחנה בין "ישראל ביתנו" לשאר המפלגות. את היוזמה לשינוי שיטת הממשל שהוצעה באופן מוצהר כמענה לחוליי הפוליטיקה "הלא מתפקדת" ואומצה על ידי מפלגות אחרות - הציג ליברמן כהוכחה לאופן שבו "ישראל ביתנו" מתווה את סדר היום הפוליטי. מילים ברוח זו הוא השמיע בנאום ברמת הגולן אשר פתח את קמפיין הבחירות:

בתחום המשילות והיציבות השלטונית אי-אפשר להמשיך עם 31 ממשלות ב-60 שנה, עם 7 שרי ביטחון, 10 שרי אוצר ו-10 שרי חוץ בעשור אחד. ואני שומע שגם "קדימה" פתאום תומכת במשטר נשיאותי, וגם בגיור אגב, וגם בברית הזוגיות, וגם בחילופי השטחים. ואני מציע לכם, לשני ראשי קדימה, בשביל מה לכם להתאמץ, להזיע ולרוץ בבחירות. בכל מקרה אתם מאמצים את המצע של "ישראל ביתנו". בואו אלינו, מקומות 119 ו 120 שמורים לכם. אני מבטיח לשכנע את הוועדה המסדרת שלנו להסכים להצעה הזו שלי.מובא בתוך אתר המפלגה: www.beytenu.org.il/102/2095/article.html

השפה הצינית משקפת ביטחון עצמי גובר ש"ישראל ביתנו" בכלל וליברמן בפרט אינם עוד כוח פוליטי מגזרי כי אם לאומי (עובדה שאפילו חסן נסראללה, המשקיף בעניין רב על הפוליטיקה הישראלית, הכיר בה).ראו ג'קי חורי, "מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה: נביס גם את ליברמן", הארץ Online, ב16 בפברואר 2009: www.haaretz.co.il/hasite/spages/1064612.html ואכן, ככוח לאומי שכזה המפלגה מביעה עמדות נחרצות פחות או יותר בכל נושא שעומד על סדר היום הציבורי בישראל, ובכולן בא לידי ביטוי הבידול ממפלגות אחרות. את דימויו מימיו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, כמי שתוקף תדיר את "האליטות",ראו תיאורו של יורם פרי: Yoram Peri, Telepopulism, Stanford: Stanford University Press, 2004. p. 243 המיר ליברמן בטון מיושב יותר. טון זה בא בין היתר לידי ביטוי בנימת הביקורת שלו כלפי המשטרה: ברמה האישית - בכל הנוגע לחקירה המתנהלת נגדו בשל העבֵרות שלכאורה ביצע - מטרתה של הביקורת להציב אותו עצמו במשבצת "איש החוק" שמתלונן על עינוי דין בלתי מוצדק.ראו אמנון מירנדה, "ליברמן: יש נגדי מסע ציד תוך סחיטה באיומים", YNET, 28 באפריל 2008: www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3536662,00.html ברמה המערכתית הוא משמיע ביקורת עקבית על ה"רכות" של מערכת אכיפת החוק בישראל. גם כאן הוא מנסה להפוך את דימויו הכוחני ממקור של חולשה למקור של כוח, שכן (שלא במפתיע), הביקורת על רכותה של מערכת אכיפת החוק - וכן הקריאה לקידום ברית הזוגיות וחוק הגיור - היא עמדה שמשותפת הן לציבור הרחב והן לציבור הרוסי.

הניסיון למצב את ליברמן לא כ"פוליטיקאי ברוטלי" (ומכאן מסוכן), אלא כ"איש חזק" (במובן החיובי של המילה) בא לידי ביטוי גם בפנייה אל האמינות. ליברמן נתפס כאדם בלתי נעים ולא פעם הואשם בתקשורת ואפילו בתרבות הפופולרית על שהוא משליט דיקטטורה במפלגתו. מטרתו איננה לסתור את הרושם הזה, אלא להוכיח כי הוא משקף עקביות, אמינות והחלטיות – התכונות שחסרות לדבריו להנהגה "מזגזגת ומתבלבלת". כל זה בא כמובן לידי ביטוי בססמת הבחירות שהופנתה לציבור הישראלי. אם בבחירות 1999 זכה להדים מה שהיה כנראה הקמפיין המגזרי המפורסם ביותר בישראל – קמפיין "משרד הפנים בשליטתנו" של "ישראל בעלייה" – בבחירות 2009 הקמפיין של המפלגה "הרוסית" הבולטת נשא מסר חוצה מגזרים: "ליברמן – אני מאמין לו".

את רושם האמינות וההחלטיות של "מנהיג לאומי" ליברמן מנסה לחזק בשתי דרכים עיקריות. האחת היא תמיכה בטיעוניו באמצעות הצגה מתמדת של עובדות קונקרטיות – בניגוד לאמירות מופשטות שעלולות להיתפס כססמאות בלבד. האמירות הקונקרטיות נשמעות הגיוניות בהקשרן הנקודתי, אך בכוונה אינן נבחנות במבט כולל יותר. כך למשל, הצעת החוק לשכר לימוד דיפרנציאלי באוניברסיטה בהתאם להיקף השירות הצבאי של הסטודנט - הצעה שליברמן מתכוון להניח על שולחן הכנסת הבאה - בהחלט עשויה להיראות הגיונית, אך היא מוצגת ללא כל התייחסות לעלויות הכרוכות בה או למנגנונים שיבטיחו כי העדפה מתקנת לא תהיה העדפה מסוכנת (נאמר על חשבון אלו אשר מטעמי בריאות אינם יכולים לשרת ועדיין חפצים ללמוד).

הדרך השנייה שבה ליברמן מנסה לחזק את מעמדו כמנהיג לאומי היא ההתייחסות העקבית למי שנתפסים בעיניו כמייצגי האיום על הקולקטיב היהודי - התייחסות שמטרתה למצב אותו כ"מגנו" של קולקטיב זה (כיחיד ש"מבין ערבית" – קרי שפת הכוח). קשה למצוא מקרים שבהם התייחס ליברמן למצוקתם של ערביי ישראל בהשוואה לאוכלוסיה היהודית – לפערים בתשתיות חינוך, רווחה, תקציבי פיתוח וכיו"ב - ממש כשם שקשה למצוא דוגמאות למדינות אחרות שבהן נהוגה שבועת נאמנות שמכוונת במובהק לסקטור ספציפי באוכלוסייה (כך קשה גם להבין מה יקרה לאזרח ערבי שיישבע נאמנות למדינה ועדיין יועבר על פי תוכניתו של ליברמן לשטח המדינה הפלסטינית). קל הרבה יותר למצוא התבטאויות כלפי גורמים קיצוניים מקרב האוכלוסיה הערבית או כלפי חברי כנסת ערבים שיוצאים כנגד החלטות שבציבור היהודי נהנות מקונצנזוס. ודי בדוגמה אחת כדי להבהיר את טיעונו הכללי: הצהרתו בכנסת במאי 2006 כי "גורל משתפי הפעולה בכנסת צריך להיות זהה לגורל משתפי הפעולה עם הנאצים".

אחת הטקטיקות המרכזיות שבהן ליברמן משתמש כדי למצב את עצמו כמגן האומה היא ההתייחסות לסוגיות שונות כאל מקשה אחת. כך למשל כרך (באותו נאום ברמת הגולן) את הוויכוח סביב השלכותיה של ההתנתקות מחבל עזה בוויכוח אחר לגמרי על ההיגיון שבהריסת בתי מחבלים: החיבור המכוון בין הפגנת עמדה נוקשה כלפי הריסת בתי מחבלים ובין אהדה למתנחלים שפונו מבתיהם מאפשר לליברמן להגדיר את עצמו כ"מגן" האוכלוסיה היהודית אל מול האיום הנשקף לה מצד הטרור הפלסטיני וכן (לטענתו) מצד ערביי ישראל.

שלא במפתיע, בהקשר של ערביי ישראל בולטת בעיקר המגמה שהוזכרה למעלה – הבלטת עמדות שהציבור הרוסי דוגל בהן, אבל שזוכות לתמיכה גם בקרב חלקים אחרים באוכלוסייה היהודית: 77% מעולי ברית המועצות סבורים כי ערביי ישראל הם בגדר איום ביטחוני על מדינת ישראל, אך כך סבורים גם 61% מאוכלוסיית היהודים ה"לא רוסים". 79% מקרב עולי ברית המועצות סבורים כי הערבים שואפים לכבוש את ישראל ולהשמיד את רוב אוכלוסייתה היהודית - פער גדול אמנם בהשוואה ל-51% בשאר האוכלוסייה היהודית - אך גם כאן מדובר בכמחצית.ראו פיליפוב, "עולי שנות התשעים בבחירות 2006: התגשמות החלומות הפוליטיים של האדם הפוסט-סובייטי?".

במילים אחרות, אזכורם של ערביי ישראל כמייצגי האויב שלמולו הקולקטיב "בהנהגת ליברמן" מתאחד, משתלב עם מאמציו לבדל את עצמו באמצעות נציות מחוכמת וכך לבצע את המעבר ממנהיג מגזרי למנהיג לאומי. שילוב זה הוא הכלי המרכזי לקידום החיבור האלקטורלי בין הציבור הרוסי, ליבת התמיכה ב"ישראל ביתנו" בכלל ובליברמן בפרט, ובין הציבור הישראלי בכללותו, שהולך ורואה בליברמן חלופה פוליטית חשובה. ליברמן אמנם ממשיך לינוק במפורש ובמובלע מהעמדות ומהמסורת הפוליטית המאפיינות את הציבור הרוסי, אך את פעילותו הציבורית אי-אפשר להבין במנותק מן המאמצים שהוא עושה לבדל את עצמו ממפלגות וממנהיגי הימין האחרים. מאמצים אלה – בכל הנוגע למשטר נשיאותי, חילופי שטחים, פעילות נאט"ו ועוד – משלימים את מאמציו למצב את עצמו כ"פוליטיקאי מסוג אחר לגמרי" – מיצוב שהוא מקור כוחו והצלחתו האלקטורלית.

שמוליק ניל"י הוא עוזר מחקר במרכז גוטמן שבמכון הישראלי לדמוקרטיה. בעל תואר שני בתכנית ללימודי דמוקרטיה של האוניברסיטה הפתוחה ובימים אלו מתכונן ללימודי תואר שלישי בחו"ל. משמש חבר בצוות הפיתוח של הקורס 'מבוא לתקשורת המונים בישראל' באוניברסיטה הפתוחה. את שירותו הצבאי עשה ביחידת דובר צה"ל.