למה יאיר לפיד צריך לדאוג לזכויות החרדים?

תוצאות הבחירות לכנסת התשע-עשרה משקפות שוב את פלגנותהּ של החברה הישראלית. לנוכח זאת, תפקידן של המפלגות הוא למתן את הקיטוב ולא להחריפו. הנטייה של מפלגות מסוימות להקצין את השיח, לכפות על המיעוט את הכרעת הרוב מבלי להתחשב בזכויותיו, והפסילה מראש של אפשרות שיתוף פעולה עם מפלגות מסוימות שוברות, את הכלים במשחק הדמוקרטי.

תוצאות הבחירות לכנסת התשע-עשרה משקפות שוב את האמת הברורה ביותר בקשר לחברה בישראל: פלגנותהּ. היותה של החברה הישראלית משוסעת הוא לבטח סימן ההיכר הבולט ביותר שלה. אולם, באופן מפתיע, המערכת הפוליטית בישראל הצליחה במשך השנים, באמצעות המפלגות כגורם מתווך, לתעל את המחלוקות אליה, וליצור הסכמיות ומגמה של הכללה. אמנם, לעתים כדי להבטיח "שקט פוליטי-חברתי" היה צורך בתשלום מחיר כבד, כמו מתן פטור גורף לחרדים משירות צבאי, שבג"ץ קבע כי הוא מפר את עקרון השוויון. אולם יחסית לרמת הקיטוביות והניגודים "על הנייר" בין הקבוצות בחברה הישראלית הצליחה המערכת הפוליטית, בדרך כלל, לנווט את דרכה ולמנוע זליגה של המאבקים הפוליטיים למאבקים אלימים בחברה.

תפקידן של המפלגות (בניגוד למובן המילולי של המילה שמקורה בשורש פ.ל.ג) הוא למתן את הקיטוביות במערכת המפלגתית, כך שהדבר ישתקף במיתון המתחים בחברה. קיטוביות במערכת המפלגתית היא הגורם המשפיע ביותר על היתכנותה של הדמוקרטיה ועל איכותה. במובן זה פני הדמוקרטיה כפני המפלגות, ולכן יש להן תפקיד מרסן בדמוקרטיה. המפלגות מועלות בתפקידן הדמוקרטי אם במקום למתן את המתחים הן מחריפות אותם, למשל, על ידי יוזמות חקיקה מדירות הפוגעות בקבוצות מיעוט מסוימות בחברה. מהלך כזה שבו המפלגות מקדמות הקצנה אידיאולוגית עלול לקרוע לגזרים את הדמוקרטיה.

בישראל מתעצם בשנים האחרונות התהליך של הקיטוב בחברה והוא בא לידי ביטוי גם בבית הנבחרים. ואולם, חלק מהמפלגות, לא זו בלבד שאינן מנסות למתן את ההקצנה, הן אף מחריפות אותה. בהקשר זה היוזמות האנטי-דמוקרטיות שהתקבלו בימי כהונתה של הכנסת השמונה-עשרה כמו חוק הנכבה וחוק ועדות הקבלה העצימו את הקיטוב והניכור בין ערביי ישראל ושאר חלקי החברה. קיטוביות כזו עלולה להוביל להרס הדמוקרטיה.

ימים אלה שבהם מתנהל משא ומתן קואליציוני שתכליתו הקמת ממשלה יציבה שתקדם את האינטרס הציבורי הם חלון הזדמנויות למפלגות להפגין את כישוריהן במציאת המכנה המשותף הרחב של הציבור בישראל (ראו: שטרן, 2013). אולם, יהא אשר יהא הרכב הרוב הקואליציוני שיתגבש, על המפלגות שישמיעו את קולו של הרוב להעמיד לנגד עיניהן גם את הסכנה הכרוכה בעקרון הכרעת הרוב, שעלול להפוך לעריצות הרוב.

אמנם הכרעת הרוב היא עקרון דמוקרטי חשוב, אך מדובר בעקרון חלול אם פירושו של דבר רמיסת זכויותיו של המיעוט. כאשר קבוצות מסוימות בחברה (אפילו אם הן הרוב) מאיימות על דרך החיים של קבוצות אחרות ועל זכויותיהן פירושו של דבר הקצנה שעלולה להוביל לשמיטת הקרקע הדמוקרטית מתחת הרגלים. במקום שבו הרוב כופה עצמו על המיעוט מבלי לתת למיעוט להשמיע קולו, הדמוקרטיה מפסידה.

לכן פסילה א-פריורית של מפלגות מסוימות מישיבה בקואליציה או ביטול האפשרות להגיע למתווה מוסכם לדוגמא בסוגית השיוויון בנטל אלא אם תתקבל נוסחא חד-צדדית אינם צעדים שמי שרואה עצמו שליח הדמוקרטיה הישראלית צריך להתגאות בהם. אסור שהעקרון של "שוויון בנטל" יהפוך לשם קוד להשתקת המיעוט החרדי ושלילת זכויותיו (ראו: בראון, 2013).

נכון הדבר לא רק לגבי החרדים כקבוצת מיעוט, אלא גם ביחס למפלגות הערביות. האקסיומה הפוליטית לפיה המפלגות הערביות אינן שותפות לגיטימיות למשא ומתן קואליציוני או העמדה לפיה "הקול הערבי" אינו "נחשב" בהכרעות גורליות פסולות מעיקרן. ישנו טווח רחב של נושאים, בעיקר הנוגעים לסדר היום הכלכלי-חברתי, שבהם ניתן למצוא את עמק השווה בין מפלגות ערביות וחרדיות, ו"צדק חברתי" יכול להיות רעיון שמגשר אפילו בין "לפידיזם" ו"זועביזם".

אמנם אין הכוונה לכך שכל המפלגות צריכות להיות חלק מהקואליציה, שכן קיומה של אופוזיציה המהווה חלופה אמיתית לשלטון חיונית גם היא לדמוקרטיה (ראו "פרלמנט", גיליון 73), אך אין פירושו של דבר שלא יכולות להיווצר הסכמות אד-הוק סביב נושאים מסוימים בין מפלגות שלכאורה רחוקות זו מזו.

במקום להצהיר על אי ישיבה בצוותא, ישכילו נבחרי הציבור, הטריים והותיקים, להראות לציבור כי אף אזרח בישראל אינו פסול מלהיות שותף בתהליכי קבלת ההחלטות בנושאים המכריעים בחייו ובחיי המדינה. זוהי הליבה של הדמוקרטיה והחירות הדמוקרטית בהתהוותה כפי שניסח עקרון זה הפילוסוף ז'ן ז'אק רוסו ב"אמנה החברתית": לכל אדם הזכות להיות שותף בכינון החוקים שלהם עליו לציית.

אם לא תהיה בישראל דמוקרטיה יציבה אך דינמית, מהותית ולא רק פרוצדורלית, החותרת להסכמיות, פשרה והכללה ולא לקיטוב, הקצנה והדרה, ליאיר לפיד ולשכמותו לא יהיה מגרש פוליטי לשחק בו. שבירת כללי המשחק לא תועיל לאף אחת מהמפלגות. ערעור יסודות הדמוקרטיה יפגע בכל הקבוצות בחברה, ואולי זו צריכה להיות הדאגה המשותפת סביבה צריכות להתלכד כל המפלגות.